ועדת חקירה רוחנית
הציפייה להדחתו של בעל תפקיד שכשל מיד עם תום המלחמה היא טבעית ואף הכרחית, אך מורכבת משלל היבטים הכוללים תיקון עומק של הכלל והפרט מתוך שאיפה ליצור עתיד טוב ומתוקן יותר
הרב עזריאל אריאל
ט”ו בשבט תשפ”ד
ההנחה המקובלת על הכול היא שאי אז, לאחר תום המלחמה, תוקם ועדה שתחקור את כל הכשלים שהביאו לטבח הנורא שאירע ביישובי עוטף עזה בשמחת תורה האחרון. מהלך זה הוא הכרחי ומתבקש לשם הפקת לקחים יסודית וכדי לדאוג לכך שמחדל חמור שכזה לא יישנה. על בסיס זה מתקבעת בציבור הנחה נוספת, והיא שכל מי שיש לו יד ורגל במחדל יודח לאלתר מתפקידו. בדברים הבאים לא אעסוק ביתרונות ובמחירים שיש לגישה זו ברמה המעשית או הפוליטית, אלא במה שאנו יכולים ללמוד מן ההנהגה האלוקית וההלכתית באירועים שונים של כשל. את הדיון התורני נחלק לשניים, חלקו האחד יעסוק במי שנכשל והביא למפלה צבאית וחלקו השני במי שחטא.
הכישלון במלחמת העי
לא מצאנו בתנ”ך דוגמאות רבות למנהיג שנכשל בתפקידו. יש בתהילים כמה פרקים שבהם מתוארות מפלות צבאיות קשות (כמו פרקים ס-עט ופרק פ). בכולם תולה המשורר את המפלה בהנהגת ה’, וגם בפרק ס, העוסק במפורש במפלה קשה שהייתה בימי דוד, לא שמענו שהמלך הודח עקב כך ממלכותו או הדיח את יואב שר הצבא בשל כך. לאורך ספר מלכים מובאים כמה וכמה כישלונות צבאיים ומדיניים ואף אחד מהם לא הביא לסיום תפקידו של המלך, אם לא נהרג במלחמה. אולם מאחר שהסיבות לכישלונות אלה לא פורטו בכתובים, קשה מאוד ללמוד מהם.
מקרה אחד מסופר בהרחבה בתנ”ך, והוא המפלה בספר יהושע (פרק ז): “וישלח יהושע אנשים מיריחו העיי… ויעלו האנשים וירגלו את העיי. וישובו אל יהושע ויאמרו אליו: אל יעל כל העם… כשלושת אלפים איש יעלו ויכו את העיי אל תייגע שמה את כל העם כי מעט המה. ויעלו מן העם שמה… וינוסו לפני אנשי העיי”. אין ספק שהיה כאן כשל מודיעיני חמור שהביא למפלה קשה.
מסתבר שהדבר נבע מביטחון עצמי מופרז בעקבות הניצחון הניסי ביריחו. אולם היו כשלים נוספים, שעליהם ניתן לעמוד מתוך התיאור של ההתקפה השנייה (פרק ח): “ויקם יהושע וכל עם המלחמה לעלות העיי ויבחר יהושע… גיבורי החיל… וישלחם יהושע וילכו אל המארב… וילן יהושע בלילה ההוא בתוך העם… ויעל הוא וזקני ישראל לפני העם העיי… וילך יהושע בלילה ההוא בתוך העמק”.
מן ההבדלים בין הפרקים עולים הכשלים הבאים במערכה הראשונה: נשלחו כוחות מעטים מדי, לא הייתה תוכנית התקפה מסודרת, יהושע והזקנים נשארו בעורף ויהושע עצמו לא היה בשטח עם הלוחמים. על הנקודה האחרונה עמדו גם חז”ל: “‘קום לך’ (יהושע ז, י). לא כך אמר משה: ‘כי הוא יעבור לפני העם’ (דברים ג, כח) – אם יעבור עוברים, ואם לאו אין עוברים? ואתה שלחת (=את אנשי הצבא) ולא הלכת עמהם” (ילקוט שמעוני רמז יז).
סדרה כזאת של כישלונות, אילו הייתה בימינו, אין ספק שהייתה מעוררת תביעה חד־משמעית להדיח את יהושע או ציפייה שיודה ביוזמתו בכישלונו ויתפטר מתפקידו, ואם לא – לפחות שידיח את קציני המודיעין שלו.
תגובתו של יהושע שונה לחלוטין. הוא קורע את בגדיו, נופל לפני ארון ה’ ומתפלל עם זקני העם. הוא תולה את הכישלון בהנהגה האלוקית שאת פשרה אינו מבין. הקב”ה לא מעמיד אותו על הטעויות שעשה אלא מתמקד בשורש הרוחני של הכישלון: “קום לך! למה זה אתה נופל על פניך? חטא ישראל… וגם לקחו מן החרם… ולא יוכלו בני ישראל לקום לפני אויביהם עורף יפנו לפני אויביהם כי היו לחרם, לא אוסיף להיות עמכם אם לא תשמידו החרם מקרבכם”.
הכישלון הצבאי לא קרה מאליו. היה לו רקע רוחני שיצר את הגישה המוטעית שסימאה את העיניים מלראות את המציאות בעיניים פקוחות. ציפייה לעזרה מן השמיים כאשר העם נגוע בחטא אינה אלא ביטחון עצמי מופרז. החטא הזה לא יכול להיות מיוחס רק לאדם הבודד, וסקילת החוטא באבנים לא תביא לתיקון המיוחל. כל העם אחראי לחטא הזה, ולכן העם כולו שילם את המחיר. זה לא נובע רק מן הערבות ההדדית שבין כל חלקי העם, אלא מפני שחטאו של עכן מעיד על התרופפות מוסרית בעם כולו. כך אמרו חז”ל: ‘ושמתי אני את פניי באיש ההוא ובמשפחתו’ (ויקרא כ, ה)… אמר ר’ שמעון: אם הוא חטא, משפחתו מה חוטאת? לומר לך: אין לך משפחה שיש בה מוכס שאין כולה מוכסין, ושיש בה לסטים שאין כולה לסטים, מפני שמחפין עליו” (שבועות לט, א).
מן הסיבה הזאת נצטווה יהושע להפיל גורלות במעגלים הולכים ומצטמצמים עד שהמעגל נסגר על עכן. ההבנה היא שחטאו של היחיד אינו צומח בחלל ריק אלא על רקע תרבותי מקולקל, לכן לא די למצוא את האשמים. התיקון הנדרש מכוון אל התרבות החברתית שהצמיחה אותו מתוכה. יש להניח ששורשו של חטא המעילה בחרם הוא התייחסות חומרנית לארץ ישראל מתוך התנכרות לקדושתה ולייעוד הגדול הכרוך בהיאחזות בה.
לאחר טיפול השורש מגיע הזמן לטפל בטעויות של יהושע, שנבעו באופן סמוי מן החטא הזה עצמו וגם השפיעו עליו. נחזור לדברי הילקוט שמעוני: “מה תלמוד לומר ‘קום לך’? אמר לו (=הקב”ה ליהושע): אתה גרמת להם (=בכך שהטלת חרם על יריחו). והיינו דקאמר ליה בעיי: “ועשית לעיי ולמלכה כאשר עשית ליריחו ולמלכה, רק שללה ובהמתה תבוזו לכם”.
טעות זו של יהושע קשורה לטעות האחרת שלו, בכך שלא עמד בראש הצבא ולא שהה עם החיילים בשטח. יהושע תבע מן העם לעמוד ברף ערכי גבוה שלא כולם היו מסוגלים לעמוד בו. הנתק הרוחני בין המנהיג לעם הוא זה שזימן את החטא ואת המפלה. יהושע לומד בדרך הקשה את דרכה של המנהיגות בישראל, להיות “בתוך העם” ואף לרדת ולהיות “בתוך העמק” ולהוביל את העם מתוך חיבור והכרה מעמיקה של מצבו ושל חולשותיו. תובנה עמוקה זו מחלחלת אצלו כבר בשיחתו עם עכן לאחר שנלכד, כשהוא קורא לו “בני”. יהושע לא מפוטר, לא מתפטר ולא מפטר איש. הוא מבין לעומק את גורמי הכישלון ולומד לנהוג ולהנהיג בדרך שונה לחלוטין, שמובילה אותו לשורה ארוכה של ניצחונות בדרך לכיבוש הארץ.
בעל תפקיד שחטא
עד כאן עסקנו במי שלא עבר עבירה אלא טעה ונכשל. מה אומרת לנו התורה על מי שחטא?
ההיבט ההלכתי של נושא זה נדון בהרחבה בספר ‘שולחן מלכים’ על הלכות מלכים של הרמב”ם (בהוצאת מרכז תורה ומדינה), פרק א, הלכה ז. עולה משם תמונה מורכבת, כאשר הדין משתנה בין תפקידים שונים וחטאים שונים. כהן גדול שעבר עבירה שיש בה מלקות – לוקה וחוזר לתפקידו. לעומת זאת ראש ישיבה (שהוא גם דיין ופוסק הלכות) מודח מתפקידו לחלוטין (רמב”ם הלכות סנהדרין, פרק יז, הלכות ח-ט). נשיא בית המשפט שעבר עבירה פלילית לא יכול להיות שופט. על בעל תפקיד ציבורי שרצח בשגגה כותב הרמב”ם ש”הרי הוא מורד מגדולתו כל ימיו הואיל ובאה תקלה זו הגדולה על ידו” (הלכות רוצח, פרק ז, הלכה יד). על שלמה המלך נאמר שנדחה מן המלכות לאחר שהרשה לעצמו לשאת נשים רבות בניגוד לציווי בתורה (גיטין סח, ב). המהר”ל מבאר שאין לראות בזה חטא רגיל אלא “שהיה דוחה התורה” (תפארת ישראל פרק מט). דהיינו, לא בשל המעשה עצמו אלא בשל הרקע התודעתי שלו, שהיה חמור במיוחד.
דיון נפרד ישנו במי שחטא וחזר בתשובה. על דוד המלך נמתחה ביקורת חריפה בשל מעשה בת שבע, אולם הוא לקח אחריות מלאה על מעשיו ולא האשים נסיבות כאלה ואחרות. משום כך, אף שנענש בחומרה לא הודח מתפקידו אלא נחשב כמי ש”הקים עולה של תשובה” (עבודה זרה ה, א). הרמב”ם כותב (שו”ת סימן קעג) שלא די בתשובה של בעל התפקיד בינו לבין עצמו. עליו לחזור בתשובה ברמה כזאת ש”נתפרסם תשובתו לרבים” ולהוכיח בהתנהגות עקבית את התרחקותו המוחלטת מן החטא (עיין רמב”ם, הלכות עדות, פרק יב).
עם זאת מצאנו בעלי תפקידים שהודחו למרות שחזרו בתשובה. כך היה אצל ראובן, שאף שעל פי המדרש חזר בתשובה שלמה על מעשה בלהה הודח מן הבכורה (בראשית מט, ג-ד; דברי הימים א’ ה, א), וזאת בגלל שהחטא חשף תכונת אופי בסיסית שאינה מתאימה להנהגה (אברבנאל, רש”ר הירש). כך היה גם אצל שאול המלך (שמואל א’ פרק יג ופרק טו), שהאשים את העם בחטאיו ולא לקח עליהם אחריות מלאה. לעומת זאת על יהודה, שנכשל גם במכירת יוסף וגם במעשה תמר, אבל במהלך הזמן לקח על כך אחריות מלאה ופעל לתיקון גם תוך נכונות לשלם מחיר אישי גבוה, אמר יעקב “לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו” (בראשית מט, י).
סוף דבר, השאלה אם להדיח מתפקידו את מי שכשל איננה שאלה של ענישה על העבר. אמת המידה שעל פיה נכון לפעול צריכה להיגזר מתוך השאיפה ליצור עתיד טוב ומתוקן יותר.
הכותב הוא רב היישוב עטרת במטה בנימין ומרכז את תחום חברה ומשפחה במרכז תורה ומדינה