מבריחי הגדיים לקרבן פסח הם חוד החנית של היהדות בימינו

י”ד ניסן ה’תשפ”ו, 01/04/2026

אורי אוחיון

אין שום מצווה מהתורה לתקוע בשופר במוצאי כיפור. בטח ובטח שאין שום מצווה לעשות את זה דוקא ליד הכותל המערבי, ולא בכל מקום אחר בירושלים. העובדה הפשוטה הזו לא מנעה את מסירות הנפש של צעירים יהודיים מתנועת בית”ר (האמא של תנועת הליכוד) שלאורך 17 שנה בימי המנדט הסתכנו במעצר בטוח בכלא הבריטי, רק כדי לקיים מנהג יהודי גאה ובוטח.

אני לא חושב שהם העלו בדעתם שגם כשתקום מדינה ליהודים, 77 שנים פנימה – עוד יעצרו יהודים בגלל אחת המצוות הכי חשובות בתורה: קרבן פסח בהר הבית. ולא הבריטים – אלא מדינת ישראל עצמה.

תחשבו על זה רגע. זה ליטרלי הצעד הציוני הכי מזוקק שיכול להיות בציון. הרי זה מה שיהודים חלמו לעשות בירושלים אלפיים שנה. הרבה לפני שיהודים נהנו להסתובב בשוק מחנה יהודה או התרגשו לבקר בהר הרצל, הם ידעו לסמן מטרה בכל ליל סדר מחדש: כֵּן ה’ אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ יַגִּיעֵנוּ לְמוֹעֲדִים וְלִרְגָלִים אֲחֵרִים הַבָּאִים לִקְרָאתֵנוּ לְשָׁלוֹם, שְׂמֵחִים בְּבִנְיַן עִירֶךָ וְשָׂשִׂים בַּעֲבוֹדָתֶךָ, וְנֹאכַל שָׁם מִן הַזְּבָחִים וּמִן הַפְּסָחִים.

כל הסיפור של ליל הסדר, מתחילתו ועד סופו – הוא רק כדי לזכור שהדבר האמיתי שהיה צריך לקרות הערב – זה קרבן פסח, או כמו שיותר מדוייק לקרוא לו: פשוט “פסח”. ליל הסדר הוא תחליף זמני, כשהעיקר חסר.

זו גם מצווה-אחות של ברית המילה, שתי מצוות של דם שמגדירות מי בוחר להיכלל בברית עם הקב”ה. ברית מילה גם היא לא בדיוק מצווה שעוברת מסך, ועליה אנחנו דוקא לא מעלים בדעתנו לוותר.

אז הם הזויים אבל ממש ממש בקטנה.

הם עוד לא הגיעו לקרסוליים של הזויים כמו אליעזר בן יהודה שחשב שיהיה אפשר להחיות שפה מתה (לא קרה מעולם קודם), להרצל שחשב להשיב עם לארצו מארבע כנפות הארץ אחרי אלפיים שנה (לא קרה מעולם קודם), לבן גוריון (שהקים מדינה קטנטונת מתחת לאף של מספיק אויבים שיכולים לזרוק כל אחד אבן ופשוט להעלים אותה). פסח הוא שאיפה הרבה פחות מסובכת: כולה לבנות מזבח קטן בהר ולאכול סטייק בין המצה למרור כפי שהתפללנו אלפיים שנה. אחר כך נתקדם למקדש וכו’, לא חסר חלומות להמשך.

רגע אבל אין היום מקדש, אין קרבן פסח?

בשביל קרבן פסח אין צורך במקדש, והוא קורה גם כשכולנו טמאים, על שתי העובדות האלה אין שום ויכוח. גדולי כל הדורות פעלו לחידוש הההקרבה שלו, וממש לא רק דתיים לאומיים או פעילי הר הבית. מהחתם סופר, הרב קוק, ר’ עקיבא איגר, הרב קלישר – ועד ר’ חיים קנייבסקי והרב מורגנשטרן יבדל”א. (אגב, אין כמעט קשר לשאלה האם מותר לעלות להר הבית בזמננו).

רגע, אבל זה חוקי?

חוקי לגמרי!

להפך – זה לא חוקי למנוע קרבן פסח.

האם למשל משטרת ישראל יכולה למנוע מיהודי למול את בנו? רק הבוקר (שלשום) התבשרנו שפטריארך אנטישמי מקבל כניסת ספיישל לכנסיית הקבר, הוא שווה יותר מיהודים עם פאות? ואגב – זה בכלל לא הולך לקרות בכיפת הסלע עצמה, אלא ברחבה שלידה, שטח פתוח שבו כל תייר יכול להסתובב ולעשות סלפי.

המדיניות הגזענית הזו, להערכתי, על זמן שאול: כל עוד ירצו את קרבן הפסח רק קומץ ‘הזויים’, היה אפשר למנוע מהם פולחן בצורה דיקטטורית. אבל כשמספר היהודים שרוצים לקיים את המצווה הכי יהודית בעולם גדל וגדל – באיזשהו שלב זה יבוטל. והשלב הזה מתקרב, העם הזה ימצא יום אחד מספיק ביטחון עצמי כדי להגשים את מה שחיכה לו כל ההיסטוריה, והיום הזה יגיע הרבה יותר מהר ממה שאתם מעריכים. היהודים יוצאים לחירות בקצב מסחרר.

זה לא מסוכן ויעצבן את הערבים?

טיעון שחיכיתי לו השנה במיוחד כי בדיוק הר הבית היה סגור רמאדן שלם לערבים וזה היה אחד הרמאדנים הכי שקטים כבר לא מעט שנים. מי היה מאמין שמה שהאויבים שלנו צריכים זה פצצה לפנים ולא נגיד כינוסים המוניים של עשרות אלפי אנשים מספידים את מוחמד דף בלב בירת ישראל?

אגב, הרשתות הערביות באטרף מקרבן פסח כבר תקופה ארוכה, פי כמה וכמה מהישראלי הממוצע.

אז מה עושים בינתיים?

מעוררים את השיח. מפסיקים לפחד להיחשב הזויים. כותבים על זה, מדברים על זה. מאחלים לאנשים שניפגש בקרבן פסח. מדברים על זה בליל הסדר. מחנכים את הילדים. אני אוהב מאוד להימנות על קרבן פסח דרך ישיבת הר הבית – ואם זה בסוף לא יוצא לפועל, זה תרומה לחוד החנית של הגאולה בדורנו.

–

דמיינו את הרגע: היהודי הזה שכל חייו היה עבד, אבל עכשיו הוא מסתכל למצרים בעיניים, ושוחט להם מול הפנים את הכבש שהם סוגדים לו. כמה חופש יש ביהודי הזה. כמה תירוצים טובים היו לו כדי לא להעיז: זה הרי ‘פיקוח נפש’, הֵן נִזְבַּח אֶת תּוֹעֲבַת מִצְרַיִם לְעֵינֵיהֶם וְלֹא יִסְקְלֻנוּ?! למה חייבים דוקא כבש, דוקא עכשיו? אבל ברגע אחד כל התירוצים נעלמים, ואפשר לבחור אם להיות עבד של אמריקה/ מצרים – או של בורא עולם.

אפשר לשבת בליל הסדר הקרוב ולנסות להתעלם ממשמעות הטקס, להעמיד פנים שהוא לא מה שהוא, חבל. במיוחד השנה, ליל הסדר יכול להיות הזדמנות לנצח את הפחד – ולצאת לחירות.

אולי הרצון והאומץ שהתעוררו בלבבות והקשר שמתחיל להתחדש בינינו לבין האלהים שלנו, יגרמו לו לרצות לפסוח עלינו, וְלֹא יִתֵּן הַמַּשְׁחִית לָבֹא אֶל בָּתֵּיכֶם לִנְגֹּף. מה אתם יודעים, אומרים שזה אלהים שכבר קרע לאויבים שלנו ת’צורה ושגם איראן היא אירוע מאוד פתיר מבחינתו. אומרים גם שהמזרח התיכון זו שכונה שמעריכים בה עם שיש לו אלהים, וגם מעריכים בה עם שיודע להתעקש על מה שחשוב לו. צאו לחירות יהודים. לְשָׁנָה הַבָּאָה בִּירוּשָׁלַיִם הַבְּנוּיָה.

מאתר חדשות הר הבית, כאן.