מתוך “זכרונות השרידי אש” (הרב יחיאל יעקב ויינברג זצ”ל), ירושלים, שבט תש”פ, עמוד קל”ז – טרי מהדפוס:
זכורני שבהספד שנשא תלמידו של בעל ה”שרידי אש”, הרב קלמן כהנא זצ”ל, ב”שלושים” לפטירתו, סיפר שהוא בא לבקר את הרב ויינברג במונטרה, וכשנסע ליווה אותו הרב לתחנת הרכבת וטרם עלה הרב כהנא על הרכבת הביא לו הרב את הפסוק “ורבים מהכהנים והלוים וראשי האבות הזקנים אשר ראו את הבית הראשון ביסדו זה הבית בעיניהם בכים בקול גדול” (עזרא ג, י”ב).
“ואמר לי הרב שהבכי של הזקנים לא היה על ההשוואה בין בית המקדש הראשון בתפארתו והבית השני “בעליבותו” ביחס לבית הראשון. הענין עמוק יותר: בשעה שיש לאדם דבר שיקר לו מאד, אם ח”ו הדבר הלך לאיבוד או נחרב, האדם מקווה שיקבל את תמורתו או שהדבר ייבנה מחדש. ומשך תקוותו הארוכה הוא גם חולם חלום כיצד תיראה תמורתו, מה צביון יהיה לבנין החדש. ואם לאחר זמן הדבר נבנה והוא אינו תואם את החלום שהיה לו, הרי הוא מוכרח לבכות. לא בהשוואה בין הבית הראשון לבית השני עסקינן, אלא בין החלום ובין המציאות…”
ויפה הבין הרב כהנא את הרמז, באשר לבנין הארץ.
כי רבה הייתה הציפייה בעת התחדשות היישוב היהודי בארץ ישראל.
[הובא בפורום אוהבי ציון ע”י אחד הקוראים.]