בשו”ת אגר”מ נשאל אם מותר להרהר באשתו, וסתם לאסור הרהור במצוה עצמה (כך זכור לי). וכן כמה אחרונים חיפשו נידון זה בראשונים ולא מצאו אלא בספרי מוסרם. וכעת שמעתי מחכ”א שבתוספות נראה שמותר הרהור לצורך (שמתכנן מעשיו), כי לא יתכן מעשה ללא מחשבה. דהיינו, מותר להרהר לפניו, ולא הותר להרהר לאחריו (כעין שו”ת נו”ב הידוע שהתיר לאיש להשגיח על טבילת אשתו אם אין שם אדם אחר, וכו’). כמובן, הכל לפי הענין.
גמרא שבת ס”ד א’:
ויקצוף משה על פקודי החיל אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר להן משה לישראל שמא חזרתם לקלקולכם הראשון אמרו לו לא נפקד ממנו איש אמר להן אם כן כפרה למה אמרו לו אם מידי עבירה יצאנו מידי הרהור לא יצאנו מיד ונקרב את קרבן ה’
וז”ל תוספות שם:
מידי הרהור מי יצאנו, וא”ת, והא אפילו יפת תואר הותרה להם. וי”ל, דמכל מקום שייך בה איסור, כדאמרינן “וחשקת בה” ולא בחברתה.
כמובן, לא באנו לפסוק למעשה.