Monarchy and the Mount

Politics, Prayer and Sovereignty: A Torah Thought for Parashat Tetzaveh by Moshe Feiglin

43 And there I will meet with the children of Israel; and [the Tent] shall be sanctified by My glory.
44 And I will sanctify the tent of meeting, and the altar; Aaron also and his sons will I sanctify, to minister to Me in the priest’s office.
45 And I will dwell among the children of Israel, and will be their God.
46 And they shall know that I am the LORD their God, that brought them forth out of the land of Egypt, that I may dwell among them. I am the LORD their God.   (From this week’s Torah portion, Tetzaveh, Exodus 29)

Driving home one night last week after a meeting and lecture with English speaking university students, I searched for a radio station to keep me awake. Much to my surprise, Israel Radio Channel 2 had dedicated an hour to the topic of the Holy Temple. I stayed with them, of course.

The broadcasters were of the opinion that the Temple Mount and Holy Temple are the pre-eminent spiritual center for all humanity and as such, nothing that smacks of sovereignty should be allowed at the site. Two interviewees also joined the conversation. One was veteran Temple Mount activist Rabbi Yehudah Glick and the other was an Israeli Moslem intellectual (who also translated the Koran into Hebrew) whose name I do not remember.

First the broadcasters turned to Rabbi Glick in an attempt to extricate from him his agreement to surrender Israeli sovereignty on the Mount. He refused, of course, to adopt the Channel 2 approach, but he did not directly address the claim that negates the integration of territorial sovereignty with universal spirituality.

Next, the Moslem intellectual was interviewed. As opposed to Rabbi Glick, he spoke in the most direct of terms. No Jews, or any other nation, for that matter, have any right whatsoever on the Temple Mount – and not at the Western Wall either, he explained. The entire area, according to him, belongs to Islam.

“We are not talking politics,” begged the broadcasters. “We are talking about spirituality. Don’t you want to see the Jews also praying at the holy site?” Again and again, the broadcasters attempted to extricate from him a hint of separation between politics and spirituality, but for naught.

I found myself laughing at their attempts as I drove along the dark road. The Channel 2 broadcasters with their Western, Christianity-based mentality are incapable of integrating the connection between the holy and the mundane; between the physical and the metaphysical. For them, holiness is absolute (like a Catholic priest who does not marry and connect to life). Their Moslem interviewee absolutely does not understand them. For him, prayer and politics, prayer and sovereignty – are one and the same.

Both sides have severed the connection between the material and the spiritual, the body and the soul. Neither side can be truly connected to the Temple Mount. For the site of the Holy Temple is where the metaphysical touches the physical. Just as it is impossible to bring children to the world by correspondence, so it is impossible to coronate G-d as King without a nation and sovereignty. And there I will meet with the children of Israel; and [the Tent] shall be sanctified by My glory.

The Holy Temple is the tool necessary for the coronation of the Creator of the world over His universe. There is no king without a nation, without a country, without a capital and without a palace. Other nations of the world coronate human kings, enter into servitude for people who are mere flesh and blood and build them grand palaces. But for Israel, the majesty is G-d’s and the Holy Temple is His earthly abode.

This is how liberty is acquired for the Nation and the world. Not one person enslaved to the next. Instead, we are all servants of G-d, exclusively. The first to be enslaved to Him is the human king of Israel, whose entire purpose is the fulfillment of the destiny of the Nation of Israel – to perfect the world in the Kingdom of Heaven.

Shabbat Shalom,
Moshe Feiglin

(Illustration courtesy of The Temple Institute)

From Manhigut Yehudit, here.

דיני האבנט

דיני אבנט

n8

22:44 (08/02/14) מכון בריתי יצחק ● הרב יצחק ברנד

בלי אבנט נחשב הכהן כזר

האבנט הוא אחד מבגדי כהונה שצריך גם לכהן הדיוט, ובלי זה אינו יכול לעשות עבודה ונחשב כזר.

רמב”ם (הלכות כלי המקדש פרק י הלכה ד): מצות עשה לעשות בגדים אלו ולהיות הכהן עובד בהן, שנאמר ועשית בגדי קדש, ואת בניו תקריב והלבשתם כתנות. וכהן גדול ששימש בפחות משמנה בגדים אלו, או כהן הדיוט ששימש בפחות מארבעה בגדים אלו, הוא הנקרא מחוסר בגדים ועבודתו פסולה וחייב מיתה בידי שמים כזר ששימש, שנאמר וחגרת אותם אבנט והיתה להם כהונה, בזמן שבגדיהם עליהן כהונתן עליהן, אין בגדיהן עליהן אין כהונתם עליהן, אלא הרי הם כזרים ונאמר והזר הקרב יומת.

 

אבנט צריך ארבע מינים

אבנט של כהן גדול, פשוט שצריך תכלת ארגמן ותולעת שני לבד מפשתים.

שמות (פרק לט כט): וְאֶת הָאַבְנֵט שֵׁשׁ מָשְׁזָר וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי מַעֲשֵׂה רֹקֵם כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֶת מֹשֶׁה.

בכהן הדיוט יש מחלוקת תנאים אם כולו פשתים או שזה כמו כהן גדול ונפסק הלכה שדינו ככה”ג.

ולכן אחד מן הסיבות שבכל הדורות לא היה אפשר להקריב קרבנות זה משום שלא נתגלה עדיין חלזון התכלת, וזה לעיכובא.

תכלת צריך מן החלזון גם בבגדי כהונה

ותכלת בבגדי כהונה צריך דוקא מן החלזון ולא מדבר אחר.

תוספתא (מסכת מנחות פרק ט הל’ ו’): תכלת אין כשרה אלא מן החלזון, הביא שלא מן החלזון פסולה. שנ’ תולעת מן התולעת שבהרים הביאה שלא מן התולעת שבהרים פסולה.

ובתוספתא מדובר בבגדי כהונה שהרי איירי גם לענין תולעת שני וזה לא שייך אלא בבגדי כהונה.

אולם לכאורה הרמב”ם ס”ל שמה שצריך דוקא חלזון זה רק לענין ציצית אבל לא לענין בגדי כהונה.

רמב”ם (הלכות ציצית פרק ב הלכה א): תכלת האמורה בתורה בכל מקום היא הצמר הצבוע כפתוך שבכחול, וזו היא דמות הרקיע הנראית לעין השמש בטהרו של רקיע, והתכלת האמורה בציצית צריך שתהיה צביעתה צביעה ידועה שעומדת ביופיה ולא תשתנה וכל שלא נצבע באותה צביעה פסול לציצית אף על פי שהוא כעין הרקיע, כגון שצבעו באסטיס או בשחור או בשאר המשחירין הרי זה פסול לציצית.

רמב”ם (הלכות כלי המקדש פרק ח): וכל מקום שנאמר בתורה שש או בד הוא הפשתים והוא הבוץ, ותכלת האמורה בכל מקום היא הצמר הצבוע כעצם שמים שהוא פתוך מן הכוחל.

אולם דברי הרמב”ם קשין מאוד מן התוספתא הזו, וכן מן הגמרא מנחות מבואר שמדמין דיני ציצית לדיני בגדי כהונה.

מנחות (דף מב עמוד ב): אמר ליה אביי לרב שמואל בר רב יהודה: הא תכילתא היכי צבעיתו לה? אמר ליה: מייתינן דם חלזון וסמנין ורמינן להו ביורה ומרתחינן ליה, ושקלינא פורתא בביעתא וטעמינן להו באודרא, ושדינן ליה לההוא ביעתא וקלינן ליה לאודרא. שמע מינה תלת: שמע מינה טעימה פסולה, ושמע מינה דבעינן צביעה לשמה, ושמע מינה טעימה פסלה. היינו טעימה פסולה היינו צביעה לשמה! אמר רב אשי: מה טעם קאמר, מה טעם טעימה פסולה? משום דבעינן צביעה לשמה. כתנאי: טעימה פסולה, משום שנאמר: כליל תכלת, דברי ר’ חנינא בן גמליאל; רבי יוחנן בן דהבאי אומר: אפילו מראה שני שבה כשר, משום שנאמר: ושני תולעת.

הנה לא נכנס כעת בכל הסוגיה שם, וכן הגרסא כתנאי לפני רש”י צריך לגרוס במקום טעימהפסולה, טעימה פסלה, והפסול הוא משום צבע שני, אבל עכ”פ זה ברור שלמדים דיני תכלת של ציצית מדיני בגדי כהונה, שהרי הפסוק של כליל תכלת מדבר לענין בגדי כהונה והפסוק של שני תולעת מדובר לא לענין ציצית אלא צרעת ופרה אדומה, אלא ודאי שבכל מקום שנאמר תכלת הוא אותו דין.

וכן הרב אברהם בן הרמב”ם כתב מפורש, בספר המספיק לעובדי ה’ (בפרשת תרומה) שהתכלת של בגדי כהונה צריך מן החלזון. וכן רש”י בחומש (שמות פרק כה פסוק ד): ותכלת – צמר צבוע בדם חלזון, וצבעו ירוק. (ירוק כולל בתוכו גם כחול).

ועכ”פ דברי הרמב”ם שלא מצריך מן החלזון אלא בציצית ולא בבגדי כהונה צע”ג.

באמת המשנה למלך מנסה לומר שגם הרמב”ם ס”ל שצריך חלזון בבגדי כהונה.

משנה למלך (הלכות כלי המקדש פרק ח הלכה יג): ותכלת האמורה בכל מקום כו’. כדומה לדברים כתב בריש הלכות ציצית ולא ידעתי למה לא ביאר רבינו שצבע זה צריך שיהיה בדם חלזון ואף אם ימצא צבע אחר שיהא עינו דומה לעצם השמים פשיטא דלא מהני כיון שאינו מדם חלזון ובריש פ”ב מהלכות ציצית ביאר רבינו שתכלת האמור בציצית הוא מדם חלזון ופשיטא שגם כאן הדין כן ואולי סמך על מ”ש בהלכות ציצית.

אולם דבריו צ”ע ברמב”ם הלכות ציצית, אולם להלכה בודאי הדבר ברור שגם בבגדי כהונה צריך חלזון לתכלת.

ארבע מינים צריכים כל אחד ששה חוטין לעיכובא

בגמרא (יומא דף עא עמוד ב) מבואר שכל חוט באבנט צריך להיות כפול עשרים וארבע חוטין. היינו, שיש ארבע מינים: פשתים; תכלת; ארגמן; ותולעת שני. וכל חוט כפול ששה וביחד הם עשרים וארבע.

יומא (שם): משזר – שמונה, מנא לן? דכתיב ויעשו על שולי המעיל רמוני תכלת וארגמן ותולעת שני משזר ויליף משזר משזר מפרוכת, מה להלן עשרים וארבעה – אף כאן עשרים וארבעה דהוה כל חד וחד תמני. – ונילף מחשן ואפוד, מה להלן עשרים ושמונה אף כאן עשרים ושמונה! – דנין דבר שלא נאמר בו זהב מדבר שלא נאמר בו זהב, לאפוקי חשן ואפוד שנאמר בהן זהב. – אדרבה, דנין בגד מבגד, לאפוקי פרוכת, דאהל הוא! – אלא: דנין מאבנט, ודנין בגד ודבר שלא נאמר בו זהב, מבגד ודבר שלא נאמר בו זהב, ואין דנין דבר שאין בו זהב מדבר שיש בו זהב.

רש”י (שם): מה להלן עשרים וארבעה – שהרי ארבעה מינין יש בה וכל מין ומין כפול שש, אף כאן עשרים וארבעה וכאן שלשה מינין יש דהוו להו כל חד וחד תמני.

אלא מאבנט – דיש בו נמי ארבעה מינין וכל אחד כפול ששה וכששוזרן יחד הוו להו עשרים וארבעה.

כוונת הגמרא שרימוני תכלת וארגמן ותולעת שני שנאמר בשולי המעיל, צריך כל מין שמונה חוטין, וזה למדים מן האבנט, שכמו שהאבנט היה עשרים וארבע חוטין, ע”י שיש בו ארבע מינים שכל אחד כפול ששה, אז גם ברימוני שולי המעיל צריך עשרים וארבע חוטים ומכיון שיש שם רק שלשה מינים, ממילא כדי שיהא בסך הכל עשרים וארבע צריך מכל מין שמונה חוטים.

ולמדים מזה שבאבנט צריך מכל מין ששה חוטין.

וענין של ששה חוטין מכל מין מבואר שזה לעיכובא.

יומא (שם): חוטן כפול ששה מנא לן? דאמר קרא ויעשו את הכתנת שש… ואת המצנפת שש ואת פארי המגבעת שש ואת מכנסי הבד שש משזר. חמשה קראי כתיבי: חד – לגופיה, דכיתנא ניהוו. וחד – שיהא חוטן כפול ששה, וחד – שיהיו שזורין, וחד – לשאר בגדים שלא נאמר בהן שש, וחד – לעכב.

ומבואר מכאן שמנין הששה הם לעיכובא.

אולם ברמב”ם לא נזכר שום דבר מזה, גם לא שעצם האבנט הוא מכל המינים אלא משמע שרק הריקמה היה מצמר.

רמב”ם (הלכות כלי המקדש פרק ח הלכה א): בגדי כהונה שלשה מינים, בגדי כהן הדיוט, ובגדי זהב, ובגדי לבן. בגדי כהן הדיוט הם ארבעה כלים כתנת ומכנסים ומגבעות ואבנט, וארבעתן של פשתן לבנים וחוטן כפול ששה והאבנט לבדו רקום בצמר.

הנה הרמב”ם לא הזכיר כלל ענין של ששה חוטין בכל מין אלא בפשטן.

רמב”ם (שם הלכה ב): בגדי זהב הן בגדי כהן גדול והם שמנה כלים: הארבעה של כל כהן, ומעיל ואפוד וחושן וציץ, ואבנטו של כהן גדול מעשה רוקם הוא והוא דומה במעשיו לאבנט כהן הדיוט.

יש גורסין ברמב”ם ואינו דומה במעשיו לאבנט כהן הדיוט, ע’ במשנה למלך, ולא הבנתי למה, הרי למ”ד שאבנט של כהן הדיון הוא דומה לאבנט של כהן גדול למדים הכל מן הפסוק שנאמר לגבי כהן גדול.

וכן מפורש בגמרא (בבלי חולין דף קלח עמוד א): וכמה נותן לו כו’. תנא: לא שילבננו ויתננו לו, אלא שילבננו כהן ויעמוד על חמש סלעים: כדי לעשות בגד קטן: מנהני מילי? אמר ר’ יהושע בן לוי: אמר קרא לעמוד לשרת – דבר שהוא ראוי לשירות, מאי ניהו – אבנט; אימא מעיל! תפשת מרובה – לא תפשת, תפשת מועט – תפשת; ואימא כיפה של צמר! דתניא: כיפה של צמר היתה מונחת בראש כהן גדול, ועליה ציץ נתון, לקיים מה שנאמר ושמת אותו על פתיל תכלת! אמר קרא: הוא ובניו – דבר השוה לאהרן ולבניו, אבנט נמי לא שוי! הניחא למאן דאמר אבנטו של כ”ג (היינו אבנט של יום הכיפורים) לא זהו אבנטו של כהן הדיוט – שפיר, אלא למאן דאמר זהו אבנטו של כהן הדיוט מאי איכא למימר? שם אבנט בעולם. מבואר מכאןשלמ”ד שאבנט של כהן גדול בשאר ימות השנה הוא אבנט של כהן הדיוט, הם שווין.

(יש קושיה עוד על הרמב”ם, שלפי גרסת המשנה למלך ברמב”ם שרק אבנט של כה”ג היה מעשה רוקם, ולא של כהן הדיוט, ומאידך לא הזכיר כלל הרמב”ם ג’ מיני צמר בעצם האבנט, א”כ היכי משכחת לה שעטנז באבנט של כהן הדיוט, אולם זה יש לתרץ, שהרמב”ם מודה שבאבנט של כהן הדיוט צריך רקמה אלא שהרקמה היא פחות חשיבות מן אבנט של כהן גדול וכ”כ בנצי”ב בהעמק דבר פרשת פקודי).

והרי אנחנו קיי”ל שאבנט של כהן הדיוט הוא שעטנז, וממילא הוא שוה.

רמב”ם (הלכות כלי המקדש פרק ח הלכה י): בגדי כהונה מותר ליהנות בהן, לפיכך לובשם ביום עבודתו ואפילו שלא בשעת עבודה, חוץ מן האבנט מפני שהוא שעטנז.

יומא (דף ו עמוד א): ההוא קא משמע לן אבנטו של כהן גדול זהו אבנטו של כהן הדיוט.

אבנט של כהן גדול היינו של שאר ימות השנה.

רש”י (שם): זהו אבנטו – כלומר: שניהם של כלאים.

יומא (דף יב עמוד א): הניחא למאן דאמר אבנטו של כהן גדול זה הוא אבנטו של כהן הדיוט.

רש”י (שם): הניחא למאן דאמר אבנטו של כהן גדול – של כל ימות השנה היה של כלאים, כדכתיב ואת האבנט שש משזר ותכלת.

זהו אבנטו של כהן הדיוט – שאין חילוק באבנטיהם – איכא היכירא ביום הכפורים באבנט, לפי שאבנטו של כהן גדול משתנה ביום הכפורים להיות של בוץ.

שו”ר כל הקושיות במשנה למלך ובמנחת חינוך, מה שהרמב”ם לא הזכיר ג’ סוגי חוטין בעצם האבנט והמנחת חינוך הוסיף להקשות על הרמב”ם מה שמחלק בין אבנט של כהן גדול לכהן הדיוט.

משנה למלך (הלכות כלי המקדש פרק ח הלכה א): בגדי כהונה ג’ מינים כו’ וחוטן כפול ששה והאבנט לבדו רקום בצמר ע”כ. לא ידעתי למה לא ביאר לנו רבינו שהאבנט היה בו ד’ מינים דהיינו שש תכלת וארגמן תולעת שני וכל מין היה כפול ששה דנמצא דהיה כפול כ”ד חוטין וכמו שביאר בסוף פ”ז שהפרוכת מכ”ד חוטין וכן בפ”ט ביאר בבגדי כ”ג מכמה חוטין היה כל בגד ובגד וא”כ היה לו ג”כ לבאר דגם כן באבנט ובפירוש אמרינן בפרק בא לו (דף ע”א)דאבנט היו חוטיו כ”ד ואמרינן אלא דנין מאבנט ודנין בגד כו’ ומקרא מלא הוא בפ’ פקודי את האבנט שש משזר ותכלת וארגמן ותולעת שני וגו’ וכ”ת דס”ל דדין זה אינו אלא באבנטו של כ”ג אבל באבנט של כהן הדיוט לא היו מד’ מינים כי אם משנים דהיינו צמר ופשתים זה אינו דהא למ”ד דאבנטו של כ”ג זהו אבנטו של כהן הדיוט אין שום חילוק ביניהם כלל וכמו שאבאר לקמן ועוד דהיה לו לבאר דהאבנט היו חוטיו י”ב דהיינו שש דפשתים ושש דצמר ולומר דס”ל דבין הכל היה ו’ חוטין זו לא ידעתי מנין לו שהרי בכ”מ שהצריך הכתוב ג’ מינים או ד’ צריך ו’ חוטים מכל מין ומין ועוד דעדיין הדבר קשה דלמה לא ביאר באבנט של כ”ג שהיו בו ד’ מינין סוף דבר דברי רבינו צריכים אצלי תלמוד. וראית לרלב”ג בפ’ תצוה דאבנט של כהן הדיוט לא היה כי אם מין אחד של צמר ע”כ. ומדברי התוס’ בפ”ב דשבת (דף כ”א) ד”ה שמחת מוכח דאבנט של כהן הדיוט היו בו ג’ מינים של צמר שכתבו בסוף דבריהם דכיון שאין מן הפשתן אלא ברביע בטל בשאר מינין והוי כאילו אין בו פשתן כלל ע”כ וזה מבואר וכדכתיבנא.

מנחת חינוך (מצוה צט): אבנט פסק הר”מ כרבי דה’ כר’ מחבירו שהאבנט הי’ של כלאים. וז”ל הר”מ כאן והאבנט לבדו רקום בצמר. וע’ משנה למלך הקשה למה לא כתב הר”מ דהי’ בו ג’ מיני צמר דהיינו תכלת וארגמן ותולעת שני כמפורש בתורה וכ”כ תוס’ בשבת. אך דעת רלב”ג דאבנט של כה”ד הי’ מין אחד של צמר לבד וע”ש שדחה דבריו דמבואר בש”ס דאין חילוק כלל בין כהן גדול לכה”ד. והנה מד’ מינים הי’ וכל חוט הי’ כפול ששה כמבואר ביומא ודעת ראב”ד בכל בגד שהי’ מהרבה מינים שהי’ כל חוט כפול לא היה שוזר כל חוטין יחד רק כל חוט בפ”ע הי’ שזור כפול ששה ומעיל שמונה כאשר יבואר בעזה”י. אך דעת רש”י בבגד שהיה בו כמה מינים היו כל החוטין שזורים יחד וכאן גבי אבנט הי’ כל חוט כ”ד עמ”ל ד”ה עוד. ואורך האבנט הי’ ל”ב אמות ורחבו ג’ אצבעות וחוגר אותו על הלב לא גבוה שנאמר לא יחגרו ביזע מקום שמזיעין וכו’ ותרג’ על לבבהון יסרון כו’. ומבואר בכתוב פרשת תצוה ואבנט תעשה מעשה רוקם וכן בפ’ פקודי. ודעת הר”מ דוקא אבנט של כהן גדול הי’ מעשה רוקם. ודעת רמב”ן דגם של כה”ד הי’ מעשה רוקם דאבנטים היו שוים. ובמ”ל הקשה אהר”מ מה שמחלק בין אבנט של כהן גדול וכהן הדיוט לענין מעשה רוקם ומביא ראיות דגם אבנט כהן הדיוט הי’ מעשה רוקם כדעת רמב”ן ע”ש.

תוספות (שבת דף כא עמוד א): ונראה לר”י דכיון שאין מן הפשתן אלא רביע בטל בשאר מינים והוי כאילו אין בו פשתן כלל.

ועכ”פ דברי הרמב”ם שלא הזכיר תכלת ארגמן ותולעת שני בגוף האבנט צע”ג.

 

הטעם דקיי”ל שאבנט צריך להיות של שעטנז

הטעם דקיי”ל שאבנט של כה”ג בשאר ימות השנה הוא כמו אבנט של כהן הדיוט והם של כלאיים משום שזה מחלוקת בין רבי ורבי שמעון בן אלעזר וקי”ל הלכה כרבי מחבירו.

מה שזה מחלוקת בין רבי ורבי שמעון בן אלעזר, זה מסקנת הגמרא (יומא דף יב עמוד ב): כי אתא רבין אמר: אבנטו של כהן גדול ביום הכפורים – דברי הכל של בוץ, בשאר ימות השנה – דברי הכל של כלאים. לא נחלקו אלא באבנטו של כהן הדיוט, בין בשאר ימות השנה בין ביום הכפורים. שרבי אומר: של כלאים, ורבי אלעזר ברבי שמעון אומר: של בוץ. אמר רב נחמן בר יצחק: אף אנן נמי תנינא: על בשרו, מה תלמוד לומר ילבש – להביא מצנפת ואבנט להרמת הדשן, דברי רבי יהודה. רבי דוסא אומר: להביא בגדי כהן גדול ביום הכפורים, שהן כשרין לכהן הדיוט. רבי אומר: שתי תשובות בדבר, חדא: דאבנטו של כהן גדול ביום הכיפורים לא זה הוא אבנטו של כהן הדיוט.

ומה דקיי”ל הלכה כרבי מחברו, מבואר הרבה פעמים בגמרא.

פסחים (דף כז עמוד א): בעלמא קסבר שמואל הלכה כרבי מחבירו, ולא מחביריו, ובהא – אפילו מחביריו.

כתובות (דף נא עמוד א): אף על גב דקיימא לן הלכה כרבי מחבירו, הכא הלכה כרבי שמעון בן אלעזר, דאמר רבא, הלכתא: ממקרקעי ולא ממטלטלי, בין לכתובה, בין למזוני, בין לפרנסה.

בבא בתרא (דף קכד עמוד א): אמר רבה בר חנא אמר ר’ חייא: עשה כדברי רבי – עשה, כדברי חכמים – עשה; מספקא ליה: אי הלכה כרבי מחבירו ולא מחביריו, או הלכה כרבי מחבירו ואפילו מחביריו. אמר רב נחמן אמר רב: אסור לעשות כדברי רבי, קא סבר: הלכה כרבי מחבירו ולא מחביריו; ורב נחמן דידיה אמר: מותר לעשות כדברי רבי, קא סבר: הלכה כרבי מחבירו ואפילו מחביריו.

ועכ”פ פשוט שבמקום שיש רב יחיד שחולק על רבי הלכה כרבי, וכיון שרבי סובר שאבנט של כהן הדיוט היה כאבנט של כהן גדול בשאר ימות השנה ממילא הוא שעטנז, וממילא צריך להיות מששה חוטין כל מין, ואלו הם מעכבים כמבואר מפורש בגמרא לעיל יומא.

צע”ג על האבנט של מכון המקדש

ע”פ כל זה צע”ג על האבנט של מכון המקדש שעושים רק בחוטי פשטן ורוקמים בתוכו דמויות של חוטי תכלת ארגמן ותולעת שני בכמה מקומות אבל עצם האבנט אין בו צמר כלל.

ושמעתי שהקשו עליהם, והם הגיבו שזה יעלה הרבה כסף על התכלת של ל”ב אמות, ע’ לקמן.

אורח ורוחב של האבנט

והרמב”ם הזכיר פרטים באבנט רק על האורך והרוחב.

רמב”ם (הלכות כלי המקדש פרק ח): המצנפת של כ”ג או הדיוט ארכו שש עשרה אמות, והאבנט רוחב כמו שלש אצבעות ואורכו ל”ב אמה, מקיפו ומחזירו כרך ע”ג כרך, ובגדי כהונה כולן אין עושין אותן מעשה מחט אלא מעשה אורג שנאמר מעשה אורג.

 

לכאורה האורך של ל”ב אמות אינו לעיכובא

המקור של אורך ל”ב אמות הוא מן התלמוד ירושלמי (מסכת יומא פרק ז): אבנט היה מכפר על הגנבים ואית דבעי מימר על העוקמנים. א”ר לוי ל”ב אמה היה בו והיה מעקמו לכאן ולכאן.

אולם בתוספות מביא שרק צריך לכרוך שני פעמים סביב לכהן. (ערכין דף טו עמוד ב ד”ה אבנט מכפר על הרהור הלב): אהיכא דאיתא ואבנט הוא כמו חגור של שש ארוכה מאד ואיתא נמי במדרש שהיה הכהן מקיפו סביביו ב’ פעמים כנגד לב של אדם.

וא”כ יש לומר שהשיעור של ל”ב אמות אינו מעכב.

ולכאורה משמע כך, שהרי בחולין (קל”ח) המובא לעיל כתוב שחיוב נתינה לכהן בראשית הגז הוא כדי לעשות בגד קטן, ואמרינן דהיינו שיעור אבנט של כהן, ואם אתה אומר ששיעור הוא ל”ב אמות ברוחב ג’ אצבעות קשה מאוד לומר שזה נקרא בגד קטן.

וכן משקל חלק מצמר שבאבנט מבואר במשנה שהוא משקל חמש סלעים. מסכת חולין (דף קלה עמוד א): וכמה נותנין לו – משקל חמש סלעים ביהודה, שהן עשר סלעים בגליל, מלובן ולא צואי, כדי לעשות ממנו בגד קטן, שנאמר תתן לו – שיהא בו כדי מתנה.

וכן נפסק ברמב”ם (הלכות ביכורים פרק י הלכה טז): מי שהיו לו גיזות רבות של ראשית הגז ורוצה לחלק לכהנים, לא יתן לכל אחד ואחד פחות ממשקל חמש סלעים מלובן כדי בגד קטן.

הנה משקל חמש סלעים הוא שיעור פדיון הבן, ושיטת החזו”א הוא ששיעור משקל כסף של פדיון הבן הוא 96 גרם, ויש שיטות שזה בין 75 ל 85 גרם, (ע’ מדות ושיעורי תורה להרב חיים פנחס בניש) הנה אורך ל”ב אמות לפי רבי חיים נאה (ע”פ אמה 48 ס”מ) הוא 15.36 מטר, לפי החז”א הוא (ע”פ אמה 58 ס”מ) 18.56 מטר.

וכדי לעשות אבנט, אז חלק של הצמר שבה הוא 18 חוטין שזורין יחד היינו ששה חוטין מכל מין צמר, וזה די עב, ועושים רוחב ג’ אצבעות, שלפני ר”ח נאה זה ששה ס”מ, וא”כ יהא גודל הצמר של האבנט בגד די עב ברוחב ששה ס”מ על אורך 15.36 מטר, וזה יוצא לפי מה שחשבנו, מעל ומעבר וכפלי כפליים של 70 גרם וגם מעל ומעבר וכפלי כפליים של 100 גרם, (ובאמת משקל חמש סלעים הוא קצת פחות משיעור פדיון הבן שהרי הערך של חמש סלעים נתוסף ע”י צורת המטבע, וא”כ כדי להשיג את הערך של כסף נקי שנמצא בשיעור פדיון הבן מספיק לעשות מטבע בפחות משקל). וא”כ איך שייך לומר,  ששיעור נתינה של ראשית הגז הוא שיעור כדי לעשות בגד קטן היינו אבנט, הרי חלק הצמר שבאבנט שהוא רוחב ג’ אצבעות ואורך ל”ב אמות הוא הרבה יותר ממשקל חמש סלעים וממילא זה לא בגדר בגד קטן אלא בגדר בגד גדול.

וכן עושים ציורים של ריקמה על האבנט וזה עוד מוסף על המשקל.

וממילא מוכח מכאן ששיעור ל”ב אמה שהוזכר בירושלמי לענין אבנט, זהו רק בגדר הידור מצוה שכך נהגו, אבל החיוב הוא בהרבה פחות, ונוכל לומר שהשיעור הוא מעיקר הדין כמו שכתבו תוס’ בשם המדרש שהוא כדי לעטוף את הכהן שתי פעמים, וזה אמור להיות מתאים לשיעור בגד קטן של משקל חמש סלעים שהוא שיעור נתינת ראשית הגז.

וכן מה שהוזכר ברמב”ם רוחב ג’ אצבעות בודאי אינו לעיכובא, וכן לשון הרמב”ם כמו ג’.

המקור של הרמב”ם הוזכר ברבינו חננאל (מסכת שבת דף נז עמוד ב): וכדגרסינן (חולין קלח ע”א) כיפה של צמר היה מונח בראש כ”ג ועליו הציץ שנאמר ושמת אותו על פתיל תכלת. והן חוטין גדילין מעשה עבות רחבין בשתים ושלש אצבעות כגון אבנט.

ועכ”פ גם רוחב שתי אצבעות כשר, וא”כ אפשר לעשות אבנט בשיעור מינימום, רוחב שתי אצבעות ואורך כדי שניתן ללפף בו את הכהן שתי פעמים.

וכעת לא מצאנו מפורש בגמרא הרוחב של האבנט.

על מה מכפר האבנט

יש מחלוקת בבלי וירושלמי על זה

בבלי (זבחים דף פח עמוד ב): אבנט מכפר על הרהור הלב, היכא דאיתיה.

ירושלמי (מסכת יומא פרק ז): מכפר על הגנבים ואית דבעי מימר על העוקמנים א”ר לוי ל”ב אמה היה בו והיה מעקמו לכאן ולכאן.

Brissi Yitzchak – Rabbi Brand, here.

א באנדע גנבים

ב”ה / הגיגים / תרומה עו

א באנדע גנבים!

היה זה בעיצומה של אחת המערכות הקשות נגד חפירות קברים במקום כלשהו. קבוצה של יראי ה’ וחושבי שמו ירדו אל מקום החילול וללא מורא נכנסו אל המתחם המגודר והשתטחו מלא קומתם על המצבות הדוממות, לעצור בגופם את הבולדוזרים המגושמים העומדים הכן לזרוע הרס וחורבן.

מדובר היה בפרויקט עתיר כספים, והמשטרה הציונית הוזמנה למקום בכוחות מתוגברים. השוטרים נכנסו עם נשקים שלופים וציפו לראות את המפגינים נסים על נפשם כל עוד רוחם בם. אך הם נותרו שכובים על הקברים ואפילו לא חוננו אותם במבט. המוחים זעקו מקירות ליבם את הקריאה הנוראה ששוכני העפר אינם יכולים להשמיע: “קברי אבותינו אינם הפקר! גיוואלד!!”

השוטרים ניגשו להדוף את המוחים בכח הזרוע. אבל האברכים כאילו הפכו חלק מהמצבה. אף אחד לא ההין לוותר על הקבר ‘שלו’ לטובת קודחי הדחפורים האימתניים בשום מחיר שהוא.

בזעמם כי רב החלו השוטרים להלום במפגינים במגלביהם ופרגוליהם כיד השטן הטובה עליהם. כל מכה כזו מותירה את רישומה ניכר, והכאב, אוי הכאב… מצמית. אבל המפגינים – בשלהם. שום מכה ושום כאב לא יגרום להם לוותר על מנוחת אבותינו.

אחד השוטרים, כנראה עבר עליו יום קשה, הפליא באחד המפגינים מכות נאמנות בחמת רציחה. הוא כנראה שכח שהדבר שסופג את זעמו הוא אדם ולא שק חבטות דומם.

“ידידי”, פנה אליו המפגין בין מכה הגונה לאנקה נוראה, “אל תדאג… גם על הקבר שלך אהיה מוכן לשמור שלא יחולל חלילה, גם אם אחטוף מכות נוראות מאלה…”

השוטר הפסיק באחת. הוא שמט את המגלב ודמם. רגעים אחדים חלפו עד שירד אל משמעות הדברים. הנה, שוכב כאן אדם שמוכן לסבול את כל המכות שבעולם, לא בשבילו ולא בשביל משפחתו, אלא בשביל כבוד המת!

עיניו של השוטר הצטעפו דמעות חמות. הוא חמק משם באלם.

במוצאי שבת האחרון, במסגרת המנהג לספר סיפורי צדיקים בבית הכנסת בו סעדתי את סעודת מלווה מלכה, עלתה דמותו של יו”ר הנהלת העדה החרדית ה’בלתי נשכח’ כפי שהוגדר ב”דורות”, רבי גרשון שטמר זצ”ל, שבשבת היה היארצייט התשיעי שלו.

ואז, ללא התרעה מוקדמת, קרה דבר מדהים: לאחר שאחד החברים סיפר עליו סיפור, נענה השני והוסיף סיפור נוסף. השלישי החרה אחריהם ועוד בתוך דבריו קם הרביעי וסיפר גם הוא סיפור מיוחד על הדמות המיוחדת. החמישי כבר לא יכול היה לחכות לתורו אז הוא סיפר את סיפורו לשישי שהחזיר לו תכף בסיפור משלו. ובקיצור, במשך שעה ארוכה ישבנו והקשבנו וסיפרנו, אספנו ונדהמנו מכמויות העובדות המפליאות שיש על הדמות הבלתי נשכחת הזו – – –

עד שהגיע זמן קריאת ‘איש חסיד היה’…

צד אחד שווה היה לכל הסיפורים: הם עסקו ברוחב ליבו הגדול, במעשי החסד הכבירים שעשה ופועליו הטובים שפעל בכל מקום שהיתה לו השפעה.

דמותו של רבי גרשון הוארה באור חדש: לצד עמדתו האיתנה על המשמר, ובמקביל לעוז רוחו ותבערת קנאותו, היה רבי גרשון רך לבב וטוב פנים לכל אדם באשר הוא אדם.

אדרבה, כל קנאותו לא באה אלא מאהבת ישראל טהורה שיקדה בכל אבר מרמ”ח אבריו. הוא הקדיש את עצמו וכל כולו למען הזולת, למען האחר, למען טובת עם ישראל בגשמיות כמו ברוחניות.

בלתי אפשרי היה שלא לדמות את הדברים למאות ואלפי סיפורים דומים שמתגוללים על רביה”ק בעל ה”ויואל משה” מסאטמאר זי”ע. אין ספור סיפורים ועובדות שמעידים על דבר גדלותו העצומה וגאונותו הנדירה במידת החסד. טוב היה ומטיב לכל, גם למי שלא זכה לצעוד בדרכו ואפילו למי שלחם בו.

גם את כל תלמידיו חינך בדרך הזו של נתינה ללא תנאי. ובאמת, חסידיו הם אלו המחזיקים בכתר החסד וגולת הצדקות בימינו. צאו וראו את ממדי החסד וכמויות הצדקות שנשפכות ברחבי וויליאמסבורג.

כל אלו, בצד עמידתו האיתנה והבלתי מתפשרת על משמר היהדות, מלחמותיו וספריו התקיפים והנחרצים, למען לא יניעו ולא יזיזו אותו כקוצו של יו”ד.

הדברים נכונים ומדויקים גם על רבי עמרם בלוי זצ”ל, כביר החסד, צחור הלב וטהור המידות. ובעצם, על כל מורי ומאורי דרכינו זצ”ל ושיבלח”ט אלו החיים עמנו, הם היו ועודם מבהילים בטוב ליבם ואגדיים במפעלי החסד שהקימו בעשר אצבעות שמחוברות ללב מלא וגדוש באהבת ישראל.

מסתבר ששתי המידות הללו שלובים זה בזה: אהבת ישראל ועמידה על המשמר. כלומר, אהבת ישראל, היא זו שמובילה לקנאות האמתית על הדרך המסורה לנו מדור דור.

זהו מיזוג שמאוד מאוד קשה לזייף. אי אפשר להיות אוהב ישראל ולראות את אותו ישראל עומד לירש חלילה גיהינום ולא למנוע אותו מזה בכוח למען טובתו! מי שאינו עושה זאת, לא באמת פועל מתוך אהבת ישראל אלא להיפך.

ובכל זאת, כאשר מדברים על מושג כמו אהבת ישראל, ישנה תחושה עמומה כאילו זהו דבר שאינו קשור אלינו, כאילו חלילה המושג הזה שייך לחוגים ‘מזרוחניקים’ כלשהם. בעוד האמת היא הפוכה בתכלית.

מרן ה”חזון איש”, שזיהה היטב את סכנות המדינה הציונית התבטא פעם ואמר כי אנשי השלטון הם “א באנדע גנבים”. חבורת גזלנים שאין כוחם אלא בלקיחת כספים ורכוש השייכים לבני אדם ולנכס אותם לעצמם, ולשלוט על אותם בני אדם באמצעות הכוח שהם עצמם נתנו להם.

ובכן, אולי כוונתו הייתה גם לזה. הם גנבו לנו מושגים ששייכים אלינו וניכסו אותם לעצמם, לא רק בגשמיות אלא גם, ואולי בעיקר, ברוחניות. רק אחד מהם הוא המושג הקדוש הזה שנקרא אהבת ישראל. וכי איך שייך לקרוא לאותם שמכשילים ומפילים, מסיתים ומנשלים את זולותיהם מכל העולמות, איך ניתן לחשוב שיש להם קשר לאהבת ישראל?

קל מאוד להיות אוהב ישראל מרחוק. לשבת על סיר הבשר ולהפריח סיסמאות נבובות. “אחים”, “עם ישראל חי” וכולי וגומר. אבל ברגע ש’אח’ אחד יגע לו בצלחת; יגנוב לו את החניה או יפריע לו לישון לרגע, אז, כאשר יפרוץ בצרור הקללות והגידופים, נראה כמה אהבת ישראל באמת יש לו…

במבחן הזה עומדים רק אלו שסובלים מן ה’אחים’ הללו, ובכל זאת, לא מפסיקים לדאוג להם ולפעול לטובתם ולרווחתם, ומונעים מהם בגופם מלאכי חבלה.

אשרינו!

First published in HaEda Newspaper. Reprinted with permission.

Contact the author at [email protected]

How To Look Like a Mentch

Influence, Persuasion, and Personal Presentation: Why and How to Look Your Best When Interacting with Others

Are you purposely sabotaging your presentations?

Are you setting yourself up for failure as an instructor?

Hopefully, the answer is no.

Yet the vast majority of men I see who want to be influential fail to master the three tips I’ll share today. But I’m getting ahead of myself.

Men spend a lot of time, money, and effort learning to be more persuasive speakers and negotiators. And for good reason — mastering these skills can reap huge returns when it comes to business and personal success.

But what if there were something you could do that would dramatically increase your persuasiveness without any extra effort or training on your part?

Would you take advantage of it?

If the answer is yes, it’s time to start thinking more about your personal appearance and how it relates to the art of persuasion and influence.

Continue reading

From The Art of Manliness, here.

No Point to Torture in Capital Cases

Forced Self-Incrimination: Just Plain Wrong

8 Shevat 5776

Credit here.
דברים י”ז, ט”וDeuteronomy 19:15
טו  לֹא-יָקוּם עֵד אֶחָד בְּאִישׁ, לְכָל-עָו‍ֹן וּלְכָל-חַטָּאת, בְּכָל-חֵטְא, אֲשֶׁר יֶחֱטָא:  עַל-פִּי שְׁנֵי עֵדִים, אוֹ עַל-פִּי שְׁלֹשָׁה-עֵדִים–יָקוּם דָּבָר.15 One witness shall not rise up against any person for any iniquity or for any sin, regarding any sin that he will sin. By the mouth of two witnesses, or by the mouth of three witnesses, shall the matter be confirmed.
מקור: מכון ממריSource: Chabad
ואין אדם משים עצמו רשע…And a person may not incriminate himself…
מקור: סנהדרין ט, ב, תלמוד בבליSource: Sanhedrin 9b, Babylonian Talmud

***
The whole world (or maybe just the United Nations) is still in an uproar over the burning of a house in the Arab village of Duma in Israel about six months ago. “Beginning the morning after the murders, as the investigation was just beginning, Israeli officials and media began claiming that the perpetrators were “Jewish terrorists.”” (Abu Yehuda summarizes the background well here.) “The firebombing was quickly attributed to the movement Israelis call “price tag,” in which extremist Jews attack Palestinian holy places or property in retribution for their own government’s actions regarding settlements,” said the New York Times shortly afterwards, on 1 August 2015. Here is more background on the story from a Jew who participated in a condolence call on the community (Arutz 7).

I deliberately linked to early accounts, so that we can recall how it was then, before young Jews — both men and underage boys — were formally accused, taken into custody and, by some accounts, treated worse than Arabs in their place would be. None of this would have happened if self-incrimination and forced confessions were not allowed air time or print space in any medium in Israel — never mind in a court of law.

The Jewish Division of the Shaba”k (Israeli Security Agency) claimed that there was a need to take young, even underage Jews into administrative detention due to a “ticking time bomb” situation (possibly to be discussed in a separate post – to read the full article, I suggest the search phrase “jewish ticking time bomb” if you don’t subscribe to HaAretz. Here’s another article where the ISA admits to treating “Jewish extremists” as ticking time bombs.).

Everyone knows that the American Constitution has what is famously known as the Fifth Amendment:

“No person shall be held to answer for a capital, or otherwise infamous crime, unless on a presentment or indictment of a grand jury, except in cases arising in the land or naval forces, or in the militia, when in actual service in time of war or public danger; nor shall any person be subject for the same offense to be twice put in jeopardy of life or limb; nor shall be compelled in any criminal case to be a witness against himself, nor be deprived of life, liberty, or property, without due process of law; nor shall private property be taken for public use, without just compensation.”

How many have internalized what the Torah and Talmud say on the matter? It is not a matter of amendment — or a tacking on, if you will — to the law for these works of Jewish law, but part of its central body: It starts with the 9th commandment, “You shall not bear false witness against your neighbor” and goes on to say, “At the mouth of two witnesses, or three witnesses…” The repetition of the Hebrew word edim there is deliberate; there is no unnecessary word in the Torah. Could witnesses be so important that the Torah appears not to even consider not having them in a case where the accused’s life or future is at stake?

Here’s a potential hiddush: Could one say, in easy legalese, that the Torah and Talmud together imply that a person of whom a confession is demanded or required is automatically considered to be in a conflict of interest and is therefore automatically recused?

The Talmud puts it more concisely and understandably for modern readers, with the exception of the phrase mesim atzmo, which I have translated as “impute on oneself” due to its (as I perceive it) mixed verb-direct reflexive object relationship1.

A lot of people, especially women, long ago stopped considering Torah law and governance a viable alternative to what we have now because of issues such as the plight of the agunah. I hope that now, considering the environment we live in, where the entry of Muslim men en masse all over the world is creating far worse conditions for a much greater number of women (who were accustomed to going out freely to attend to their errands, visit friends and so on virtually without concern, but now must go out, if at all, in groups, always with an eye out for trouble and, if this occurs, no help from authorities), we in Israel can look at other problems where Torah clearly shines for everyone, such as the abolishing of self-incrimination and the requiring of witnesses to acts that could land a person in jail for life or dead, whether male or female. (In fact, since there seems to be no support at all from the feminists on issues where rape and other misogynistic acts by Muslims are concerned, they have rendered themselves and their philosophy irrelevant – this news story took 20 years to break.)

There is a lot more to be discussed, which is why I have collected many Torah sites on this blog and plan to add more as I find them. In the meantime, though, it seems that making Arabs and Jews “equal” is having the effect of making Arabs “more equal” than Jews. It might be time for the pendulum to swing strongly towards advocating, and achieving, Torah governance in Israel. Until then, if the Israeli government has any sense of true democratic justice — let alone Torah justice — the case against Amiram ben Uliel should be thrown out due to his inadmissible confession.

***

1 the phrase masim atzmo (משים עצמו) in my eyes combines a hif’il (causative) verb form with a reflexive object (refers to oneself; nay, means “oneself”). Impute means to attribute or ascribe, as to a person, or in its obsolete meaning, to charge (a person) with fault. If you still have questions about this, please, feel free to go to the native Hebrew/English speaker-scholar of Talmudic Hebrew, of your choice.

I have already taken my advice and asked Reb Yehudah B. Ilan of Forthodoxy about my explanation. If and when I should receive a reply, be”H I will post it here as an update.

UPDATE: Reb Yehudah replies:

Your translation is okay, but I think that you may be over-thinking this a bit and analyzing a passage from the Gemara using the intricacies of Hebrew grammar is not usually the correct method of study. The reasons for this are that (a) the language of the Gemara is a mixture of Mishnaic Hebrew and Babylonian Jewish Aramaic – which do not follow the grammatical rules of either Biblical or Modern Hebrew, (b) most of the Talmudic text is written in scholarly turns of phrase which are not meant to be taken literally but rather have a particular legal meaning and/or a dialectal significance. This being the case, translating the Gemara is almost never a word-for-word exercise. If someone cannot interpret the text on their own, I suggest employing a standard translation of the Talmud, such as the edition published by Koren or one of the many Steinsaltz editions (I do NOT promote the use of Artscroll).

Without knowing the intent or essential message of your post, I can only explain this particular phrase as it appears in the context of b.Sanhedrin 9b.

As for the meaning of the words “mesiym `assmo rasha` – משים עצמו רשע” it can be translated here as “…place himself [in the category of] a wicked one (i.e. incriminate himself through his own testimony in court).” The phrase “mesiym `assmo” is made up of two words: [1] השים which has the simple meaning of “to place” or “to put” and [2] עצם which in Biblical Hebrew means “bone” and came to be used to signify “self.” This phrase only means “incriminate himself” in context of the discussion here in the Gemara.

On Rava’s statement, Rashi comments: “Rava says: A person cannot become invalid to testify by way of admitting his own guilt, for a person is considered to have the status of a ‘close relative’ in relation to himself. Therefore ‘a person is not able to implicate himself (lit. ‘to place himself [in the category of] a rasha`‘), that is to say on the basis of testimony about himself one is not convicted (lit. ‘made a rasha`‘) for behold the Torah invalidates a ‘close relative’ to testify. Yet the rova` (i.e. the penetrating participant in male homosexual relations – referring to a case mentioned earlier in the discussion) is put to death on the basis of such testimony since we divide his statement (i.e. ‘so-and-so penetrated me during homosexual relations and I was complicit in the act.’) and while we consider his testimony reliable with regard to the actions of his fellow, we do not consider him reliable with regard to his own actions – which would otherwise invalidate him to testify.”

Essentially, this passage is explaining that if one testified in court that he and another person willingly engaged in forbidden sexual relations together (for example – other similar cases exist as well), three things take place legally: [1] His incriminating testimony about his own behavior is not accepted as valid, [2] his testimony about the actions of the other person is accepted as valid (and may be combined with the testimony of another valid witness to effect a death penalty in the case), and [3] whereas such behavior – when attested to about him by others – would invalidate him to testify in the first place, the fact that he said it about himself does not invalidate him and he remains an acceptable witness.
This, however, only holds in capital and corporal cases – it does not count in monetary cases (see Musaf Rashi there). In other words, a person cannot incriminate himself to endanger his life, but he can incriminate himself to endanger his money. This is important to note as it means that אין אדם משים עצמו רשע is not a general, over-arching principle in halakhah, but rather has specifically-defined parameters of application.

I hope that this helps.

***

So do I.

More reading:

Dani Dayan and the Threat to Israeli Democracy | B’Tselem Provocation, 2008 | Why French Jews are Lobsters (and why American Jews are next –no, that’s not really part of the title. But it is true.) | Breaking the Silence Spokesperson’s Lies Refuted by His Former Army Mates |We are Descendants of the 20% | The Plight of the French Jew | While Jews are Murdered by Muslim Terrorists the Jerusalem Post says the real threat to Jews is “Jewish Terrorists” |

Posted by CDG, Yerushalayim, Eretz Yisrael Shlemah at 1/17/2016 07:40:00 PM

From Hava haAharona, here.