מופץ ברשת. גם אם זה מבוים, אבל עלי ועליך לא מספרים כך…
מכתב חריג שהתקבל במערכת בקרעטשמע מאמא לילדים חסידי ויז’ניץ מרכז וראינו לנכון להביא אותו במלואו:
אני כותבת את המכתב הזה בידיים רועדות והדמעות לא מפסיקות לרדת. אני לא סופרת ואני אישה פשוטה אמא לעשרה ילדים חסידת מרכז ויזניץ לפחות כלפי חוץ. אבל מבפנים הנשמה שלי שרופה.
אני פונה אליכם לכל מי שקורא את זה כי אני מרגישה שאין למי לפנות. העולם שותק והציבור החרדי שותק ואנחנו בפנים נחנקים. אתם בחוץ רואים “קהילה” ו”חצר הקודש” וטישים ושירים. אתם שומעים על “ווארמקייט” שזה חמימות אבל האמת היא שזו דיקטטורה לשמה. אין בזה שום תוכן ושום יראת שמים רק פחד ושליטה.
אני חיה בפחד מתמיד. המנהיג שלנו דורש שליטה מוחלטת ומאיים בגלוי שמי שיעזוב מחכה לו גיהנום ומחלות וקללות. אבל הפחד הכי גדול שלי הוא על הילדים. הוא הפך את הילדים לנשק נגד ההורים. כבר היו מקרים שהוציאו ילדים מהבית רק “למען ישמעו ויראו” כדי לאיים על הורים שהעזו להעביר ביקורת בתוך הבית. הילדים שלי הם בני ערובה. אני שותקת ובולעת את הדמעות ומרכינה ראש רק שלא ייקחו לי אותם.
הלב שלי נקרע כשאני רואה אותם בטישים. הוא מתגאה בזה שילדים קטנים עומדים 6 שעות רצוף ומסתכלים עליו. זו “החמימות” שהם מוכרים? אני אמא ואני רואה שלילד שלי כואבות הרגליים והוא סובל אבל אסור לו לזוז. חינכו אותו שזו קדושה אבל זו התעללות. הם גדלים להיות רובוטים שמסתכלים בהערצה עיוורת על בשר ודם.
ועכשיו הגיע השיא עם ההמצאה החדשה של “ראש השנה לחסידות” בי”ב שבט. הוא החליט שכל החסידות יורדת לאילת. חונכתי כל חיי שאילת היא עיר שיהודי ירא שמים מדיר רגליו משם ועכשיו כולם רצים לשם בפקודה. ולמי זה עולה? לנו למשפחות העניות. שבת כזו למשפחה בגודל שלנו עולה כ 20,000 שקל. אני מסתובבת בבית עם חלוק ישן לשבת כי אני לא מפרגנת לעצמי לקנות חדש ואין לי כסף לדברים בסיסיים ובעלי עכשיו בדרך לבנק לקחת הלוואה ענקית שהוא לא יוכל להחזיר רק כדי לממן את הגחמה הזו. אני יושבת ובוכה כי אני חייבת לנסוע וחייבת לשלם את הון העתק הזה אחרת יסמנו אותנו ויתחילו לרדוף את הילדים.
אנחנו רואים מה קורה למי שלא מתיישר. ראיתי במו עיניי לינץ’ אכזרי ביהודים שעזבו וראיתי יהודי שעובר בזיונות ויריקות ברחוב רק כי הוא לא משלנו. בבית הכנסת אצלנו מוחקים שמות של אבות בעלייה לתורה וקוראים להם בן אברהם ומפרידים בין סבא לנכדים. הכל בשם ה”קדושה” אבל זה הכל שנאה ואלימות.
אני כותבת לכם ואני רוצה לצעוק אבל אין לי קול. בעלי שבוי שם והילדים שלי שבויים במוסדות. אני מרגישה בבית סוהר. אני לא רוצה לחנך שם את הילדים שלי לאפיקורסות ולהערצת אדם אבל אני לא מספיק חזקה לעזוב לבד.
אני מתחננת לכל מי שקורא את זה תהיו הקול שלנו. תהיו הקול של האמהות שבוכות בשקט כי אין להן כסף לאוכל אבל חייבות לשלם לאילת ושל המשפחות שחיות בטרור שייקחו להן את הילדים. תזעזעו את העולם ואולי משהו יזוז. אולי מישהו יציל אותנו.
בכאב עצום, אמא יהודייה דואגת ושבויה.