לא דו־קיום, אלא ירושה: מדוע לא תקח אשה לבני מבנות הכנעני

Authored by: יהודה אפשטיין Yehuda Epstein

יום חמישי, כ”ה מרחשון התשפ”ז

הפרשה שלנו מלמדת על תחילת קנין הארץ בידי אברהם, כאשר בעמל רב הוא מצליח לקנות את מערת המכפלה מידי בני חת. המתבונן לעומק בפסוקים רואה, כי בין אברהם לעפרון התנהל מאבק עקרוני, אמנם בשפה דיפלומטית, על עצם קנין הארץ בידי אברהם. עפרון ובני חת בכלל היו מוכנים לנהוג באברהם בנדיבות, ובתנאי שימשיך להיות גר ותושב ביניהם. לכן הציעו לו את מבחר קבריהם, ובלבד שהקרקע תמשיך להיות שלהם והוא יהיה אורח אצלם ונתון לחסדיהם. אולם אברהם הבין, כי הגיעה השעה לממש את תחילת ההבטחה לרשת את הארץ, ולכן התעקש על ‘אחוזת קבר’ והיה מוכן לשלם במיטב כספו כדי לקנות אותה ולקבור את שרה באחוזתו שלו, אשר מאז ועד היום ירושה היא בידינו.

זוהי תחילת מימוש הברית שכרת ה’ עם אברהם על נתינת הארץ, ומשם עובר אברהם לחלק השני בברית – הבטחת הזרע. אברהם מחפש אשה לבנו יצחק, והאופציות העומדות בפניו אינן מרנינות – העולם שטוף בעבודת אלילים ובפריקת עול מוסרית, ארץ כנען במיוחד מלאה זימה ותועבה – הוא עוון האמורי שבגללו נגזר דינם – וגם מחוצה לה אין היצע רב עבור זרעו של אברהם, הדבק בבוראו. אולם אברהם מבין, כי ממשפחתו ומבית אביו בחרן יוכל להביא אשה לבנו, והוא משביע את עבדו ללכת ולהביא אשה ליצחק משם.

אברהם אינו יודע מה תהיינה תוצאות השליחות, אך הוא מתנה שני תנאים ברורים עם העבד – בשום פנים לא לקחת אשה מבנות כנען, ובשום פנים לא להוציא את יצחק חוץ לארץ ישראל. האיסור לצאת מהארץ מובן, הרי כל תכלית קיומו של יצחק הוא לרשת את הארץ עבור זרע אברהם, וכל יעודו נמצא בארץ ישראל. רבותינו אף הדגישו, כי מאז העקדה נעשה יצחק לעולה תמימה, שאף לזמן קצר אינו יכול לצאת מהארץ, בדומה לכהן גדול שאינו יוצא מהמקדש. אבל התנאי השני מצריך באור – אמנם אנשי כנען עובדי עבודה זרה הם, אבל גם בחרן לא שמענו שעסקו ביחוד ה’, ולבן אחי רבקה מתגלה בהמשך החומש כמי שיש בידיו תרפים, מלבד מידותיו הנלוזות, וממילא נשאלת השאלה – במה טובים הם מאנשי ארץ כנען, עד שצריך לטרוח את הטרחה הגדולה הזאת?

אולם לאמתו של דבר, אנחנו רואים לכל אורך החומש, כי ההתערבות בבנות כנען היא לצנינים ולרועץ עבור בית אברהם. רבקה קצה בחייה מפני בנות חת שעשיו נשא, וזה היה מהגורמים המרכזיים לכך שעשיו נדחה מהיעוד של זרע אברהם. יהודה נשא מבנות כנען רק אחר שירד מאת אחיו (ראה תנחומא וישב ט), ולפי דעה אחרת רבותינו למדו עליו סנגוריה שלא באמת נשא בת כנען (ראה פסחים נ.), וחז”ל הכבירו מלים קשות על שאול בן הכנענית ואף זיהו אותו עם זמרי בן סלוא (ראה סנהדרין פב: ועוד מקומות בחז”ל). ואם, כדברינו, העולם כולו היה שטוף בעבודה זרה – צריכה להיות כאן סיבה מיוחדת לכך, שכה הקפידו האבות על ההרחקה דווקא מבנות כנען.

רבותינו המפרשים דנו בכך רבות, היה מי שייחס זאת לקללה שנתקלל כנען בידי נח, ורבים הלכו בעקבות היסוד הזה ופרשו, שהמידות המושחתות שהתבטאו בסגנון החיים המתירני ופורק העול – גרועות אף יותר מעצם הטעות האמונית של עבודה זרה, והרחיב בכך האברבנאל. אולם יש כאן יסוד נוסף וחשוב, הקשור ליעוד של יצחק ומתקשר היטב לתנאי השני בדבר אי-עזיבת הארץ, וחשוב לעמוד עליו.

בני כנען ישבו כאן בארץ וראו אותה כשלהם. ראינו זאת אף בתחילת הפרשה, כשהתקשו לתת לאברהם אחוזת קבר עבור שרה. אם אברהם ידבק בזרעם – יראו בכך אישוש לטענתם על הארץ! לכן אברהם גם שולח את בני הפלגשים בסוף פרשתנו אל ארץ קדם (כה ו), כמפורש שם – “מעל פני יצחק”. מי שיש לו טענה על הארץ – מסוכן הרבה יותר ממי שמגיע מרחוק! רבקה היא בחירה אידיאלית, שכן משפחתה בכלל נשארת בחרן. הנישואין עם בנות כנען עלולים היו ליצור כאן מצג שווא של דו-קיום, של שותפות בין זרע אברהם לזרע כנען, בין ההולכים בדרך ה’ ומקיימים את יעודו לבין אלו המכחישים את אותו יעוד. הריב”ש אף מבאר, כי בדרכו של עולם, מי שבא לארץ חדשה ורוצה להתערות בה – מתחתן בבני הארץ ובכך קונה בה קנין. כך עשה עשיו שהתחתן עם אהליבמה וכך ירש את הר שעיר (פרק לו בהמשך). אבל אברהם – אינו נזקק לכך. הוא בוטח בה’ שהוא יוריש עבורו את הארץ, ולשם כך הוא חייב לעשות זאת דווקא מתוך בידול מהכנענים המתועבים.