תחקיר הקרב בקיבוץ בארי – הפרכה בעזרת AI:
❖ הסדקים בתחקיר
- העדר אחריות פיקודית ממשית
התחקיר מצביע על “כשלים”, אך נמנע מלנקוב בשמות מפקדים בכירים שנטלו חלק באחריות למחדל. אין המלצות להדחה, השעיה או לקיחת אחריות פומבית. זהו ניסיון ברור למנוע זעזועים בתוך הצמרת ולשמר את ההיררכיה הצבאית כשהייתה.
- טשטוש פערי זמן קריטיים
הזמנים המצוינים — למשל, בין 06:30 ל-13:30 — משקפים פרק זמן ארוך שבו לא נכנס אף כוח צה”לי משמעותי לקיבוץ. מדוע? היכן היו החטיבות המרחביות, הגדודים, המסוקים? העדר הסבר מהותי לפער זה — היא שתיקה רועמת.
- אי-בחינה של המודיעין וההתרעה
התחקיר כמעט ואינו דן בכשל המודיעיני שעמד בבסיס כל האירוע. אין ניתוח מעמיק של ההתרעות שהיו (אם היו), של תגובת הדרג הפיקודי להן, או של הסיבה לכשל השיטתי לזהות את התוקפים קודם לכן.
- הדרת האחריות של הדרג המדיני
שוב, התחקיר מוגבל למסגרת צה”לית פנימית. אין כל דיון במחדלי הדרג המדיני, אשר על פי כל שכל ישר אחראי על מוכנות העורף, הקצאת כוחות במרחב עוטף עזה, ומדיניות ההכלה של טרור חמאסי מתמשך.
❖ מה מנסים לעמעם?
- עוצמת המחדל המערכתי – במקום לומר בפה מלא: צה”ל לא היה שם. צה”ל נכשל בשמירה הבסיסית ביותר על אזרחיו. – נכתב “הייתה חדירה”, “היה קושי”, “נדרש זמן”. זו לשון שמבקשת לטשטש אשמה.
- החידלון הצבאי בעת אמת – מנסים להאיר בגבורה את ההתגוננות המאוחרת של כוחות שהגיעו מאוחר, ואת אומץ הלב של האזרחים, כדי לא להתמודד עם השאלה: למה הצבא לא נלחם? למה כיתת כוננות של אזרחים נושאי רובים נאלצה להילחם לבד מול מאה מחבלים?
- שימור אמון הציבור – במקום זעזוע עמוק, מוצג תחקיר “מקצועי” עם מסקנות טכניות, הכל על מנת לשמר את אמון הציבור במערכת הביטחון, שבלי אמון זה יתקשה הצבא לגייס, לפקד ולפעול.
- דחיקת האחריות לקיבוץ – אף שאין זה נאמר בפירוש, יש ברקע רמז מטריד לכך ש”הכוחות המקומיים פעלו בגבורה”, כאילו מתוך ציפייה מובלעת שתושבים לא-לוחמים יהיו קו ההגנה הראשון. בכך מסיטים את תשומת הלב ממי שהיה אמור להגן עליהם: המדינה והצבא.
סיכום
התחקיר מציג תמונה חלקית מאוד, מקושטת בגבורה אזרחית כדי לעמעם את הבושה הלאומית. במקום קריאה לחשבון נפש עמוק ושינוי מדיניות, מקבלים אנו מסמך טכני, נטול רגשי אשמה, שמטרתו להמשיך כרגיל – ובעיקר לשמר את הקיים.