Refuting Vayoel Moshe, Point by Point

A Review of “Alo Na’aleh”

A Review of “Alo Na’aleh”

הרב מרדכי ציון, ‘עלה נעלה: מענה לספר ויואל משה, תשובות מפי הרה”ג שלמה אבינר שליט”א’, בית אל תשע”ב, 278 עמודים

By Ezra Brand

The opinion of R’ Yoel Teitelbaum, better known as the Satmar Rebbe, opposing the State of Israel has recently received a resurgence of interest. With the shifting to the right of the Orthodox Jewish world in general, as well as attempts by some Israeli politicians to end Chareidi draft exemptions in particular, many Chareidim are now feeling sympathetic to the Satmar opinion. In any discussion online about Israel drafting Chareidim or cutting funding to yeshivas, there will always be one person commenting on the prescience of the Satmar Rebbe. I have heard that some people are using the Kahanist slogan in regard to this: “הרבי מסאטמאר צדק” (“The Satmar Rebbe was right”)! Therefore, the appearance of a book intended as a response to the Satmar opinion is timely[1].

Alo Na’aleh is a response to the Satmar Rebbe’s book, Vayo’el Moshe. To be more precise, it is a response to the first of the three parts of Vayo’el Moshe, which is titled “Ma’amar Shalosh Shevu’ot”. Alo Na’aleh is written by R’ Mordechai Tzion, in consultation with his Rebbe, R’ Shlomo Aviner[2]. It is published by Sifriyat Chava (ספריית חוה), the publishing house based in Beit El that publishes R’ Shlomo Aviner’s books. Vayo’el Moshewas published in 1961[3]. Although it might seem strange to write a response to a book so long after the book was originally published, the times seem to call for it.

There have been other attempted rebuttals to Vayo’el Moshe (including by R’ Aviner himself, see further), but Alo Na’aleh is probably the most comprehensive (though it is only on the “Ma’amar Shalosh Shevuos” part of Vayo’el Moshe). It is the most comprehensive both in the sheer amount of sources quoted, and in terms of the fact that every point made by Vayo’el Moshe is discussed and disputed (including the reason given by R’ Yoel for the title of his book!). Much of the earlier literature that responds to Vayo’el Moshe is quoted byAlo Na’aleh, but no bibliography is provided. I will therefore provide one here (including works not mentioned in Alo Na’aleh).

הרב חיים שרגא פייביל פראנק, בירור הלכה במעלת ומצות ישובה של ארץ ישראל : תולדות זאב, ירושלים      תשכ”ד (ומילואים ב’המעין’, טבת תשכ”ה)

הרב מרדכי עטייה, סוד השבועה, ירושלים תשכ”ה

הרב מנחם מנדל כשר, התקופה הגדולה, ירושלים תשכ”ט

הרב רפאל קצנלנבויגן, ‘לא מרד אלא השבת גזילה לבעליו’, שערים, כ’ בסיון תשכ”ט

הרב משה מונק, ‘שלושת השבועות’, שערים, ד’ בתמוז תשכ”ט

הרב שמואל הכהן וינגרטן, השבעתי אתכם, ירושלים תשל”ו

הרב חיים צימרמן, ‘בענין שלש שבועות’, תורה לישראל, ירושלים תשל”ח (available here)

מחבר אונונימי, פוקח עוורים, ירושלים תשמ”ד[4] (available here)

הרב שלמה אבינר, ‘שלא יעלו בחומה’, הלכות משיח לרמב”ם, ירושלים תשס”ג

הרב יעקב זיסברג, ‘נפש עדה’, נחלת יעקב, ב, הרב ברכה תשס”ה

הנותן ליעף כח: כ”ח קושיות על ויואל משה, הוצאת בני הישיבות (בעילום שם המחבר)

הרב אברהם ווייס, מחנה החרדי, גליון 341

חוברת “בעית זמננו” (א:ד)

The beginning of the introduction is fascinating. It attempts to find an ultimately uncomfortable middle ground between attacking the Satmar Rebbe for his harsh anti-Zionism, and respecting him for his greatness in Torah. The introduction begins by bringing a Radvaz (Shu”t 4:187), which says that it is prohibited to degrade a talmid chacham, even if that talmid chacham is “making a mistake in the foundations of the religion” (במקור: תלמיד חכם הטועה בעיונו בדבר מעיקרי הדת)[5]. While the author states clearly that despite their differences of opinion he will still repect the Satmar Rebbe, there is a silent polemic against the Satmar Rebbe’s famously harsh attacks against his opponents.

The rest of the introduction of the book is gossipy. A string of juicy stories are told, portraying the negative attitude of various people toward Vayo’el Moshe. The book then gets down to business, responding to Vayo’el Moshe point by point.

Alo Na’aleh indeed lives up to its aspiration of pointing out the many (apparent) mistakes in “Ma’amar Shalosh Shevuos” of Vayo’el Moshe. The author even demonstrates that the Satmar Rebbe made some historical mistakes. For example, in the introduction of Vayo’el Moshe, the Satmar Rebbe explains why all the poskim didn’t bring the Three Oaths in their halacha seforim: “This issue of the awakening of a movement to transgress these oaths, we have not found from the days of Ben Koziba until the time of the Rambam, which is about a thousand years, and so too from the time of the Rambam until the days of Shabsai Tzvi, and so too, from after the time of Shabsai Tzvi until now in these generations. Therefore the poskim in all these generations did not see any need to explain this issue in their times.” Alo Na’aleh correctly points out (pg. 15) that there were many other attempts by Jews to rebel against non-Jew in the time period discussed by the Satmar Rebbe.

However, true to form, Alo Na’aleh attempts to defend the Satmar Rebbe. Before discussing a particularly egregious misreading of a source in Vayo’el Moshe, Alo Na’aleh(pg. 172-3) claims that the misreadings of the sources exhibited in Vayo’el Moshe don’t stem from actual mistakes by the Satmar Rebbe. Rather, the Satmar Rebbe was convinced that Zionism was a terrible calamity, and was willing to twist sources in order to convince people that it is wrong. In other words, the ends justify the means. Alo Na’alehfinds a source permitting such tactics in the well-known Gemara in Pesachim 112a, where it says that הרוצה ליחנק היתלה באילן גדול, explained by Rashi there to mean that one is permitted to falsely quote his Rebbe if he knows the halacha to be true, and he won’t be listened to otherwise. However, Alo Na’aleh limits this heter to polemical works such asVayo’el Moshe.

While Alo Na’aleh does identify mistakes exhibited in Vayo’el Moshe, it has many flaws itself. It is often long-winded, bringing paragraphs from pro-Zionist authors having nothing to do with the issue at hand. In addition, there is a lack of consistency in the writing style, as entire articles, or pieces of articles, are brought down verbatim in the main body of the text, without any kind of indentation or other helpful citation. Besides for ruining the literary consistency, it can take an effort to know when the quotation ends. It is for these two reasons that Alo Na’aleh runs to a long 278 pages.

Another issue is the lack of clear organization in Alo Na’aleh.  Often, the text will give one response to Vayo’el Moshe, move on to a different response, then return to the first response without any warning. This can make it difficult to follow.

A good amount of research has gone into Alo Na’aleh, and the responses to the Satmar Rebbe are the most comprehensive to date. But it is a work marked by flaws: technical errors, a propensity to go off on tangents, and a lack of clarity in its argumentation. A respectable effort that falls short of its promise[6].

 

* I would like to thank Eliezer Brodt for reviewing this post, and my father for editing it.

[1] Although the Satmar Rebbe (meaning R’ Yoel, as opposed to his father)  wasn’t the first to attack Zionism based on (pseudo-) halachic sources, he was the one to have the biggest impact. For a short scholarly discussion of the Samar Rebbe’s opposition to Zionism (focusing on his interpretation of the Three Oaths), see יצחק קראוס, שלש השבועות כיסוד למשנתו האנטי-צונית של ר’ יואל טייטלבאום, עבודת גמר לתואר מוסמך בפילוסופיה יהודית, האוניברסיטה העיברית בבלטימור, תש”נ. A general history of discussion of the Three Oaths is given by Mordechai Breur: מרדכי ברויאר, ‘הדיון בשלוש השבועות בדורות האחרונים’, גאולה ומדינה, ירושלים תשל”ט, עמ’ 49- 57. For a history of Eastern European Chareidi opposition to Zionism, see יוסף שלמון, ‘תגובת החרדים במזרח אירופה לציונות מדינית’, הציונות ומתנגדיה בעם היהודי, ירושלים תש”נ, עמ’ 51- 73.

[2] R’ Tzion seems to claim at the end of his introduction (pg. 14) that the book basically consists of his writing down the responses of R’ Aviner; however, from R’ Aviner’s haskamah it is clear that the R’ Tzion had a much substantial part in the writing of the book.

[3] Shalmon (ibid., footnote 1), says that that was a second edition. I am not sure when the first edition was published, and what the difference was between the first and second editions.

[4] This book claims that a large part of Vayo’el Moshe was forged!

[5] The Radvaz proves this from the famous Gemara in Sanhedrin 99a, where R’ Hillel says that Mashiach will never come, since there was only a one-time chance in the time of Chizkiyahu Hamelech. R’ Yosef there responds to this statement of R’ Hillel by saying, “Hashem should forgive him” (שרי ליה מריה), and does not degrade him. As to whether R’ Hillel’s statement makes him a heretic, see Marc Shapiro’s Limits of Orthodox Theology. R’ Tzion on page 10 quotes a responsum from R’ Yehuda Hertzel Henkin, a grandson of R’ Yosef Eliyahu Henkin, that Chazal even refrained from degrading the famous heretic Elisha ben Avuyah (Shu”t B’nei Banim 2:34). With respect to R’ Henkin, I find this attitude of respect to one’s enemies he attributes to Chazal does not  fit in with hundreds of examples throughout the generations of Torah leaders’ harshness to enemies and heretics. Even Elisha ben Avuyah was branded “Acher” (“The Other”) by Chazal, which is not the most respectful title.

[6] The most comprehensive discussion if the Three Oaths that is also well organized isנפש עדה in נחלת יעקב, mentioned earlier in the bibliography.

From Seforim, here.

Avoid Some Government Spying and a Slow Computer

Excerpt:

Never 10 is an easy to use utility which gives users control over whether their Windows 7 or 8.1 will upgrade itself to Windows 10.

The name “Never 10” is a bit of an overstatement, since this utility may also be used to easily re-enable Windows operating system automatic upgrading. But the primary reason for using this is to disable Windows’ pestering insistence upon upgrading Windows 7 or 8.1 to Windows 10.

Many users of Windows 7 and 8.1 are happy with their current version of Windows, and have no wish to upgrade to Windows 10. There are many reasons for this, but among them is the fact that Windows 10 has become controversial due to Microsoft’s evolution of their Windows operating system platform into a service which, among other things, aggressively monitors and reports on its users activities. This alone makes many users uncomfortable enough to cause them to choose to wait. In line with this, a few months into 2016, Windows 10 started displaying unsolicited advertisements on its users’ desktops. Others dislike the changes Microsoft made by merging their failed “tiled” smartphone user-interface into the Windows UI. And, finally, some object to being force-fed whatever Microsoft wants and simply wish to choose for themselves.

In July of 2015, responding to the significant user backlash, Microsoft added features to its Windows Update facility which allow it to be configured, on a machine-by-machine basis, to not forcibly upgrade qualifying Windows 7 and 8.1 operating systems to Windows 10. However, Microsoft did not make this configuration simple. It requires the use of the group policy editor (which is not present in some qualifying systems) and/or the system registry. In other words, they created some deep internal configuration options but chose not to provide a simple user-interface to give their users the choice. “Never10” provides that choice.

The elegance of this “Never 10” utility, is that it does not install ANY software of its own. It simply and quickly performs the required system editing for its user.

From GRC, here.

How the Haggada Was Compiled

Who Wrote the Haggada?

By: Rabbi Ari Enkin

The authorship of the Pesach hagadda is a subject which is both intriguing and mysterious, with no clear answers. In fact, it is a book which has evolved from its original form over time, and continues to do so. Indeed, one will readily notice that there are a multitude of different editions of the modern day haggada available, each of which often include a variety of supplementary readings. The name of the haggada derives from the Torah which commands us “And you shall tell (v’higgadeta) your children on that day”.[1]

The haggada, as was the case concerning the siddur, and even the Tanach itself, were projects initiated by the Anshei Knesset Hagedola, the members of the “Great Assembly” who were the first to compile and canonize many of the texts that we have today. The haggada, however, was only started during this era but it was not completed until much later. For example, it is evident that the “chad gadya” poem which is sung at the conclusion of the seder only found its way into the haggada at a much later time. This is becausechad gadya is written in Aramaic which was the vernacular of the Jews of Babylon.  Indeed, it is worth noting that one is required to read the haggada in a language which one understands.[2] Some suggest thatchad gadya was written by Rabbi Eliezer Rokeach.[3] Even though chad gadya is not among the original or even the halachically required readings of the seder, we are taught that one who intentionally omits it “deserves to be excommunicated”.[4] On the other hand, the famous and beloved “ma nishtana” reading which is generally reserved for the children is clearly of older origin, as it is taken directly from the Mishna.[5] In contrast to “chad gadya“, it is likely that “adir bimlucha“, originated in the Land of Israel.[6]

Similarly, the section of the haggada which mentions the rabbis who stayed awake all night in Bnei Brak discussing the Exodus from Egypt is cited in the works of the Tosfot.[7] We know that the “avadim hayinu” section was written by Rabbi Elazar Hagadol.[8] The closing passage of “chasal siddur pesach” was added to the haggada by Rabbi Yosef Tur-Elam.[9] The Maharil seems to be the first authority to cite the poem “vayehi b’chatzi halayla“.

There are a number of other haggadic pieces such as “kamaa ma’alot tovot“, “vayered mitzrayim“, “Rabban Gamliel” and “nishmat” which can be traced to the Talmudic era.[10] We know that Rashi’s haggada included the “dayeinu“, a poem which was likely introduced by Rav Saadia Gaon.[11]

It is interesting to note that in theory one can fulfill the mitzva of reading the “haggada” by merely focusing on those passages which discuss the symbolic meaning of the Pesach offering, the Matza, and the Marror. Nevertheless, to properly fulfill the mitzva of teaching the story of the Exodus from Egypt one should certainly read the entire haggada. The first known printed haggada as we have it today was printed in 1485 in Venice, Italy.


[1] Shemot 13:5

[2] Rema O.C. 473:6, Rivevot Ephraim 1:302:2

[3] 1160 CE -1238 CE

[4] Chaim Shaal 1:28

[5] Pesachim 116a

[6] Yerushalmi Rosh Hashana 4

[7] Ketubot 105a

[8] Mechilta;Bo, approximately 195 CE

[9] Died 1040 CE

[10] Yoma 74b, Pesachim 118b, Pesachim 109a, Tosefta Sukka 3,

[11] 882 CE – 942 CE

From Torah Musings, here.

קידוש החודש למניעת תכנון מרכזי

כן, לצפות! – תגובה

תגובה למאמר ‘אולי לא נשוב לצפות בלבנה’ || יהודה עציון
במאמרו של יהודה לנגה נשבה הרוח של הֶכרֵח שליטת האדם בַּ”מכונה” החכמה של לוח השנה האוטומָטי, כי אבוי, מה יהיה גורלנו אם לא נוכל לשלוט, לדעת, לתכנן הכול מראש?
 
↓ מאת יהודה עציון
קראנו לאחרונה את מאמרו של יואל יהודה לנגה המכין אותנו לשִכחַת עולם של מִצוַת קידוש החודש על-פי ראיית החודש [= הירח החדש]. אנו מתקרבים אל מועד “החודש הזה לכם ראש חודשים”, שֶהראָהו הקב”ה למשה לבנה בחידושה וכך חודשו חיינו כאומה, ואין מועד טוב מזה לכתוב ולקרוא: לא-כי, אדרבה! דווקא ודווקא עלינו לחזור אל בית הדין, אל העדים ועדותם, אל קידוש הזמנים אשר אות הוא לקדושת ישראל, כמטבע הברכה: “מקדש ישראל והזמנים”.
צודק יואל לנגה שֶלוח שנה שאיננו חזוי מראש עלול להיות “פלטפורמה” לבעיות שונות של סִדרי החיים ותכנון אירועים בעולם המודרני, אך דומה שבני האדם בחכמתם התגברו על בעיות סבוכות יותר, שלא לדבר על “הראש היהודי” פורץ הדרכים, שכבר הוכיח את עצמו נוכח כמה אתגרים.
רק בית אחד חסר בניתוחו של לנגה – בית אחד המשנֶה את הכול, כי הכול תלוי בו כביַד האשכול – והוא בית המקדש. אמנם החל קידוש החודש בראיה עוד לפני המקדש, ואמנם נמשך גם אחרי חורבנו – אך היו אלה תקופות של הכנה או של דעיכה. בעיקרו של דבר, בית הדין הגדול היושב אצל המקדש, בלשכת הגזית, הוא המקבל את עדי החודש, הוא המכריז “מקודש!” בתרועת השופר, והוא השולח לכל ישראל את החלטתו המחייבת.
מרכזיותו של המקדש מקרינה על כל רוחב עם וארץ – אפילו מחוץ לגבול ישראל – ולכן רק על רקע זה עלינו לבחון את סוגיית קידוש החודש על פי הראיה (בתקווה שלא ייכתב גם מאמר שֶיוכתר: “בעתיד אולי לא נבנה את המקדש”…). ומהו לוז העניין הקורן מן המקדש? הווה אומר: השראת השכינה, כל מהות חיי ישראל המתייחדים מחיי כל אומה בכך שהם חיי-יחד, חיי-זוג, בהיות הקב”ה מַשרֶה את שכינתו בתוכֵנו, ואנחנו עִמו.
במשכן הנודד במדבר, במשכן שילה, וגם בתחילת ימי בית ראשון, ברור היה שמוקד השראת השכינה – כחדר הייחוד של לִפנַי ולִפנים ופָנים בפָנים – הריהו בארון הברית ובו שני לוחות העדות, ושניים כרובים מלמעלה, מעורים בכנפיהם זה בזה…
הארון אשר “מקומו אינו מן המידה” כדברי חז”ל, ניצב על גבי אבן השתיה, שהיא מוקד קדושת המקום. גם קדושת הזמן – או הזימון – נמשכת לאותה נקודה, ולכן נקרא המשכן “אוהל מועד”. ההיוועדות-בשניים הינה מעין מגע ושזירת-יחד של ‘זמן עליון’ – שֶבו ממציא את עצמו הקב”ה כביכול – עם ‘זמן תחתון’ בו ניגש הנביא ונענֶה לקריאתו, ואז נועדים הם יחדיו וקול ה’ מידַבֵּר ונשמע מבין שני הכרובים.
כאן לא נרחיב בקדושת המועד האֱ-לֹהית-הנבואית, רק נלחש תפילה שנזכה לחזור ולעלות אל רום המעלה הזאת. אך קדושת הזמן בישראל באה לביטוי נוסף “בחצרות בית השֵם”, במושב בית הדין בגבול העזָרה – זו קדושה והתקדשות שאינן זוקקות ארון ולוחות נבואה. “משטר הזמנים” וקדושתם מתנהל אפוא מן המקדש – מִמוקד קדושת המקום-והזמן – שהוא “ליבת הכּוּר” לכל האנרגיה של חיינו הלאומיים. ספק אם ישנו היבט בולט מזה ביחסו של הקב”ה אלינו, בהעניקו לנו – באמצעות בית הדין – ריבונות וסמכות לקבוע את ראשי החודשים, וממילא את זמנם של המועדים הגדולים בהם יתכנסו הכול לעלות לרגל, לראות ולהיראות לפני השם.
חלילה לנו ליפול למחשבות “גמילה” מן הייפעה הזאת, כי זהו העוגן היחיד הניתן לנו היום-ומחר, במצבנו הרוחני הנוכחי, לתחילת חידוש חיי-היחד עם אֱ-לֹהינו, בורא שמים וארץ ובוחר בירושלים.
אסביר את כוונתי: הלוואי, הלוואי שיינתן לנו לגשת לבניין המקדש – וממילא לבניין נפשנו כיחידים ואומה, וממילא לבניין הממלכה וההנהגה וכל תרבותנו כולה – בדרגות רוחניות עילָאיות, ובחידוש שפיעת רוח הקודש על בחירי בנינו. הלוואי תחזינה עינינו! אבל מה אם לא? אולי יינתן לנו לגשת לבניין המקדש בדרגה רוחנית נמוכה יותר, קרובה אל דרגתנו הרוחנית כַּיום הזה, כפי שמכירים אנו את עצמנו ומצבנו? ואם על-זה-הדרך ייפתחו לנו השערים – כן, בקרוב ממש – האם נאמר: “לא, תודה, עוד לא אִכשַר דָרָא”? ודאי שלא! נקום, נעלה, נבנה, נתמודד עם האתגרים פנימה וחוצה, ונזכור שגם לְבונֵי בית שני – שאמנם עוד עמדו להם נביאים אחרונים – לא חסרו חסרונות, ואף-על-פי כן הם לא נמנעו מִלִבנות, ונכתבו לדורות.
ובכן, אם נזכה להתקדם – בין בעבודתנו, בין במתנת שמיים, והלוואי בשילוב בין שתיהן – ועדיין אין אִתנו לא ארון ולא נביא ולא רוח הקודש (זולת הרוח הנגלֵית בעצם תנופת המעשה), במה יתבטא “הצד העליון” בחידוש ברית חיי-היחד עם אֱ-לֹהינו אשר בחר בנו? וכאן תעלה ותבוא התשובה: אור פניו יתגלה בהיותו מנהיר לנו מדי חודש את הירח החדש – דקיק כחוט של כסף-כיסופין – כדי שֶנראה, שֶנגיב בעינינו לעינוֹ-יתברך, שֶנעיד, שֶנכריז “מקודש” בהסכמת בית הדין בשם כל ישראל, לפי אות מִשמיים.
במאמרו של יהודה לנגה נשבה הרוח של הֶכרֵח שליטת האדם בַּ”מכונה” החכמה של לוח השנה האוטומָטי, כי אבוי, מה יהיה גורלנו אם לא נוכל לשלוט, לדעת, לתכנן הכול מראש?
תרבות המקדש – לעניות דעתי כצעיר הצופים – היא ההפך מזה. בתרבות המקדש אנו מאהילים יד אל מצח לראות אם נִתנה לנו רשות, לראות אם נשלח אלינו מעין חיוך-של-מעלה, האומר כביכול: קומו, בָּנַי, התייצבו לעדות על האות הראשון, ואני אמלא את חסרון הלבנה – חסרונכם – עד בוא יום מועד, לבנה במילואה, בהמון חוגג בחצרות בית השֵם.
תרבות המקדש מוציאה אותנו מן האוטומַציה אל אי-הוודאות, אל הצניעות, אל התלות ברְצון-גבוה – ודווקא נשיאת העין לַשמים, בתפילה לְמענֶה, היא המתהפכת ברגע אחד לכוח, לריבונות על חיי האומה וניהולם. הכוח הזה כבר איננו כוח שליט כול-יודע – צופה ומתכנן ומבצע ברוב חכמת חָרָשֵי מַחשבָיו – עכשיו זהו כוח חדש המופעל בענווה, תוך בקשה-וקבלה של ברכת שמים, בתפילת אור חדש על ציון תאיר.
יניח נא עתה כל קורא על שתי כפות את חסרונות-ויתרונות שתי השיטות, שני הכוחות, אנא ישקול פעמיים – וילך באשר תלך לשון המאזניים…
*
ומִשֶהגענו עד כאן, עלינו לחשוב היטב איך ניתן לחתור לחידוש “משטר הזמנים” הזה – בו נדרש מאִתנו לראות ולהיות ראויים – בעוד נתונים אנו במסגרתו של הלוח האוטומָטי. אין זה קל לתכנן את נקודת ההשתחררות מן המסלול הקבוע שהורגלנו לרחף בו, סבילים, מאות רבות של שנים. אֵי המנוע שיניע את התפנית הזאת?
חוגי צופים ומדווחים על ראיית החודש כל חודש – כבר קיימים ופעילים. דומה שבא מועדו של צעד נוסף, להושיב בית דין שיהיה זרע לסנהדרין-בלשכת-הגזית, שֶיקבל עדות ראיה מדי חודש. היתה התחלה של פעילות כזאת לפני שנים, אך לא התמידה ולא צברה תנופה. כאשר נחדש את קבלת העדויות, תתחדד הצרימה של אי ההתאמה בין הלוח האוטומָטי לבין ראיית הירח החדש, ויעלה אי-נחת מכך שמועדינו אינם חלים בַּיום בו אמורים הם לחול אילו פעל בית הדין בשם כל ישראל ואילו היה נטוע במבנה הנהגת-האומה, כראוי לו.
הסטיה אמנם איננה עולה על יום או יומיים – ואמנם נשקפת כאן גאונותם של חכמינו בוני הלוח – אך אין בנקודה זו לשכך את הכאב, לפי כל דברינו לעיל. ישנם חודשים – מספרם שונה משנה לשנה – בהם חופף הלוח האוטומָטי את יום הראיה, משמע שאם יקודש החודש בבית הדין על פי העדים, יחול ראש-החודש באותו יום בו הוא חל כַּיום. בשנה זו צפויים כל חודשי האביב והקיץ להתחיל ביום הראיה! ובכן, הנני מציע בזה שחודשים אלה יצויינו בפרסום גדול בכל ישראל, ופרסומם יוכל להיות מנוף לראשית ההִתעלות מן האוטומַציה אל התלות, לחידוש תודעת ההתחדשות – עין בעין – באור פני השם. כך, וגם בדרכים נוספות אשר ודאי תימָצאנה, יונח היסוד לבית הדין, עד בוא היום בו יצבור בית הדין כוח לבוא אל מקומו הראוי בהר המוריה, ומן החצר נבוא אל הבית ואל העליה.

סוד ‘האשה הנכנעת’ הלא-פמיניסטית

תיאוריה חדשה לנישואים מוצלחים: לציית תמיד לבעל.

זכות היוצרים על השיטה שייכת לאמריקנית בת 33, ולמרות ההתנגדות מצד ארגונים פמיניסטיים היא הולכת וצוברת אוהדים כדי להגיע לאושר האמיתי צריכות הנשים להיכנע לבעליהן בכל עת“, טוענת לאורה דויל (33), רעוינאית פרסום מקליפורניה, שעוררה סערה ציבורית עם צאת ספרה “האשה הנכנעת“.

זכות היוצרים על השיטה שייכת לאמריקנית בת 33, ולמרות ההתנגדות מצד ארגונים פמיניסטיים היא הולכת וצוברת אוהדים

כדי להגיע לאושר האמיתי צריכות הנשים להיכנע לבעליהן בכל עת“, טוענת לאורה דויל (33), רעוינאית פרסום מקליפורניה, שעוררה סערה ציבורית עם צאת ספרה “האשה הנכנעת“.

אבל למרות התחושה שמדובר בנסיגה למודל הזוגיות של שנות ה- 50, ולמרות הרמת הגבות של הפמיניסטיות המוצהרות, התיאוריה של דויל מכה גלים, אפילו בקליפורניה הלברלית. אוניברסיטאות רבות עורכות דיונים ברעיונות שלה, וקבוצות תמיכה צצות בכל רחבי ארצות הברית. ההוצאה לאור “סיימן ושוסטר“ כבר הודיעה, שעקב העניין הרב שהספר מעורר היא החליטה להכפיל את כמות ההדפסה ל- 100 אלף עותקים בארצות הברית בלבד.

דויל מבססת את התיאוריה שלה על ניסיון אישי. “כניעה היא שהצילה את נישואיה לג`ון דויל (43), בעלה זה 11 שנים. “הסתכלתי על הזוגות שמסביבי, וראיתי שאחת החברות שלי נותנת לבעלה שליטה מוחלטת על הכספים המשותפים, ואחרת לא אומרת מילה רעה על הרגלי הלבוש שלו. החלטתי להפסיק `לנדנד` לו על לבוש וקריירה“.

המוניטין של דויל הלך וגדל, כשחברותיה הבחינו בשינוי ביחסים בין בני הזוג וביקשו לדעת את הגורם לכך. אלה הביאו איתן חברות נוספות, וכיום משתתפות אלפי נשים בפגישות “כניעה“ ברחבי ארצות הברית.

“ריבוי הגירושים רק מוכיח, שנשים עשו טעויות חמורות ב- 30 השנים האחרונות, אבל רק לאורה היתה אמיצה מספיק כדי לעמוד מול הליברליות האורתודוקסית ולומר מה צריך לשנות“, אומרת אחת מחברותיה. “:ההוכחה היא בתוצאה“, משוכנעת החברה, שלא הזדהתה בשמה. “אנשים רבים שפעלו על פי עצתה של לאורה מדווחים שחייהם השתפרו לאין שיעור“.

ומה אומר על כך הבעל, שאמנם לא יזם את המהלך, אך נהנה מהתוצאה?

“זו עבודה קשה יותר לגבר. כי אני צריך לקחת על עצמי יותר אחריות ולזכור לשלם את החשבונות בזמן. אבל אנחנו מאוד מאושרים. זה קסם“.

 From Shofar, here.