Rabbi Shalom Arush on Education

Each Little Lamb

By: Rabbi Shalom Arush
An educator must conduct himself like a merciful shepherd, worrying about the needs of each little lamb. Moses was attentive to the weak lambs in his flock, ensuring that they ate the soft grass before the stronger sheep entered the pasture. He would fence in the mature sheep until the lambs had eaten, leaving them the stiffer grass. So did King David. That’s why Hashem made them the leaders – and chief educators – of the Jewish People.

In the same way, an educator must provide each child with what he needs. He must separate certain children from those who are a bad influence on them and pair together those who would benefit from each other’s friendship, like a loyal shepherd.

Every educator should have a daily prayer that he says for the children whom he is teaching. He should know their full names for prayers and pray for them daily, beseeching G-d to show him how to relate to each and every one of them according to the needs of their unique souls. This reflects King Solomon’s teaching, “Educate the child according to his own inclinations.” Uniform methods might work for the Marine Corps but they don’t work in child education. Each child needs a different approach. Sounds impossible? Who said that child education is easy? The responsibility is prodigious. The educator must tend to the special souls that The Almighty has entrusted in his hands for safe-keeping. Success in this endeavor requires endless prayers.

If the educator will do his utmost, as above, then even if he doesn’t succeed with the child, Heaven will not hold him responsible, for he has done everything humanly possible. G-d does not demand more than what a human being is capable of doing; He’s fully aware of our limitations.

These are the two principles that one must remember well when educating Hashem’s “holy flocks”:

First, every effort and attempt that a teacher makes earns priceless rewards. Every positive life lesson that he merits to instill in his young pupils guarantees his place in the World to Come.

Second, the teacher carries the tremendous responsibility to avoid mistakes or failures when dealing with tender souls. One highly respected educator said, “In other types of work, failure might cause monetary damage; but failure in education can trample a soul.”

An educator should always avoid stern measures, such as punishments and suspension, as much as possible. He must devote maximum effort to educating in a positive and enjoyable way with prayer, songs, stories and prizes. In addition, he should not hesitate to enlist as much outside help as necessary from experienced educators and colleagues, parents of the children and whoever else is relevant. He should never look for the easy or quick solution, for he is dealing with delicate souls. It is easy for the educator to eject the disruptive child from the classroom but no one knows what might happen to the ejected child.

Some children are very active. It’s hard for them to sit still and not disrupt the class. In most cases, the school will demand that the child take Ritalin because they do not want to work hard with this soul.

True, it’s not easy to deal with a hyperactive child. But with sincere effort and combined forces with the parents – accompanied by much prayer and including a commitment from the parents that they will pray for their child for five minutes daily – the child’s problems can be solved without Ritalin.

Many leading educators believe that the problems of these hyperactive children can be solved with a lot of attention, warmth and love – particularly from the parents – and of course, extensive prayer. Do not look for the easy way out and drug the child. Do not paralyze him!

One of the greatest educators of this generation related that she had a hyperactive child. It was very difficult to raise him, but she did not give up; she showered him with attention, warmth and emotional support. Today he is the father of a beautiful family and a Rosh Yeshiva of one of the largest yeshivas in Israel. He does massive outreach work and is unbelievably active, sleeping only two hours a night. All of this is a direct result of his parents’ love and faith in him. This allowed him to channel his hyper-activity in a positive way.

The so-called solution of giving the child a ‘sedative’ puts him in danger throughout his life. When he is older, he may become accustomed to taking drugs every time he experiences difficulty, leading to drug addiction or alcoholism, G-d forbid.

Another important point for educators: It is true that there is always pressure from the administration to cover learning material. But one must always remember priorities. The goal of education is to instill good character traits in our children and pupils: ethics, love of Torah and love of their fellow human beings. With this in our focus, Hashem will surely help us in this hallowed task.

From Breslev Israel, here.

Moshe Feiglin on the Statist Mindset

Should Israel Legalize Gambling? By Moshe Feiglin

Should the State of Israel legalize gambling? Should it allow the proposed construction of casinos in Eilat? The question should really be, by what right does the State prohibit gambling?

For some people, the State is the great purifier. If the State gives the order to expel a person from his home and to destroy it, the act becomes ethical and one must carry out the order (for if not, “the roof will cave in upon us and the State will be destroyed”). In other words, the State bestowed its seal of morality on the unethical order. This is also known as fascism.

If the State  prohibits the use of cannabis, then it must surely be true that there is something very unethical about smoking it. If the State arrests and tortures minors and does not bring them to trial, then clearly those minors are sons of the devil himself. And it is a good thing that they are torturing them. And if they confessed as a result of the torture, it shows that we were right all along. If the State organizes gambling and calls it the State lottery, then that is good gambling. But if a private individual organizes it, that is bad gambling. If I peek into your bank account, I am a criminal. But if the State does it, that is perfectly fine.

French psychologist Jean Piaget took note of this phenomenon. During World War II, the German movie theatres would show pictures from the concentration camps. The horrors plainly apparent on the screen did not convince the obedient German citizens that the State was perpetrating evil. Instead, they concluded that if the State was punishing the Jews so severely, they must certainly be monsters… That is what happens when the State becomes an ethical measuring stick, attempting to replace G-d.

Besides providing security and establishing a justice system (according to Maimonides) the role of the State is basically not to get in the way. Laws are not supposed to create culture. They are supposed to express it. It is the citizens who create culture. I believe that Jewish culture and authentic Jewish identity will only develop in Israel through absolute liberty, because liberty is one of our national values. It is in our collective “I”. Just like Michelangelo’s ‘David’ was already in the rock. It was the liberty of the artist that revealed the iconic sculpture.

The State must not interfere in the private lives and values of its citizens – except for extreme cases when there is a clear consensus around a particular value.

There is such an ‘animal’ that is called the values of the nation. There is a collective “I” somewhere there in the rock. A person who walks down the street with no clothing offends that “I”, who also has rights. It is fine to obligate a motorcyclist to wear a helmet (even though he endangers only himself by not wearing it) because the value of preservation of human life in our Land encompasses much more than any incidental majority that can legislate laws to balance various interests.

Even if we do not entertain the question of its influence on its surroundings (let us assume that we can completely neutralize all the negative side effects of gambling) gambling is very bad from an ethical standpoint. All gambling is bad – the State lotteries are just the same as private gambling. But the question is if this is a value of the Nation or my personal feeling.

If 80-85% of the community (in Eilat or any other place) opposes gambling, that is a critical mass that would enable them to prohibit gambling in their city. If we are not dealing with those numbers, the State does not have to allow gambling. It must simply not prohibit it.

From Manhigut Yehudit, here.

על שמחה ופרישות בעבודת השם

דרוש בדחיפות: אהבת השם

ב”ה / משפטים עו

שני איומים מרכזיים מעיבים על חיינו הרוחניים בתקופה זו: גזירת הגיוס וגזירת פגעי הטכנולוגיה. אל האיומים הללו נלווים מן הצדדים והחרכים עוד אי אלו ‘איומונים’ מגוונים, שמחייבים אותנו לדריכות בכל עת ושעה על מנת להגן על קיומנו, כמו למשל העיתונים ה’חרדיים’, החינוך המתקלקל, התרבות המערבית הפושה בנו ועוד כהנה וכהנה.

ייתכן בעצם שהם כבר יצאו מגדר איומים והפכו להיות מלחמות של ממש. החללים שהמלחמות הללו מפילים בנו – יוכיחו על כך כעדים מדממים.

אבדות נוראות בנפש היו לנו לאחרונה. לא סוד הוא, שנשמות חצובות מתוך מקור הקדושה והיראה אצלנו וממחננו, עזבו והלכו לחצוב בורות מלאי נחשים ועקרבים. הלב בוכה, הדעת מסרבת להאמין, העיניים דומעות והשפתיים ממלמלות תפילה ובקשה שיחזרו כולם אל מקור האמת האחת, וישובו מהרה אל צור מחצבתם אמן.

אבל ידוע לכולנו שהמצב הוא קשה מנשוא. חשכת הגלות מעמיקה כל כך ככל שאנו מתקרבים אל הגאולה. כעת שוררת אפלה מוחלטת. חושך מומש. פחד ואימה.

הדור שילדינו, וגם אנו, גדלים בתוכו – הינו רווי סכנות רוחניות במידות ועוצמות שלא היו מאז בריאת העולם. כל כך בקלות יכול כל אחד, בכל מקום ובכל זמן, להגיע אל כל המחוזות הנוראים שלא שיערום איש – בן דור אחד קודם. ברור אפוא, כי אנו זקוקים לניסים גלויים בכדי שאנו ובנינו ובני בנינו יוותרו יראים ושלמים ושומרי תורה ראויים, נאמנים להשם ולתורתו.

הצד השווה של כל האיומים שסוגרים עלינו מכל הכיוונים והחזיתות הוא, שבכדי שהאיום ימומש, הוא נדרש לשני מרכיבים יסודיים: א. תהליך ההתקררות של ציבור החרדים, ב. גרורות השטן שמשתחלים אל מעמקי מחננו ומנסות להרוס בה כל חלקה טובה. למשל גזירת הגיוס, יש את הממשלה הארורה שמאז ומעולם פועלת ועושה בכדי להצעיד את תכניתה המפורטת לגבי גיוס וחילון החרדים ומשקיעה אין סוף משאבים לצורך הצלחת המשימה הלאומית הזו, אבל כל הצלחתה תלויה אך ורק במידת שינת החושים של החרדים. היינו, התקררות.

שני הדברים הללו, כאשר הם פועלים יחדיו, הסכנה מקבלת צורה חיה ומוחשית עד אימה. משום שההתקררות עצמה היא זו שנותנת לגרורות הללו הסכמה שקטה להשתחל אל מעמקי המחנה, ואילו גרורות השטן עצמן הם אלו שאחראיים על ההתקררות שנותנת להם להתקדם עוד ועוד. מעגל שמתגלגל הישר לגיהינום.

אלו עובדות ידועות לכל חי שנותן אל ליבו ורואה את המצב הנתון. ומשכך, כל חסידות וקהילה או עיר שחוששת ואחראית על המשכה הרוחני, מפתחת מנגנון שמירה משלה, איך להישמר ולהיזהר קודם כל מן ההתקררות. הוי אומר, מסכנת פגעי הטכנולוגיה. מפעלים כבירים, תקנונים קפדניים ומשמרות אדירים קמו ונפעלו במטרה אחת: למען יישמרו ויזהרו שלא יפול אף אחד ברשת נוראה זו.

ברגע שיש לנו עסק עם ציבור שעדיין לא התקרר, והגחלת היהודית עודה משולהבת בתוך ליבם, אין סיכוי לשום גייס ולשום יעד שיציב מי שלא יהיה – לנגוע בו כחוט השערה.

ברוך ומבורך יהיה כל מי שעוסק בתחום המוכרח הזה.

אלא מה, על אף שאין לשער ואין לתאר את גודל המעלה של ביצור החומות באמצעים שמונעים לחלוטין את האפשרות והגישה לאחד מן הפגעים, מכל מקום, להגבלות טכניות כמו אלו עלולות להיות גם חיסרון.

ניתן לדמיין את הציבור שלנו מסוגר בתוך חומה מבוצרת היטב. כל אחד מן המצויים בין החומות יודע ומאמין כי אלו החומות שומרות עליו מפני חיות רעות ופגעים רעים שרובצים לפתח ומשחרים לטרף. ומאושר יהיה עם כל תוספת ביצור, וכל שמירה נוספת, שמעבה את הגדר ומרחיקה ממנו את הסכנות.

אבל מה יהיה אם וכאשר החומות הללו ינטלו? מה יקרה לו ימצא את עצמו האדם הירא ביום מן הימים מול חיית טרף חשופת שיניים מחודדות?

הרי אין לנו מושג מה יפגוש אותנו ומה ימצא את בנינו במהלך חייהם, אין לנו יכולת לנבא מה יזמנו עבורנו החיים בימים הבאים. אין סוף אפשרויות יש, ולדאבוננו גם סיכויים, שאנו או בנינו ניתקל אי פעם בניסיון שהחומות אין בכוחן למנוע. ומה יעשה הנער ולא יחטא אם יזדמן לפניו לפתע פתח פתוח אל מעבר לחומה? איך יידע להתמודד עם הסכנות האורבות בחוץ?

מספרים על מרנא הגר”א, שקרא פעם להמגיד מדובנא וביקש הימנו שיעוררו לתשובה בדברי כיבושין. התפלא המגיד והציע את תמיהתו בפני הגאון: ראשית, הן כבודו שקוע במהלך כל היממה בתורה ועבודה ואינו מבזבז רגע אחד לריק, וכי להתעוררות לתשובה הוא זקוק? וכי יש בכלל מקום לדברי כיבושין? אבל גם אם כן, המשיך המגיד, וכי אני הקטן הוא האיש הראוי והנכון לפצות פה מול גאון וגדול וענק הדור?

ובכל זאת, ענהו הגר”א, כל יהודי זקוק לדברי התעוררות. ובהיות והנך המגיד האמון לעורר את הקהל, עורר נא והוכח גם אותי.

באין ברירה נשא המגיד מדובנא את דבריו וכה אמר: הלא כבודו יושב בכבשונו של עולם, מסוגר בחדרו ומיוחד בדירתו, אינו יוצא ואינו נצרך לבוא בין אנשים, וכי חכמה גדולה היא זו לגדול ולהצליח לגבור על היצר? נראה נא את הרב יוצא מהסגרו, ניצב מול ניסיונות, בשטף החיים האמתיים, ואז ייבחן צדקותו, או אז גבורה ייחשב לו…

נענה הגאון ואמר לו בנחרצות: וכי חכמות אני מחפש? גבורות? הלא כדאי אני לשבת סגור ומסוגר כל ימי חיי ובלבד שלא אחטא ולו פעם אחת ואצער חלילה וחס ושלום את אבי שבשמים!

זהו מבטו הטהור והמזוקק של מלאך ה’ צבא-ות. יהודי שאת כל חייו הקריב על מזבח יראת ה’. לא הותיר לעצמו מאום וחי באמת ובתמים – כולו קודש לה’ קונו.

אבל אנו, בעוונותינו, יש לנו הרבה דרך עד שנגיע לשם. עודנו מסתובבים, נתקלים בניסיונות, פוגעים בקשיים במהלך החיים, ועלינו לאסוף כלים, לצבור כוחות שיעזרו לנו ביום סגריר, להתמודד באמת ולעמוד בגבורה מול כל ניסיון.

הדברים נכונים ואף מוכחים בחינוך הבנים: אי אפשר רק למנוע מהילד לקפוץ לכביש, משום שביום מן הימים כשהאבא לא יהיה באזור שום דבר לא יעצור אותו מלקפוץ אל הרכבים הסואנים. מוכרחים אפוא גם לתת לו את הכלים להבין שגם אם מאוד מתחשק לו לראות את הקופסאות הצבעוניות הללו המתגלגלות על הכביש מקרוב, הוא רק יפסיד מזה.

ילד שיגדל מתוך ידיעה בהירה שמי שחי חיי תורה ועובד את ה’ באמת הוא המאושר והשמח, המעונג והשלם מכל האנשים עלי תבל, כאשר ידע שעבודת ה’ זה, במחילה על הביטוי, ‘כיף חיים’ כפשוטו, הרי שלא יקום ולא יהיה שום אדם ומוצר, פיתוי ונצנוץ שיגרום לו לוותר על החיים הנפלאים הללו! הוא לא יהא זקוק לכל כך הרבה ביצורים וחומות אלא הוא עצמו לא ירצה בעד כל הון לוותר על העונג הנשגב שהוא מנת חלקו!

כי ניתן לגרום לילדנו להיות חרדים שומרי תורה ומצוות על ידי הטפה אינסופית על להבות הגיהינום ונוראות העונשים, על איומי הקהילה להשליך אותו מקרבו ופחד דיני שמיים המבעיתים, אבל אז לא תהיה לכך השפעה אמתית אלא מלאכותית. הנער עלול באיזשהו שלב, בנסיבות שונות, להתייאש ולהתנתק לחלוטין. וגם אם כן יישאר, הרי כל חייו יחשיב את מצוות התורה ועבדות ה’ כנטל וכקושי שאין לנו מנוס מלקימו בכדי להיפטר מעונשי ה’ ודינו הנורא.

אבל נער שזכה לספוג את ההכרה הברורה, כי האדם המאושר עלי תבל הוא זה שזכה לעבוד את ה’, שאין שום מקום ושום דבר בעולם שיוכל לספק מיליגרם אחד של אושר, סיפוק והנאה ממה שקיום רצון הבורא מעניק לנפש, האם יש משהו בכל הגלקסיות כולן שיוכל להסיטו מן הדרך המאושרת שלו?

בידינו להעניק לילדנו את החיסון הבריא והיעיל והטוב ביותר נגד כל השפעה רעה, על ידי דוגמא אישית של הנאה מקיום המצוות, על ידי שמחה כנה ושלמה בכל מה שנוגע לדברים שבקדושה, על ידי הדגמה חייה של שאיבת אושר וחיים מכל מעשה של עבודת ה’. היש לך חֵך מתוק מזה?!

המשנה בסוכה אומרת על שמחת בית השואבה שהתקיימה בזמן שבית המקדש היה קיים, ש”מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו”. שואלים כולם, וכי נכון לומר שלא ראה שמחה כלל? והרי כל אחד הלא ראה אי פעם שמחה, אולי לא שמחה גדולה כזו כמו שמחת בית השואבה, אבל שמחה כלשהי וכי יש מי שלא ראה?

אלא מאי: מי שראה שמחת בית השואבה בבית המקדש גילה שכל מה שידע על שמחה עד כה, בטל ומבוטל באלף ביטולים לעומת השמחה העצומה והבלתי משוערת שהשתררה בבית המקדש! וכי יש משהו שיכול להתקרא בשם ‘שמחה’ לעומת שמחה אמתית, פנימית, יוקדת, מרטיטה, נוראה, מלהיבה, קדושה וסוחפת שכזו? אין במציאות שמחה שכזו! זו ההכרה שהגיע אליה מי שראה את שמחת בית השואבה בבית המקדש.

כאשר יבין האדם, וכאשר יתחנך הנער, וכאשר יפנים עבד ה’, שבשום מקום ובשום אופן לא ייתכן אושר אלא בין כותלי בית המדרש ובעשיית מצוות ה’, אזי כל האיומים והפיתויים יתבטלו בפניו כעפרא דארעא, כעשן ברוח וכשלג שלא ירד…

ישנם שני פסוקים נוראים במלאכי, שצריכים להרעיד את נימי לבבו של כל בן תורה: “חזקו עלי דבריכם אמר ה’ ואמרתם מה נדברנו עליך”. אומר הקב”ה ביטוי נורא שאילולי כתוב הוא אי אפשר לאומרו. “דבריכם חזקים וקשים עלי” ואם תשאלו מה הבעיה בנו? מה בדיוק התביעה עלינו? ממשיך הכתוב: “אמרתם שוא עבוד אלקים ומה בצע כי שמרנו משמרתו וכי הלכנו קדורנית מפני ה’ צבא-ות”.

נורא נוראות! הבורא, כביכול אומר לבניו, דבריכם קשים עלי, מדוע? כי הנכם סבורים שלשמור את משמרתי הוא דבר קשה, והנכם הולכים חמוצי פנים בגלל ובעטיים של הציוויים שציוויתי אתכם.

והרי לא זו הייתה מטרת הבריאה! הלא הבורא שהוא עצם הטוב ותמציתו ביקש להטיב. זו כל מטרתו בזה ששלח אותנו אל העולם המגושם הזה, וציווה עלינו את מצוותיו. מסיבה אחת ויחידה: להטיב עמנו! ואיך בפועל אנו מקבלים את מצוותיו אלו? כקושי? בקדרות? בתחושה שלא נותנים לנו ליהנות? הן לא זו כוונת הבריאה! ואין לך דבר שכואב לאבא יותר מאשר לראות את בנו סובל בקיום ציוויו על אף שבכל עצם מצוותיו ביקש רק להטיב עמו!

והנה עובדה קצרה לסיום שתגדיר במעט כמה חשובה ההנאה שבעבודת ה’:

ידוע שמרן החתם סופר זי”ע היה נוהג להתענות הרבה ולסגף את גופו באופן קבוע. הוא היה מונע מעצמו כל הנאה מתאווה גשמית. הוא ממש אם אפשר לומר – ‘התעלל’ בגופו הקדוש; אכל רק מאכלים שאינם ערבים ורק כשלא היה רעב, לא שתה לצמאו ולא ישן לתענוגו, בקיצור, לגלג על כל מה שהעולם החומרי מציג לראווה.

בנו הקדוש מרן הכתב סופר זי”ע, ביקש להתחקות אחר אביו הגדול והחל אף הוא לצעוד בדרכות והחל להתענות ולענות את גופו. מובן שלא פשוט היה לחיות בצורה כזו ולהמשיך בסדר יום רגיל. הלך אפוא להיוועץ באביו. מרן החת”ס אמר לו כך: אם הנך נהנה ממניעת התענוגים ומרגיש סיפוק ושמחה מזה – מותר לך להמשיך בדרך זו. אבל אם אינך נהנה, והדבר הזה אינו אלא נטל עבורך, אזי אין לך שום היתר לענות את עצמך! העולם לא נברא בכדי לסבול בו, ואין לך שום סיבה והוראת היתר לחפש סבל…

כלומר, מרן החתם סופר זי”ע, הגיע לדרגה של הנאה מביטול החומריות שלו. שמחה מדריכה על פיתויי העולם הזה. סיפוק מלגלוג על כל תאווה גשמית. הוא, שזו הייתה הנאתו בעבודת ה’, הותר לו לנהוג כן, אבל כל מי שעדיין לא עומד שם, מוכרח למצוא את ההנאה והשמחה שלו בעשיית רצון אבינו מלכנו, האוהב והמטיב, הטוב וסלח.

מי יתן ונזכה, הלוואי, להבין מעט ולהפנים ולהקנות הלאה לדורות הבאים, כי האושר האמתי והיחידי הוא לעבוד את ה’ וליראה אותו ולעשות את רצונו, לחיות מתוך הנאה ושמחה ואושר רצוף, על כך שנבחרנו מכל העמים ומכל הלשונות, מכל הציבורים ומכל העדות, להיות עם ה’, ששבעים ומתענגים מטובו כל הימים. אמן כה יאמר ה’.

First published in HaEda newspaper. Reprinted with permission.

Contact the author at [email protected]