הרש”ר הירש בראשית כ”ב ה’:
נלכה עד כה ונשתחוה ונשובה – נתבונן איך ממעיט אברהם בגודל המעשה המונח לפניו: ״נתקדם מעט הלאה, נשתחוה, ונשובה אליכם״!הלא דבר הוא שאברהם מכנה את המעשה שהוא עומד לעשות, ״השתחויה״. כוונתו להקריב קרבן ברורה היא לנעריו, שכן הביא אתו עצים ואש. המסקנא העולה היא, שאברהם קורא לקרבן ״השתחויה״.תיבה אחת זו בלבד בפיו של אברהם, די בה כדי לבטל את כל התפיסות המשובשות שיחסו רפי השכל לעבודת מקדש ה׳ – אשר מושכות את לבם של בורים ועמי ארצות, אך שקרותן מוכחת מכל פרק בכתבי הקודש שלנו. אנשים אלה משפילים את העיון האלקי היהודי, ומרבים מלל על ״עסק הקרבנות העקוב מדם״, ועל ״תמימותם״ של אבותינו, ״אשר העלו בדמיונם שהאלקים מתענג בדם מוקטר של בהמה נוטה למות, וביקשו לפייס אותו בכך״. הם גם מתענגים בדברי שחץ וגאוה, שחורבן בית מקדשנו – יבנה במהרה בימינו, הביא לנו ״קידמה״, בכך ששחרר אותנו לנצח מקרבנות עקובים מדם, ומדמיונות שוא עקובים מדם עוד יותר.״נשתחוה״, אומר אברהם; כך הוא מביע את כוונתו להביא קרבן. הוא לא יביא בהמה כקרבן, הוא יקריב את עצמו. את כחו, עיניו, גופו, ידו, רגלו – את כל הווייתו החיה הוא יקריב, ביחד עם הבהמה, על מזבח ה׳. הוא ״ישתחוה״ – את עצמו. את כל מציאותו, הוא יפיל על הארץ לפני ה׳, באמצעות קרבן.רק אחד כבלעם יאמר לאחד כבלק: ״התיצב על עלתך״ (במדבר כג, ג) – ״עמוד בקומה זקופה ליד הקרבן שלך״; שהרי קרבנו אינו מעשה של שלמות עצמית מוסרית, אלא מתנת בשר זבח שחוט המוגשת לאל, כדי לכפות עליו בדרך קסם להיענות לבקשת הנותן.היהודי ״סומך שתי ידיו על הקרבן״ (עיין מנחות צג, א־ב); הוא מטיל עצמו בכל כחו על קרבנו; שהרי הקרבן הוא עצמו, כל אישיותו, שהוא מוסר ל״אש דת״, נחוש בדעתו להקדיש מכאן והלאה את כל מציאותו, כ״מזון״ לכל דבר אלקי בארץ.