רבנים עוקרים תורה מישראל

לא תוסיפו ולא תגרעו – ע”י בית דין

http://www.files.org.il/BRPortalStorage/a/2/95/82/37-7IDkUmDgft.jpg

דברים [פרק ד]:

(א) וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל שְׁמַע אֶל הַחֻקִּים וְאֶל הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מְלַמֵּד אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת לְמַעַן תִּחְיוּ וּבָאתֶם וִירִשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה’ אֱלֹקֵי אֲבֹתֵיכֶם נֹתֵן לָכֶם: (ב) לֹא תֹסִפוּ עַל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם וְלֹא תִגְרְעוּ מִמֶּנּוּ לִשְׁמֹר אֶת מִצְוֹת ה’ אֱלֹקֵיכֶם אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם: (ג) עֵינֵיכֶם הָרֹאוֹת אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה ה’ בְּבַעַל פְּעוֹר כִּי כָל הָאִישׁ אֲשֶׁר הָלַךְ אַחֲרֵי בַעַל פְּעוֹר הִשְׁמִידוֹ ה’ אֱלֹקֶיךָ מִקִּרְבֶּךָ: (ד) וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בה’ אֱלֹקֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם: (ה) רְאֵה לִמַּדְתִּי אֶתְכֶם חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים כַּאֲשֶׁר צִוַּנִי ה’ אֱלֹקָי לַעֲשׂוֹת כֵּן בְּקֶרֶב הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם בָּאִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ: (ו) וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם כִּי הִוא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם לְעֵינֵי הָעַמִּים אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאָמְרוּ רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה: (ז) כִּי מִי גוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ אֱלֹקִים קְרֹבִים אֵלָיו כה’ אֱלֹקֵינוּ בְּכָל קָרְאֵנוּ אֵלָיו: (ח) וּמִי גּוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים צַדִּיקִם כְּכֹל הַתּוֹרָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם:

בל תוסיף ובל תגרע לשם שמים

פרשת ואתחנן: (דברים פרק ד פסוק ב): “לֹא תֹסִפוּ עַל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם וְלֹא תִגְרְעוּ מִמֶּנּוּ לִשְׁמֹר אֶת מִצְוֹת ה’ אֱ-לֹקֵיכֶם אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם:   (ג) עֵינֵיכֶם הָרֹאוֹת אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה ה’ בְּבַעַל פְּעוֹר כִּי כָל הָאִישׁ אֲשֶׁר הָלַךְ אַחֲרֵי בַעַל פְּעוֹר הִשְׁמִידוֹ ה’ אֱ-לֹקֶיךָ מִקִּרְבֶּךָ”.

צריך לבאר מה שנאמר ‘לִשְׁמֹר אֶת מִצְוֹת ה’ אֱ-לֹקֵיכם’, שאם הכוונה שלא יוסיפו ולא יגרעו מן המצוה אלא יקיימו מצוות ה’ כמו שצריך, היה צריך לכתוב רק לא תוסיפו ולא תגרעו, בלי “לשמור את מצות ה’ וגו'”. ואם הכוונה לבאר שלא יגרעו ממצות ה’ אשר ציווה, היה צריך לכתוב “לא תגרעו ממצוות ה'”.

ועיין בנצי”ב (הובא להלן) שביאר הפסוק, שכאן מדובר שאדם רוצה להוסיף על מצות ה’ במטרה שע”י זה יקיים מצוות ה’, וכן הוא רוצה לגרוע ממצות ה’ במטרה שעי”ז יקיים מצוות ה’. ועל זה בא הפסוק להזהיר שלא יעשה כן. והיינו שצריך לקיים המצוות באופן שחז”ל קיבלו, ולא לשנות ממה שחז”ל קיבלו, אף שכוונתו בשינוי הזה לשם שמים.

ועל זה בא הפסוק להמשיך מה שנעשה בבעל פעור, ששם ג”כ יש שכוונו לשם שמים, והיינו שהרי עבודת בעל פעור הוא להתריז בפניו, וממילא יכול אדם לכוון לבזות את הפעור ע”י שמתריז בפניו, וכן זורק אבן למרקוליס, כוונתו לבזות אותו, ובכל זאת חייבים מיתה על זה, משום שזה דרך עבודתו.

וכמו שפסק הרמב”ם (הלכות עבודה זרה פרק ג הלכה ה): “העובד עבודת כוכבים כדרכה ואפילו עשה דרך בזיון חייב, כיצד הפוער עצמו לפעור כדי לבזותו או זרק אבן למרקוליס כדי לבזותו הואיל ועבודתו בכך חייב ומביא קרבן על שגגתו”.

וז”ל העמק דבר (פרשת ואתחנן, פרק ד פסוק ב): “לֹא תֹסִפוּ וגו’ וְלֹא תִגְרְעוּ מִמֶּנּוּ לִשְׁמֹר וגו’. אם הי’ הכונה אזהרה שלא לגרוע ולעבור על מצות ה’ ברצון ובכונה לעשות שלא כרצון ה’, הכי מיבעי ולא תגרעו מלשמור את מצות ה’ וגו’, אלא סמוך ענין אזהרה זו למקרא הקודם (שם, א) ‘לְמַעַן תִּחְיוּ’ וגו’, ובאשר יש אמצעים אחרים להשיג דבקות אלהי, ומכש”כ ע”י קרבנות שמכשירים הרבה להשיג דעת א-לקים כמש”כ בס’ שמות ר”פ יתרו, ע”כ אמר כי ע”י חקים ומשפטים טוב יותר להשיג זה החיות מאמצעים אחרים, וע”ז אמר לֹא תֹסִפוּ וגו’, כי כל האמצעים בלי דעת תורה יש להזהר שלא יביאו להוסיף על הדבר שהוא הלכות שבע”פ ע”י נעימות המצוה הנעשה באהבת ה’, או להיפך וְלֹא תִגְרְעוּ מִמֶּנּוּ. מן הדבר שהוא הלכות שבע”פ, כדי לשמור את מצות וגו’. היינו את גוף המצוה לפי דעתו בהכשר אהבה ודעת אלהים, ועי’ מש”כ בס’ במדבר בפ’ ציצית על המקרא בהושע ח’. והזהיר על הוספה תחלה, שהוא קשה מלגרוע, משום שעושה מעשה וכדתנן בזבחים פ”ח מ”י, וידוע מאמרם ז”ל [ר”ה כ”ח ב’] הישן בסוכה בשמיני ילקה אם עושה לשם מצוה, משא”כ הגורע לשם מצוה אינו עובר במעשה, וה”ז מבטל מ”ע ועובר על ל”ת שאין בו מעשה.

“(ג) עֵינֵיכֶם הָרֹאוֹת. הראה משל והוכחה לאזהרה הקודמת, דאפשר לדמות שהוא עושה מצוה והיא מוליכתו לשאול, הרי ראיתם אנשים שהלכו אחרי פעור, וידוע הא דתניא בספרי פ’ בלק והובא בסנהדרין דק”ו שלא באו לעון החמור של ע”ז זו עד שמתחלה עשו שלא לעובדה אלא לגלות עצמו לבזוי, והרי מותר לבזות ולהתלוצץ ממנה, מכ”מ הרי שנינו [סנהדרין ס’ ב’] הפוער עצמו לבעל פעור ה”ז עבודתו, ומפרש בגמ’ אף על גב דמכוין לבזוי, הרי מי שהלך אחרי בעל פעור בדמיון עושה מצוה, הִשְׁמִידוֹ וגו’. ומזה תשכילו שאפשר לכל מי שאינו משוקע בד”ת, שאפשר להכשל בדרך גדולה עבירה לשמה, ומחשבה זו תוליכהו לבאר שחת”.

עכ”ל העמק דבר.

ואותו יסוד כתב בנצי”ב על הפסוק ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם, שהכוונה שלא תחשיבו מצוות שאינן כתובים בתורה בתור מצווה, ומדברי הנצי”ב נשמע ממילא שג”כ שלא תורידו מצוה מן התורה במטרה לשמור את מצוות ה’.

שני סוגי בל תוסיף ובל תגרע, אחד ליחיד ואחד לבית דין

יש שני סוגי בל תוסיף ובל תגרע, אחד שלא יוסיף על מצוות התורה מצווה שלימה, ולא יגרע מצוה שלימה. שנית, שבתוך המצווה עצמו לא יוסף חלקים, ולא יגרע. כמו שלא יוסיף על ארבע ציציות חמש ציציות, או יגרע ויתן רק ג’ ציצית. וכן שלא יוסיף על ארבע פרשיות בתפילין, ולא יגרע כמו שנותן ה’ פרשיות או ג’.

ומשום זה כתוב שני פעמים בתורה איסורים אלו, אחד בפרשת ואתחנן, כנ”ל. ואחד בפרשת ראה (פרק יג א) “אֵת כָּל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם אֹתוֹ תִשְׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת לֹא תֹסֵף עָלָיו וְלֹא תִגְרַע מִמֶּנּוּ”.

וביאר הגר”א (אדרת אליהו דברים יג א) וז”ל: “אֵת כָּל הַדָּבָר וגו’ תִשְׁמְרוּ לַֽעֲשׂוֹת לֹֽא תֹסֵף. פי’ להוסיף על גופא דמצוה כמו על לולב וציצית. לא יפחות מד’ ולא יוסיף על ד’. מכאן אמרו לא יוסיף מתנה אחת על מתן ארבע ולא על מתן א’: אֵת כָּל הַדָּבָר. שלא יוסיף כהן אפי’ דיבור אחד על ברכת כהנים. ומה שנאמר בפ’ ואתחנן לֹא תֹסִפוּ עַל הַדָּבָר [וגו’] וְלֹא תִגְרְעוּ מִמֶּנּוּ. דרשו שלא יוסיפו על תרי״ג מצות. כי בתחלה אמ’ (דברים ד א) ‘שְׁמַע אֶל הַחֻקִּים וְאֶל הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מְלַמֵּד אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת’ ועל זה אמר (שם ב) ‘לֹא תֹסִפוּ עַל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם’ לעשות. ובפ’ זו אמר ‘אֵת כָּל הַדָּבָר’ דרשו רז”ל שבאותה מצוה גופא לא תספו ולא תגרעו. ומה שכתב וירשת אתם אחר שמר ושמעת. ללמדך ששקולה ישיבת א”י ככל המצות שבתורה”. עכ”ל הגר”א.

ויש נפקא מינה בין שני סוגי הבל תוסיף ובל תגרע. שבלאו שלא יוסיף על המצווה בפרטיות, זה נאמר לכל אחד, שלא יתן ג’ או ה’ ציציות, או שלא יקח ג’ או ה’ מינים בלולב. אבל שלא יוסף על תרי”ג מצות ולא יגרע, זה נאמר על הבי”ד, שלא יורו להוסיף מצוה ולא יורו להוריד מצוה.

וזה מבואר לדעת הרמב”ם, אולם לראב”ד יש שיטה אחרת.

וז”ל הרמב”ם (הלכות ממרים פרק ב הלכה ט): “הואיל ויש לבית דין לגזור ולאסור דבר המותר ויעמוד איסורו לדורות, וכן יש להן להתיר איסורי תורה לפי שעה, מהו זה שהזהירה תורה לא תוסיף עליו ולא תגרע ממנו? שלא להוסיף על דברי תורה ולא לגרוע מהן ולקבוע הדבר לעולם בדבר שהוא מן התורה בין בתורה שבכתב בין בתורה שבעל פה. כיצד, הרי כתוב בתורה (שמות כג יט) ‘לֹֽא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּֽחֲלֵב אִמּֽוֹ’ מפי השמועה למדו שזה הכתוב אסר לבשל ולאכול בשר בחלב, בין בשר בהמה בין בשר חיה אבל בשר העוף מותר בחלב מן התורה. אם יבוא בית דין ויתיר בשר חיה בחלב הרי זה גורע, ואם יאסור בשר העוף ויאמר שהוא בכלל הגדי והוא אסור מן התורה הרי זה מוסיף, אבל אם אמר בשר העוף מותר מן התורה ואנו נאסור אותו ונודיע לעם שהוא גזרה שלא יבא מן הדבר חובה ויאמרו העוף מותר מפני שלא נתפרש כך החיה מותרת שהרי לא נתפרשה, ויבא אחר לומר אף בשר בהמה מותרת חוץ מן העז, ויבא אחר לומר אף בשר העז מותר בחלב פרה או הכבשה שלא נאמר אלא אמו שהיא מינו, ויבא אחר לומר אף בחלב העז שאינה אמו מותר שלא נאמר אלא אמו, לפיכך נאסור כל בשר בחלב אפילו בשר עוף, אין זה מוסיף אלא עושה סייג לתורה וכן כל כיוצא בזה”. עכ”ל הרמב”ם.

השגת הראב”ד: “הואיל ויש לב”ד לגזור ולאסור וכו’. א”א כל אלה ישא רוח שכל דבר שגזרו עליו ואסרוהו לסייג ולמשמרת של תורה אין בו משום לא תוסיף אפילו קבעוהו לדורות ועשאוהו כשל תורה וסמכוהו למקרא כדאשכחן בכמה דוכתי מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא ואם גרע לפי צורך שעה כגון אליהו בהר הכרמל אף זה דבר תורה הוא עת לעשות לה’ הפרו תורתך, ולא תמצא איסור מוסיף אלא במצות עשה כגון לולב ותפילין וציצית וכיוצא בהן בין לשעה בין לדורות בין שקבעה בדבר תורה בין שלא קבעה”. עכ”ל.

וביאר מרכבת המשנה (שם) “באמת עיקר בל תוסיף ובל תגרע פירושו לדרך רבנו על שני פנים. חדא דיחיד שהוסיף פרשה בתפילין וכיוצא לוקה ויש ג”כ אזהרה לבי”ד שלא יוסיפו דבר ולומר שהוא דבר תורה כדקי”ל אלה המצוות שאין הנביא רשאי לחדש אך בהוראת שעה יכולין הבי”ד לעקור דבר תורה דכח בי”ד הגדול ככח נביא”. עכ”ל.

והיינו שני סוגי בל תוסיף ובל תגרע שכתוב במרכבת המשנה, זה שהזכיר גם האדרת אליהו.

וכן מבואר בשפת אמת שיש שני סוגי בל תוסיף ובל תגרע, אם משנה מספר של חלקי המצוות זה נאמר לכל יחיד, אבל לבטל לגמרי מצוה או להוסיף זה נאמר על הבי”ד.

ונקדים מקודם דברי הרשב”א (מסכת ראש השנה דף טז עמוד א) בענין בל תוסיף ובל תגרע בתקנת חכמים שלא לתקוע בשופר בשבת, וז”ל: “ומסתברא דלא קשה כלל, דלא אמרו התם דאיכא משום בל תוסיף אלא במה שהוא מוסיף מדעת עצמו, כגון כהן שהוסיף ברכה משלו, ואי נמי ישן בשמיני בסוכה במתכוין למצוה, ואי נמי במה שאירע במקרה שנתערב מתן אחת במתן ארבע וכיוצא באלו. אבל במה שעמדו חכמים ותקנו לצורך אין כאן בל תוסיף, דכבר אמרה תורה על פי התורה אשר יורוך. ותדע לך דהא שמיני של סוכה בזמן הזה מצוה של דבריהם וישנין ואוכלין בה למצוה ואף על גב דבקיאינן השתא בקיבועא דירחא, ומכריז ר’ יוחנן היכא דמטי שלוחי ניסן ולא מטו שלוחי תשרי ליעבדו תרי יומי גזירה ניסן אטו תשרי אלמא כל לצורך ב”ד גוזרין ומוסיפין והרשות בידן, וה”ה בבל תגרע לצורך כגון י”ט של ראש השנה שחל להיות בשבת אף על גב דאמרה תורה תקעו עמדו וגזרו שלא לתקוע וכל זה לצורך והכא נמי לצורך ראו לתקוע ולחזור ולתקוע ומצוה לשמוע לדברי חכמים מלא תסור כן נ”ל”. עכ”ל הרשב”א.

השפת אמת (מסכת ראש השנה דף כח עמוד ב) בענין שנתערב דם של שני קרבנות, אחד מתן ד’ ואחד מתן א’ שלא יתן רק א’, והקשה הטורי אבן למה לא יתן כלום כדי שלא יעבור על בל תגרע, משום שס”ל לטורי אבן שבל תגרע הוא רק כשמגרע חלק של המצוה אבל לא כשלא מקיים כלום מן המצוה, ועל זה באים דברי השפת אמת וז”ל: “עי’ בטורי אבן שהקשה דאפי’ מתן אחת לא יתן משום בל תגרע ובקונטרס אבני מילואים האריך בזה ולעיל (ט”ז ב) תמה על הרשב”א שנראה מדבריו דבמבטל עשה איכא בל תגרע והוא כ’ דדוקא בעושה מקצת המצוה ומשייר מקצת איכא בל תגרע ולדברי’ באם אין לו אלא מין א’ כגון אתרוג לא יטול כלום וכבר כתבנו במס’ סוכה להשיג עליו והדבר ברור דאיסור דבל תגרע הוא הגירעון אבל במה שנוטל האתרוג אין איסור*) ואדרבה מחויב הוא ליטול דילמא יתרמי לי’ עוד אח”כ שאר המינים ולהרשב”א ודאי הכי הוא ומה שהקשה עליו דא”כ למ”ד לאו שאב”מ לוקין עליו המבטל מ”ע ילקה משום ב”ת י”ל דהרשב”א חשיב לי’ לאו שבכללות [וגם בל תוסיף הוי לאו שבכללות והישן בשמיני בסוכה ילקה היינו מכות מרדות ועי’ בפרמ”ג בפתיחה כוללת] אך באמת נראה דהרשב”א לא קאי אלא על מה שתקנו חכמים לבטל מ”ע משום דלא תגרע קאי על הב”ד ג”כ“. עכ”ל השפת אמת.

והיינו שכתב הרשב”א שאם בי”ד תיקנו שלא לקיים מצוה יש בזה בשורש בל תגרע רק במקום שיש להם סיבה משום קלקול, זה בכלל לא תסור וממילא אין בו משום בל תגרע.

יוצא מכל זה שאם בי”ד תיקנו לבטל מצוה מן התורה, במקום שלא שייך משום גזירה, עוברים משום בל תגרע.

ונראה אף אם למעשה לא היה אפשרות לקיים את הפסק, כגון שבי”ד הורו על מצוה שבין כך אי אפשר לקיים אותה בזמנינו, מ”מ כיון שהבי”ד פסקו שגם כשיהיה אפשרות לקיים מצוה זו בכ”ז אין לקיים אותה – זה בכלל לא תגרע כבר עכשיו.

בענין בי”ד שביטל כל המצוות שלא היו נהוגים עד עכשיו

בי”ד שפסק שכל מה שהתורה מחייבת לקיים זה רק מה שהיינו נוהגין עד עכשיו, אבל כל מצווה שנתחדש אפשרות קיומו, זה אין אנו מצווים לקיימו, ורק משיח יכול לחדש זה, נראה שעוברים על בל תגרע, (עיין במכתב של הגאון הרב מנדל שפרן שליט”א במאמר למה גדולי ישראל לא לובשים תכלת, ומאמר החרימו עולים להר הבית – קבלנו רפורמים, ומאמר רב לכם שבת בהר הזה).

מכתב הגאון הרב מנדל שפרן שליט”א

יום ד’ י”ב ניסן תשע”ו

לכ’ הרה”ג בנימין זאב הלוי הורביץ שליט”א

עורך שנתון והיה לכם לציצית שוכ”ט

א. מה שלא נתקבל בציבור הרחב שומרי תומ”צ קלה כבחמורה ומדקדקין במצוות אינו משום שיש ערעור על אמיתות התכלת. אדרבה הראיות שמביאים לזהוי התכלת המקובל היום כחלזון התכלת שבזמן חז”ל, נראין הדברים נכונים שזוהי תכלת של תורה, והדברים משכנעים ומדברים בעד עצמם.

ב. וטעם רוב גדולי ישראל שאינם משתמשים בזה אינו משום שמפקפקים באמיתת העניין, אלא משום שבמאתיים שנה האחרונות נקבע כהרגשה פנימית שלא משנים דברים גם אם מן הדין הי’ צריך להנהיגם או לשנותם וזה כהגנה נגד מהרסים המנסים לשנות ולהתאים וכו’. ועד כדי כך נקבע עקרון זה שיש כח בדעת תורה זה לעקור דבר מה”ת כמו מצות תכלת.

הכלל, שגם שינוי לטובה רואים חכמי התורה לתחילת פירצה שאחריתה מי ישורנו. ודבר זה הוא בבחינת יכולים חכמים לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה.

ואף שהיו מהגדולים שנהגו בתכלת ראדזין כמו שידוע מהמהרש”ם ועוד, הם לא עשו כן אלא לעצמם בצינעא אך לא הנהיגו כן לציבור.

ג. גם מה שמצינו כמה מנהגים שהשתנו כמו הכרעת ההלכה בזמני שקיעה”ח שבפולין והונגרי’ נהגו כשיטת ר”ת בצה”כ ולא נשאו כפים בכל יום ועוד, ולפני המלחמה נשתנו המנהגים והפסיקו לנהוג כר”ת בפולין וכן בארה”ב. זה התחיל אחרי מלחמת העולם הראשונה שנעקרו קהלות ונתיישבו מחדש וכן בארה”ב שהתחילו להתייסד קהלות חדשות מלפני קרוב למאתיים שנה כשהתחילה ההגירה הגדולה מרוסיה לארה”ב. [כפי שיש לראות שינוי זה בלוחות הישנים שיצאו כל שנה]. כל זה לא עשו אלא כשנעשו קהילות חדשות ויסדו מנהגים חדשים, אך קהילות ישראל שנשארו במקומם נזהרו מאוד מהשינויים ותחושת גדולי ישראל האמיתיים תורה היא וזהו קיום רצונו ית”ש.

זה הוא ה”דעת תורה” שעומדת מאחורי העניין של התעלמות כביכול של גדולי ישראל מקיום מ”ע.

עד כאן בנוגע למעשה אבל בוודאי דבר חשוב ויש בזה תועלת גדולה לברר מצוה זו למעשה על כל צדדיו וצידי צדדין כפי שאתם עושים בפרט מצוה שאין לה דורשין. ובזכות המצוה המתקיימת ע”י ונשלמה פרים שפתינו נזכה לקיימה בפועל ממש.

 עכ”ל.

ואף שמכוונים לשם שמים, כדי שלא יחדשו דברים שהם נגד התורה, מ”מ כל מה שמצאנו שבי”ד יכולים באופן זמני לעקור דבר מן התורה, הוא באופן מיוחד לדון על כל מצוה בנפרד, אבל לא לעשות כלל על מצוות התורה, שאין אנו צריכים לקיים רק מה שהיה עד עכשיו, שמכיון שזה כל כך כללי, זה בוודאי גורם גם שעצם ביטול מצוות התורה באופן כללי כל מה שנתחדש בדורינו, זה מביא חורבנות נוראות.

ועל זה נאמר מה שכתב הנצי”ב בפסוק (דברים ד ב) “לֹא תֹסִפוּ עַל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם וְלֹא תִגְרְעוּ מִמֶּנּוּ לִשְׁמֹר אֶת מִצְוֹת ה’ אֱ-לֹקֵיכֶם אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם” והיינו אף שהכוונה לשם שמים כדי לקיים מצוות ה’ בכל זאת עוברים. וכן ביארנו במאמר הנ”ל שכל מה שבי”ד יכולים לבטל מצווה בשב ואל תעשה זה רק חלקית אבל לא לבטל כל המצווה.

ומשום הכי בענין הושענא רבא עשו הכל כדי שלא יבוא בשבת, וסדרו כל השנה את הלוח שלא יחול בשבת משום שבלי זה היו מבטלים בשנה זו לגמרי מצווה ערבה.

וכן הפטור הזה שבנוי על הכלל שלא לקיים שום מצוה שנתאפשר קיומו עד שיבוא משיח, זה פטור כללי של יותר ממאתים מצוות, שהרי מבואר בגמרא מגילה (דף יז ע”ב) ע”פ סדר הברכות, שאת צמח דוד [=משיח] אחרי בנין ירושלים היינו אחרי בנין בית המקדש, (ועי’ במאמר זכריה הנביא – בית המקדש יבנה בידי אדם), וא”כ כל המצוות שנוגעים לקרבנות ובית המקדש כלולים בתוך הפטור הגורף שאין לנו חיוב לקיים מצוות התורה אלא מה שהיה נהוג מקדמת דנא, וא”כ זה ביטול של כל שורש קיום המצוות.

וכן שאר חלקי תפקידים הקשורים להמשך ברכת שמונה עשרה עד את צמח דוד, שזה הקמת שופטים, ביעור הרשעים, הרמת קרן הצדיקים, ובנין ירושלים, לפי פסק זה הכל אנו פטורים מלהתעסק בזה מכיון שלא היו נוהגים עד עכשיו.

וממילא כאן לא שייך לומר שיש בו משום תקנה שלא יבואו לידי קלקול, כשמבטלים לא רק מצוה אחת באופן פרטי אלא מבטלים כל יסודי הדת שאנו מצפים שיתקיימו לפני ביאת המשיח, וממילא יוצא מכיון שאין כאן תקנה למנוע עבירות, יש כאן לא תגרע של כל המצוות שניתן לקיים לפני ביאת המשיח.

והיינו לא מבעיא על תכלת שכבר כעת ניתן לקיים, ממילא פסק בי”ד שלא לקיים הוא בכלל לא תגרע, אלא גם כל שאר המצוות כמו קרבנות וכיבוש א”י ובנין בית המקדש, שאם אומרים שאף כשיהא אפשרות לקיים לא יקיימו אותם, ורק משיח יכול לעשות זה, אף שיש בזה ראיות חזקות שגם בלי משיח ניתן לקיים, רק כעת יש מניעות, כל זה הוא בכלל לא תגרע אף כעת שבפועל באמת א”א לקיים.

ולמשל, בענין ללכת לצבא, אם טוענים שאין ללכת לצבא משום שיש שם קלקולים רוחנים, זה ניתן להבין. אבל אם אומרים באופן כללי שלא נוהג היום צבא, וכן לא נוהג היום מצוות יישוב א”י ומצות כיבוש א”י, ומשום זה מוכנים להחריב חלקי א”י, זה כבר מביא לידי עבירות חמורות ביותר.

וכן עיין בספר לא תנסו את ה’, שמי שאומר שאין לקיים מצווה עד שהקב”ה יעשה ניסים ואותות ומופתים, עובר בלאו של לא תנסו את ה’ ע”פ הרמב”ן שם, וא”כ מי שאומר שעד שיבוא משיח שיעשה אותות ומופתים אנו פטורים מלקיים כל מצוה שנתחדש אפשרות קיומו עובר משום לא תנסו את ה’.

ועיין בגמרא ברכות (דף י ע”א) במעשה דחזקיה המלך וישעיהו הנביא, “מה עשה הקב”ה הביא יסורים על חזקיהו, ואמר לו לישעיהו לך ובקר את החולה, שנאמר (מלכים ב, כ א) ‘בַּיָּמִים הָהֵם חָלָה חִזְקִיָּהוּ לָמוּת וַיָּבֹא אֵלָיו יְשַׁעְיָהוּ בֶן אָמוֹץ הַנָּבִיא וַיֹּאמֶר אֵלָיו כֹּה אָמַר ה’ צַו לְבֵיתֶךָ כִּי מֵת אַתָּה וְלֹא תִחְיֶה’ וגו’. מאי ‘כִּי מֵת אַתָּה וְלֹא תִחְיֶה’? מֵת אתה בעולם הזה, וְלֹא תִחְיֶה לעולם הבא. אמר ליה [חזקיה] מאי כולי האי? אמר ליה משום דלא עסקת בפריה ורביה. א”ל משום דחזאי לי ברוח הקדש דנפקי מינאי בנין דלא מעלו. א”ל בהדי כבשי דרחמנא למה לך, מאי דמפקדת איבעי לך למעבד, ומה דניחא קמיה קודשא בריך הוא לעביד“. וכו’ עי”ש.

Continue reading

From Brissi Yitzchak – Rabbi Brand, here.

Comments are closed, but trackbacks and pingbacks are open.