שינויא דחיקה לא משנינן

שלש כתות בין דורשי הפשט
השיח התורני מתאפיין בריבוי דעות, בלהט הויכוח ובמחלוקת לשם שמים. דעה אחת ודברים אחדים, בל יראה ובל ימצא בבית המדרש, עד שכמעט ואין לך כיום שורה אחת בתלמוד, או משפט אחד בתורה שבעל פה שאפשר יהיה לומר עליה ‘כולי עלמא לא פליגא בפירושה’. גם בזה נחלקו אבות העולם, אם חסרון הוא בהבנת השמועות, או שכך הוא מטבע ברייתו של עולם שלעולם לא יהיו דעותיהם של בני אדם שווים בדברים התלויים בלב. מה שנוגע לכאן הוא ‘שאלת מקומו של ‘הפשט’ בלימוד התורה, שאף בזה לא פסקה מחלוקת מבית המדרש אפילו שעה אחת. די להיזכר בביטוי של חז”ל: “דילמא מפומבדיתא את דמעיילי פילא בקופא דמחטא”, או לסקור את ההבדלים בשיטת הלימוד בין חכמי ספרד לבין חכמי צרפת; את הפערים ברמת הפשט בין מפרשי המקרא, את הויכוחים על שיטת הפלפול, ועד לזמננו במלחמתם הסמויה של החזו”א ובית מדרשו בלמדנות הישיבתית, כדי להיווכח במרכזיותו של ‘הפשט’ בשיח התורני בבית המדרש.
כאשר נבדוק כיום את התייחסותם של יושבי בית המדרש ל”הכא במאי עסקינן”, או ל”חסורי מחסרא” בגמרא, או לכל פירוש מפרש, הנראה בעיני הלומד הממוצע רחוק מכוונת הכותב, נדמה שנמצא אותם מחולקים, בחלוקה גסה, לשלוש כתות: כת ראשונה יבטלו מחשבות מסוג זה, לא יכירו בלגיטימיות השאלה ולא יקבלו אותה כנושא ראוי לדיון. כת שנייה, אלו החכמים בעיניהם ומחשיבים עצמם רלציוניים, בכל ‘אוקימתא’ שייתקלו, יחפשו הסבר מדוע איננה ‘דחוקה” ובכל ‘חסורי מחסרא’ ישתדלו להוכיח שהוא בעצם ‘מוכח מתוכו’. אצל כת השלישית שהם הנבוכים, השאלה במקומה והנושא ראוי לדיון. יעשו ענווה עטרה לראשם, יידעו וגם יבינו שהדחק והפשט אינו נמדד בעיניים עכשוויות, יחפשו את התייחסותם של הקדמונים בסוגיה זו, ובאופן כללי יאמצו גישה שמצד אחד תעמיק חקר אחר הפשט, ומאידך יניחו שרחוקים הם ממהות השיח התלמודי על רבדיו והגיונותיו.
הדורש ‘פשוטו של תלמוד’ בימינו עומד בפני משימה קשה במיוחד וכמעט בלתי אפשרית. לפניו טקסט שעבר גלגולים רבים ובדרכו ספג זעזועים טקסטואליים, אם זה על ידי שגיאת מעתיקים, או בהוספות הגהות, תיקונים ופירושים שהוכנסו לתוך הטקסט וכדומה. וזה עוד לפני הפער העצום בריאליה של החיים החומריים והמנטאליים שבינינו לבין חיי חז”ל, המקשה עלינו להבין משמעויות של מעשים, תוכנם של ביטויים ואפילו פירושים מילוליים של מילים. הקשיים האובייקטיביים להשגת הפשט, מייאשים רבים מהחכמים, אוהבי הפשט, מלתור אחר הפשט הפשוט בלימודם. יש שעם הזמן אף מתרגלים לדחוקים ומאבדים את החוש להבנת הנקרא.
אתקרב בזהירות לשיחתן של חכמים ואצעד בעקבות דבריו של הרשב”ם לפני רש”י זקנו, על “הפשטות המתחדשות בכל יום”. במאמר קטן זה אביא שלשה קטעים בדף גמרא אחד בסוגיות החמורות של ‘טהרות’ שבפרק חומר בקודש בחגיגה, שנדמה שההתעקשות לפשט הוכיחה את עצמה.
אודה לחברים וידידים שעזרו וסייעו, עודדו והמריצו. אודה גם לעורכי התלמוד במהדורות שוטנשטיין ומתיבתא, רבות נעזרתי בהם ובמאמציהם להצגת ‘הפשט’ לפני הלומד. בקריאה של חיבה אזרזם להעצים מגמה זו ואף אעיז להציע להם לערוך מדור נפרד בו יובאו כל קטעי מדרשי ההלכה, התוספתא והירושלמי המקבילים לסוגיות הבבלי, עם פירוש קצר לתועלת מבקשי הפשט. ואסיים בקריאה “בקרוני חברי” שמא לא למדתי, לא הבנתי, או שכחתי.
בין היוצר לפרשן 
אעלה נקודה חשובה במה שנוגע לדרישת ‘הגיון’ בדברי חז”ל, שהוא חלק מדרישת הפשט, וחלק בלתי נפרד מהתפיסה שלרובם של דברי חז”ל יש פשט פשוט שאפשר לכל אדם להבינם ולעמוד על כוונתם.
ואקדים בסיפור אישי: לפני כחצי יובל התארחתי עם חברים אצל איש האמת רבי יצחק שלמה זילברמן זצ”ל בביתו אשר בשערי חסד בירושלים. רבי יצחק שלמה האריך בדיבור על ש-‘חכמת האמת’ מחויבת מתוך התנ”ך, ובמידה רבה אף מתוך התורה שבעל פה, במשנה וגמרא – שלא יימצא לדבריהם פשר אילולי מטובע בהם רובד נוסף של ‘תורת הסוד’. ילדות הייתה בנו והטחנו בפניו הלא תלמודנו אומנותנו, יודעים אנו אותה היטב ולא חסר בה דבר. אילו היה קיים רובד נוסף בשיח התלמודי, אמרנו, הוא היה חייב לבוא לידי ביטוי במשא ומתן התלמודי בסוגיה.
פתח רבי יצחק שלמה ואמר, הבה נשווה את הסוד הנסתר, להגיון הגלוי. כמה נתקלתם בשיח בין חכמי הראשונים מפרשי התלמוד שהציר שלו הוא סברה והגיון? המכירים אתם ויכוח שהמתדיינים מצטיידים בה בנשק השכל? אף על פי כן, ברור לנו שההיגיון הוא חלק בלתי נפרד מכל שיח של מפרשי התלמוד, כי הלא אין לך דימוי מלתא למלתא ללא הבנה בשורש ההלכה, הגיונה וסיבתה.
הוסיף רבי יצחק שלמה ואמר, צאו וראו מה כותב הרמב”ן בהקדמתו למלחמות ה’:
כי יודע כל לומד תלמודנו – שאין במחלקת מפרשיו ראיות גמורות, ולא ברב קושיות חלוטות. שאין בחכמה הזאת מופת ברור, כגון חשבוני התשבורות ונסיוני התכונה. אבל נשים כל מאדנו ודיינו מכל 1 מחלקת, בהרחיק אחת מן הדעות בסברות מכריעות ונדחוק עליה השמועות. ונשים יתרון הכשר לבעל דינה, מפשטי ההלכות והוגן הסוגיות, עם הסכמת השכל הנכון. וזאת תכלית יכלתנו, וכוונת כל חכם וירא האלהים בחכמת הגמרא.
שימו לב לדבריו, אמר רבי יצחק שלמה, נרחיק דעה הנוגדת את השכל, ונאמץ דעה שההיגיון מסכים אתה. כלומר אין שכלנו והגיון לבנו זכים ונקיים שישמשו לנו לאבני בניין במגדל ההלכה, ואף לא נכריע על פיהם בין אמת ושקר. בכל זאת השכל יהיה נר לרגלנו ונשתמש בו לסינון האפשרויות שאינם עוברות את סף ההיגיון. כן הדבר אמר רבי יצחק שלמה ביחס לזיקה בין המשא ומתן התלמודי, לחכמת הסוד. התנאים, קובעי הלכות בתורה שבעל פה, היה לנגד עיניהם פנימיות התורה ועל פיהם קבעו הלכותיהם ואמרותיהם. בדורות המאוחרים אפשר שכבר לא קבעו דברים על פיה, אך מפני שידעו את סודה, ההלכה הייתה צריכה להתאים בעיניהם לסוד, באותה מידה שהוהיגיון שימש לרמב”ן בפירושי הסוגיות. עד כאן דברי רבי יצחק שלמה, ודברי פי חכם חן.
נער הייתי בשמעי חלוקה זו של הרב זילברמן – בין קובע הלכות שעליו להיות בריא בהגיונו ואיתן בתבונתו לבין המפרש אותה שדי לו בכך שפירושו אינו סותר את התבונה ואינו נוגד את ההיגיון, לא ירדתי לסוף דעתו ולא קלטתי את עוצמת ההבחנה. אך שנים של עיסוק בהבנת הנקרא של דברי חכמינו, העלו בפני באוב את דבריו של רבי יצחק שלמה במלוא הדרם וזיו פשטותם.
שבתי וראיתי שחכמי התלמוד לא תמיד נכנסו לנעליהם של חכמי המשנה ולא ראו את עצמם אחראים על תוכנם של ההלכות. כי כאשר אמורא מסוים הגיע למסקנא, אף כי מתוך ראיות נסיבתיות, שכך וכך הפירוש במשנה, והדבר אפשרי מבחינת ההגיון – או/ו על פי חכמת האמת, לדברי הרב זילברמן, יכול היה להניח שהדבר אכן מחויב מהבחינות הנ”ל ואין זה מתפקידו לוודא שאכן כך, כי האחריות על מחויבותה של ההלכה בשורשיה, היא של בעל המימרא, ועל הפרשן רק לוודא את אפשרותה. הקדמה זו תסייע לנו בהמשך בפנים המאמר.
***
א)
המשנה הראשונה בפרק שלישי במסכת חגיגה מונה שורה של דרישות טהרה מחמירות לצרכי קודש, מאשר לצרכי תרומה. הדרישה הראשונה היא “שמטבילין כלים בתוך כלים לתרומה אבל לא לקודש”. 
התלמוד נדרש מיד לשאלה “בקודש מאי טעמא לא?” ונחלקו בה אמוראים. “ אמר ר’ אילא [אילעא] מפני שכבידו של כלי חוצץ (הכלי הפנימי לוחץ על החיצון ויוצר חציצה מפני המים)…” “ רבא אמר… גזירה שמא יטביל מחטין וצינורות בכלי שאין בפיו כשפופרת הנוד. כדתנן עירוב מקוואות כשפופרת הנוד כעביה וכחללה… “.
הגמרא משתפת אותנו ברקע לויכוח, בכך שהיא שואלת על טעמו של ר’ אילעא “ מדסיפא משום חציצה רישא לאו משום חציצה ” ומתרצת על ידי‘צריכותא’ . ‘רבא’ לא מקבל את הצריכותא ואומר “ מדסיפא משום חציצה רישא לאו משום חציצה, ורישא היינו טעמא גזירה וכולי 
אפשר להבין מתוך הדברים שההסבר הטבעי לדין המשנה הוא משום חציצה, זה מפרש את הדין מתוך עצמו ללא חשש משום דבר אחר. זהו אכן הפירוש המוזכר ראשון, כך גם פירושו בירושלמי ולכן לא שאלו מאי טעמא לא אמר ר’ אילעא כרבא. רבא הוא שלא מקבל את הצריכותא, מפליג לעניין אחר, ומסביר שזה גזירה משום דבר עניין אחר.
הלומד, עם קצת רגישות, יתמה תמה גדול, איך הגיע רבא לגזירה כזו ומדוע עלה בדעתו חשש כזה?! ולא שהגזירה לא מובנת, החשש הוא הגיוני, כפי שכתב לי ידידי הרב אפרים לנדי, אדם חושש להטביל מחטין וצינוריות בכלי גדול, מחשש שיאבדו. אבל עם רמה כזו של המצאת גזירות, אפשר לאסור כל דבר ועניין מפני כל מיני חששות וגזרות. אפשר ללכת על כיוון של אי שימת לב, מתוך שיהיה טרוד בכליו, או מתוך שלא יראה מה שיש בפנים, שהכלים יסתירו וכך לא ישים לב לשרץ בין הכלים, או שמא יהיה בתוך הכלי מים שאובים, או שמא יהיה בו שארית יין שישנו את מראה המים ועוד כל מיני המצאות שונות. אין כאן סתם תימה של לומד מצוי, זהו תימה שמרמז לך שאתה לא בעניינים, שאתה לא מודע לקודים המיוחדים שיש בסוגיה, וכאשר אתה לא מוצא פתרון לאחר מאמץ רב, הוא גורם לך לחוש מנוטרל מלהבין את דברי האמוראים, והרי הוא מוסיף עליך נדבך של ייאוש להבין את פשוטם דברי חז”ל, ולא נשאר לך אלא לברוח מהבנת הדברים עצמן וללכת להתפלפל ביסוד הדין של “שפופרת הנוד” ולהתעמק בדיני חיבור של מקוואות וכולי.
הייאוש מלחוש את השיח של חכמי הגמרא חדר לכל שכבות הלומדים. אפשר להיווכח בכך, שמתרגמי הש”ס, בשוטנשטיין ובמתיבתא, שהם תלמידי חכמים מובהקים ומשתדלים במלאכתם להקל על הלומדים ולהסביר להם פנים, לא התייחסו לעניין זה כלל.
האמת היא פשוטה מאד ואין צורך בנגר בר נגר לכך, צריך רק תוספת ציון, ומלת הסבר קצרה כלהלן:
כאשר רבא הביא בסוף דבריו את המשנה במקוואות פרק שישי: “ כדתנן עירוב מקוואות כשפופרת הנוד כעביה וכחללה כשתי אצבעות חוזרות למקומן “, הוא לא בא לדמות כלי שאין בפיו כשפופרת הנוד, לעירוב מקוואות ולחדש כאן איסור הטבלת כלי בתוך כלי שאין בפיו כשפופרת הנוד! רבא בא קודם כל להסביר את השיעור של כשפופרת הנוד שהזכיר בדבריו, ואולי אף לסבר את האוזן ששפופרת הנוד יש בה כדי להכניס מחטין וצינוריות. רבא לא היה יכול לצטט רק חלק מהמשפט “כעביה וכחללה…” אף אחד לא היה מבין למה הכוונה, הוא היה חייב להביא את המשפט מתחילתו “עירוב מקוואות כשפופרת הנוד” כדי להביא את ההמשך “כעביה וכחללה”. זה דבר פשוט, אף שאני מניח שהרגיל ‘בלמדנות’ יתאכזב מדברים אלו והיה מעדיף לפרש שרבא חידש כאן דין שפופרת הנוד בכלים, או שלפחות הוא בא לומר שהוא מהלומדות של ‘עירוב מקוואות’.
דבר נוסף יש לציין ללומד, שמשנה זו שמסבירה את שיעור “שפופרת הנוד” מסיימת שורה ארוכה של הלכות שתחילתן במשנה א: “כל המעורב למקוה… אא”כ הייתה נקובה כשפופרת הנוד”. ובמשנה ב שם מופיעה ההלכה, שמצוטטת בהמשך הסוגיא כאן (לעניין אחר), שבחולין מותר להטביל כלי בתוך כלי “ דלי שהוא מלא כלים והטבילן הרי אלו טהורין ” אבל בתנאי “ שיהיו מעורבין כשפופרת הנוד“.
כעת שאנו מודעים למשנה זו, נבין לבד, שכאשר רבא מצטט את השיעור של שפופרת הנוד במשנה ז’, הרוויח עוד משהו, בזה שהוא מפנה בזה גם למשנה ב. במילים אחרות, רבא בא ואומר: הנה מצאנו דבר שהורו להיתר בחולין והורו לאיסור בקודש, וכאשר הורו להיתר בחולין, הגבילו אותו בתנאי מסוים, ולכן סביר להניח שכאשר נאסר בקודש, נאסר משום חשש שלא יתמלא תנאי ההיתר.
נכון שזה לא מפורש בדברי רבא, אבל סביר מאד להניח שזה מובלע בתוך דבריו כאשר הוא מצטט את המשנה שמפרשת את שיעור שפופרת הנוד. איך בדיוק לפרש את המשך דברי רבא: כדתנן (או “ותנן”) עירוב מקוואות…” אין לי הכרע. האם התכוון לעשות “וכולי” (בשינוי כיוון, לאחור, ולא לפנים), או שהוא פירוש “עירוב מקוואות” כדין כללי “כל עירוב הקשור למקווה” או כל דבר דומה, אין לי מושג.
פירוש זה נמצא אצל רב האי גאון בפירושו לחגיגה (מובא באוצה”ג) (ומשם לפירוש רבנו חננאל): “רבא אמר… שמא יטביל מחטין וצינורות… כמו ששנינו (מקוואות ו, ה) השידה והתיבה שבים אין מטבילין בהם אלא אם כן הם נקובין כשפופרת הנוד”. נראה שרב האי העדיף את משנה ה שהלשון בה פשוט ומובן, מאשר משנה ב שנמצאת בסירוס לשון שם, שהבבלי דן בזה בהמשך.
*
כל זה טוב ויפה לכאורה. אבל רואה אני לנכון לפרסם מכתבו של חכם אחד ואלו דבריו:
תא וחזי המשך הסוגיה בעמוד ב ששאלו בגמר’: “ואטבילה לא מהימני והתניא נאמנין עמי הארץ על טבילת טמא מת”. על כך משיב רבא: “לא קשיא הא דאמר מעולם לא טבלתי כלי בתוך כלי והא דאמר הטבלתי אבל לא הטבלתי בכלי שאין בפיו כשפופרת הנוד”.
כלומר, כאשר עם הארץ בא לפנינו עם כלי ואומר “אני הטבלתיו”, שואלים אותו, תאמר לי, יצא לך פעם להטביל כלי בתוך כלי? אם הוא אומר שמעולם לא עשה כדבר הזה, אומרים לו, יופי לך, והרי אתה נאמן על טהרת הכלי. אבל אם הוא עונה, בהחלט יצא לי להטביל כלים בתוך כלים, אבל יודע אני את ההלכה שאין להטביל בכלי שאין בפיו כשפופרת הנוד, ונזהרתי בכך, אומרים לו, אבוי לך, אין אתה נאמן על טהרת הכלי.
גם כאן עולה מאליה השאלה, הלא אפשר להחיל את אותו עקרון על כל הבעיות שיש בטבילה. לדוגמה: הא דאמר מעולם לא טבלתי במקווה שנפלו שם מים שאובין, והא דאמר הטבלתי במקוה שנפלו שם מים שאובין, אבל לא במקווה שנפלו שם ג’ לוגין של מים שאובין. וכך אפשר ללכת בכל הלכות מקוואות, אם זה בדברים שנוגעים למבנה של המקוה, של חיבורי מקוואות, של שינוי מראה ועוד. ומה ראה רבא על ככה להידבק בכלי שבתוך כלי, שעם הארץ אינו מבחין אם פיו כשפופרת הנוד אם לאו? 2 
וכך סיים אותו חכם את דבריו: של נעליך, מי אתה, מה חייך, מה ידיעתך בחומרי טהרות. אפשר שרבא ידע מעצמו, או במסורת, שהחשש מפני טבילה בכלי שאין בפיו כשפופרת הנוד שכיחה ביותר, ולך תדע אם שאלת כלי בתוך כלי לא עמד במרכז ויכוח שבין חברים לעמי הארץ, או כל סיבה אחרת שנסתרה מעיניך במרחק של אלפיים שנה, והיא שהביאתו לפרש את המשנה, מפני החשש שמא יטביל בכלי שאין בפיו כשפופרת הנוד, ואשר לכן בה תלויה נאמנותו של העם הארץ.
עד כאן דברי פי חכם חן, ובלב פנימה אני מסרב להרים ידיים ומתגנבת לי המחשבה, שמא יש להשתמש כאן בנשק יום הדין ולומר: “שינויא בעלמא הוא ולא סמכינן עליה” ולכן גם הרמב”ם לא הביא דין זה להלכה אף שפסק כרבא. אציין גם שעיון במפרשים מעלה אפשרות שהדרישה “מעולם לא טבלתי” לאו דווקא, ורק אם בכלי המדובר אם טבלו בתוך כלי אחר אינו נאמן.
ב)
כב, א: “מאי איכא בין דרבא לדרבי אילא? – איכא בינייהו סל וגרגותני שמילאן כלים והטבילן. למאן דאמר משום חציצה – איכא, למאן דאמר משום גזירה שמא יטביל מחטין וצינוריות בכלי שאין בפיו כשפופרת הנוד – סל וגרגותני שאין בפיהן כשפופרת הנוד ליכא”.
הלומד המצוי עומד ותמה, וכי לא הורגלנו שהשוו חכמים גזירותיהם ולא פלוג בהם? וכי מנין להם לבעלי התלמוד שבמקרה שאין חשש, אין גזירה, אתמהא?! ועמד על כך כבר החזון איש שכותב: “לפירוש רש”י קשה דנתת דבריך לשיעורין איזה כלי יש לגזור משום כלי שאין בפיו כשפה”נ ואיזה כלי אין לגזור ולא מצינו כיוצא בו, כיון דגזרו גדולים משום קטנים הרי כל הכלים בכלל” עיי”ש שמכוח זה נטה מפירוש רש”י.
יש להדגיש, שזה לא מדויק לומר “לא מצינו כיוצא בו” ודברי חז”ל מלאים בגזירות שמראש הגבילו אותם למצבים מסוימים. הקושי כאן הוא כאשר אתה עומד כמה דורות אחרי הגזירה ואומר: “איכא בינייהו סל וגרגותני” על כך באה הזעקה, “מניין לך שלא השוו מידותיהם?!
אולם מתברר ש”סל וגרגותני” לא נולד כתשובה לשאלת “מאי ביניהו”. בהמשך הסוגיה מבואר שרבנן ואבא שאול נחלקו בסל וגרגותני, וכן יש פסק הלכה של רבא שבסל וגרגותני מותר להטביל כלים אף בקודש. יתר על כן בתוספתא כאן, כבר באיסור מוזכר ‘כוסות וקערות’ זה הלשון שם: “חומר בקודש מבתרומה, שמטבילין כלים בתוך כלים, כוסות בתוך כוסות, תמחויין בתוך תמחויין, בתרומה אבל לא בקודש. בקודש נותן לתוך הסל, או לתוך גרגותני”.
מתברר אם כן שסדר עריכת הדברים בתלמוד, אינו משקף את סדר השתלשלות הדברים. רבא שהתיר “סל וגרגותני”, לא מסברא אמרה, אלא מתוך הברייתא הביאה, ופירשה משום שבהם אין חשש לפה צר, והפרשנות במחלקות רבנן ואבא שאול בטעם הגזירה, קדמה לשאלת ‘מאי בינייהו’. העריכה היא מלאכת מחשבת שאינה בהכרח תואמת את סדר השתלשלות ההלכה, ולעריכה משיקולים שלה, הביאה קודם את “מאי בינייהו”, ושוב הביאו “שרבא לשיטתו” וסיימו “בלימא כתנאי”.
אוסיף כאן עוד מחשבה קטנה והוא שאחר שהתברר שהתנאים עצמם הבדילו בין “כוסות וקערות” לבין “סל וגרגותני”, אין מקום לתמוה “נתת דבריך לשיעורין”, כי בחיינו היום, ההבדל בין כוסות לסלים, הוא בבחינת ‘שיעורין’, אבל מניין לנו איך היו הדברים בזמן חז”ל, ייתכן שהייתה בימיהם חלוקה ברורה בין שני סוגי הכלים, ויתכן גם שסל וגרגותני, מסמלים משהו אחר לגמרי, כמו הפירושים האחרים שנאמרו בסוגיה, מה שחשוב הוא שבעלי התלמוד כך פירשו את התוספתא ולא העלו את הדברים מצד עצמם.
ג) 
שם: “דתנן כלי חרס מציל על הכל דברי בית הלל, בית שמאי אומרים אינו מציל אלא על האוכלין ועל המשקים ועל כלי חרס. אמרו להם בית הלל, מפני מה? אמרו בית שמאי מפני שהוא טמא על גב עם הארץ ואין כלי טמא חוצץ. אמרו להם בית הילל והלא טיהרתם אוכלין ומשקין שבתוכו, אמרו להם בית שמאי, כשטיהרנו אוכלין ומשקין שבתוכו, לעצמו טיהרנו. אבל נטהר את הכלי שטהרתו לך ולו? תניא אמר רבי יהושע בושני מדבריכם בית שמאי, אפשר אשה לשה בעריבה, אשה ועריבה טמאין שבעה ובצק טהור, לגין מלאים משקים, לוגים טמאין טומאת שבעה ומשקין טהורין? נטפל לו תלמיד אחד מתלמידי בית שמאי, אומר לך טעמן של בית שמאי, אמר לו אמור. אמר לו, כלי טמא חוצץ או אינו חוצץ? אמר לו, אינו חוצץ. כלי של עם הארץ טמא או טהור, אמר לו טמא. ואם אתה אומר לו טמא, כלום משגיח עליך? ולא עוד אלא שאם אתה אומר לו טמא, אומר לך, שלי טהור ושלך טמא. וזהו טעמן של בית שמאי. מיד הלך רבי יהושע ונשתטח על קברי בית שמאי וכו'”.
את סוגיה זו בחרתי ללמוד עם ילד נבון כבר תריסר, שנבחן לא מכבר על כל משניות טהרות. תחילה כאשר למדנו את דברי רבי יהושע, חשבנו לתומנו שרבי יהושע הוא זה שיצר את הדוגמה של “אשה לשה בבצק” כדי להדגים את גודל האבסורד מדברי בית שמאי. הילד זכר שזה משנה מפורשת מדברי בית שמאי עצמן. בדקנו לפי מסורת הש”ס, הגענו למסכת אהלות פ”ה ה”ד ואכן משנה שלמה היא: “לגין שהוא מלא משקין טהורין, הלגין טמאין טומאת שבעה, והמשקין טהורין. אשה שהיא לשה בערבה האשה והערבה טמאים טמאת שבעה והבצק טהור”. אז הגענו להבנה, שרבי יהושע משתמש עם דוגמה של בית שמאי עצמם, אבל הוא מבהיר בזה את גודל האבסורד.
שוב תהינו לדעת, האם רבי יהושע כבר שמע את ההסבר של בית שמאי “מפני שהוא טמא על גב עם הארץ…”. אם תאמר ששמע, אבל זה לא הספיק לו כי עדיין יש אבסורד “אשה ועריבה טמאים ואוכלין טהורין”, אם כן מה הועיל לו אותו תלמיד? ואם תאמר שלא שמע, וכך נראה מהשיח שלהם: “כלי עם הארץ טמא או טהור”, אם כן מדוע לא חזר אותו תלמיד על אותם דברים שאמרו בית שמאי לבית הלל? ואולי אכן שני טעמים שונים יש להם לבית שמאי?
החלטנו לחפש מקורות מקבילים לדברי רבי יהושע. בדקנו במסורת הש”ס ששלח אותו לתוספתא אהלות פ”ה, פתחנו את נוסח הדפוס, ראינו בו שיבושים, הלכנו לאתר “עדי הנוסח של התוספתא” לחפש את נוסח כתבי היד בכתובת שלהלן:http://www.biu.ac.il/js/tannaim וזה הלשון שם:
אמ’ ר’ יהושע בושתי מדבריכם בית שמיי איפשר אשה ועריבה טמאין טומאת שבעה ובצק טהור… לוגין טמא טומאת שבעה ומשקין טהורין. אחר שעמד אמר לפניו תלמיד אחד מתלמידי בית שמיי רבי, אומר לפניך טעם שבית שמיי אומרים בו. אמר לו אמור, [אמר לו] כליו של עם הארץ מהו טמא או טהור, אמר לו טמא. [אמר לו] וכי יש טמא מציל? אם כן יציל זה על כליו של חבר? דבר אחר וכי אומר לך עם הארץ על כליו שהוא טמא? כשטיהרנו אוכלין ומשקין בתוכו [ל]עצמו טיהרנו אבל כשטיהרנו את הכלי טהרתה לך ולו. חזר ר’ יהושע להיות שונה כדברי התלמיד אמ’ ר’ יהושע נמיתי לכם עצמות בית שמיי.
יצאנו קצת מבולבלים מלשון התוספתא, אבל למדנו משם דבר גדול. למדנו שהמשפט “כשטיהרנו אוכלין ומשקין שבתוכו, לעצמו טיהרנו” יסודו בדברי אותו תלמיד לרבי יהושע, ומשם, הובא בסתם בשם ‘בית שמאי’ במשנת עדיות ובבבלי כאן. הבבלי לא הביא תוספת זו בדברי התלמיד, היות שכבר הזכירה במובאה ממשנת עדיות. ואכן, הדברים משלימים אחד את השני, כי הסיבה שלא טימאו את האוכלין והמשקין, הוא בגלל שעם הארץ לא ישמע לנו, והסיבה שטימאנו את כליו, הוא משום שהחבר ישאל ממנו את הכלי.
_______________________
^ 1.הרב יצחק ישעיהו ווייס מציע להגיה: (ודיינו מכל) [ודעתנו בכל].
^ 2.לידידי הרב אפרים לנדי אין לו כל קושי בזה ולדבריו וודאי שלא סומכים על ע”ה בכשרות המקווה ונאמנותו על הטבילה אינה אלא כשאנו יודעים שטבלו במקווה כשרה, כל מה שנותר לחשוש הוא בפעולות שלו בצורת הטבילה והדבר היותר שכיח הוא כלי בתוך כלי.

האם יקומו עוררין על המשיח?

האם גם המשיח המיוחל – משיח בן דוד – יתקל בפיקפוקים ובספיקות, כשם שנתקלו משיחי השקר למיניהם

כה כתב הרמב”ם באגרת תימן: “‘בשעה שיגלה יבהלו כל מלכי ארץ… מן המופתים שיראו על ידו וישימו ידם לפיהם, שבן אמר ישעיה בעת שסיפר שישמעו המלכים לו, אמר: עליו יקפצו מלכים פיהם כי אשר לא ספר להם ראו ואשר לא שמעו התבוננו, ואמר שימית כל מי שירצה להמיתו בדברו, ולא יוכל להמלט ולהנצל ממנו, שכן אמר והכה ארץ בשבט פיו וברוח שפתיו ימית רשע”.

ומבואר בזה, כי מיד כשיתגלה המשיח, הוא יופיע במלוא תוקף הנהגתו העל-טבעית, וממילא שלא יהא כל ספק ופיקפוק באמיתותו.

כמו כן כתב בספר “עם השם” 1 בשם גדולי ישראל, כי בבוא משיח האמת, לא יפקפק בו אף אחד.

ומקובלנו בשם הגאון רבי חיים מוולאז’ין שאמר כי כך תהיה ביאת המשיח: “אני יושב בחצרי ועוסק בתורה, פתאום נדחפת אשתי בבהלה, חיים! אתה יושב ועוסק בתורה? והרי משיח בא! מכעכע אני שלוש פעמים ושואל: זו מניין לך? צא לשוק וראה, היא אומרת, הכל יצאו לקראת המשיח, אף תינוק בעריסתו לא נשאר” 2 , ללמדנו, כי ברגע שיגיע המשיח לא יהיה שום פקפוק בעיני שום אדם שאכן הוא המשיח.

ומקרא מלא אומר 3 : “ופתאום יבוא אל היכלו האדון אשר אתם מבקשים, ומלאך הברית אשר אתם חפצים הנה בא”. “האדון” זהו מלך המשיח. ומבואר, כי מיד ברגע ביאתו הפתאומית, נדע ונראה כי זהו האדון אשר אותו ביקשנו, לו קוינו, ציפינו ויחלנו.

מאידך, בספר יבין ושמועה 4 מבואר, כי “מה שאמר משה והן לא יאמינו לי, אמר כן לפי הנהוג וטבע, וא”כ לא סיפר משה לשון הרע על ישראל, כי באמת אינו ראוי להאמין למי שיבוא ויאמר שהוא הגואל, זולת אם יתברר הדבר שיהיה ברור כשמלה, וכאשר ידענו את אשר קרה לנו בגלות הזה בחטאים אשר קלקלו להאמין בש”צ ימח שמו וזכרו”.

ויסוד הדברים מבואר ברשב”א 5 שכתב: “ישראל נוחלי דת האמת, בן יעקב איש אמת, כולו זרע אמת, נוח להם לסבול עול גלות ומה שיגיעם, מהאמין בדבר, עד שיחקרו חקירה אחר חקירה להסיר סיג מהדברים הנאמרים להם, ואפילו במה שיראה להם שהוא אות ומופת”, ומוסיף הרשב”א ואומר, כי כך גם פעלו ישראל בגאולה הראשונה, למרות שבני ישראל באותו הדור היו זקוקים לגאולה בדחיפות “ועם כל זה אמר משה והן לא יאמינו לי”, והוצרך לכמה אותות. וזה אות אמת על עמנו, עם ה’, שלא להתפתות בדבר, עד עמדם בחקירה רבה, חקירה גמורה”.

וכה היה אומר ר”י ששפורטש 6 : “האם ראיתם בשום ספר שמחויב להאמין למשיח מי שאומר על עצמו משיחא אנא, או שאומרים עליו שזה מלך הכבוד, קודם עשותו מעשה משיח – כדברי הרמב”ם בהלכות מלכים, ואעפ”י שיתן כמה אותות ומופתים אחרים, האם כדאים הם להחזיקו למשיח… שאם לא כן, כל הרוצה ליטול שם משיח, יבא ויטול, אם חסידותו מוכחת עליו, וכפי החסידים ירבו המשיחים… וחי העבודה, כי בפני המשיח האמיתי אני אומר כן, ושכר היה נותן לי על החזיקי בדברי רז”ל ובקבלתם האמיתית”.

המורם מכל האמור, כי אף המשיח האמיתי – משיח בן דוד – יעמוד תחת שבט הביקורת, ולא נקבלו עד אשר הוא יוכיח ואנו נווכח כי הוא הוא המשיח המיוחל, כשם שמשה הוצרך להוכיח כי הוא הגואל האמיתי ולא זולתו. הנה מפורש, כי גם משיח צדקנו יתקל בפקפוקים ובספיקות, כשם שנתקלו שאר משיחי השקר למיניהם, ולא עוד אלא שמחובתינו לפקפק ולהסתפק בדבר משיחיותו, עד עמדו בחקירה אחר חקירה בבירור הדבר כשמלה. הפך מהנאמר לעיל.

כזאת מוכח גם מהמבואר בתלמוד ירושלמי 7 גבי בר כוזיבא: “תני ר’ שמעון בן יוחי, עקיבא רבי היה דורש דרך כוכב מיעקב דרך כוזבא מיעקב, ר’ עקיבא כד הוה חמי בר כוזבא הוה אמר דין הוא מלכא משיחא, א”ל ר’ יוחנן בן תורתא, עקיבא יעלו עשבים בלחייך ועדיין בן דוד לא יבא”.

הנה מפורש, כי למרות שהיו מחכמי ישראל שהסתפקו, פיקפקו ואף הסתייגו מבר בוזיבא וממשיחיותו, עם כל זאת המשיך רבי עקיבא להחזיק בדעה כי בר כוזיבא הינו מלכא משיחא, ואם אכן משיח בן דוד לא אמור להיתקל בשום ספק ופיקפוק, כיצד סבר רבי עקיבא כי בר כוזיבא הינו מלכא משיחא, למרות הפיקפוקים הספקות וההסתיגיות שהתעוררו כלפיו. על כרחך נמצאת למד, כי יתכנו פיקפוקים וספיקות גם בעת בוא משיח צדקנו 8 .

בישובן של דברים נראה לומר, כי צדקו דברי אלו וגם אלו, כי הנה במסכת סנהדרין 9 שנינו: “אמר רבי אלכסנדרי, ר’ יהושע בן לוי רמי, כתיב וארו עם שמיא כבר אינש אתה, וכתיב עני ורוכב על חמור. זכו עם ענני שמיא לא זכו עני רוכב על חמור”.

ובביאור ב’ אופני גאולה אלו כתב האור החיים הקדוש 10 : “אם תהיה הגאולה באמצעות זכות ישראל יהיה הדבר מופלא במעלה ויתגלה הגואל ישראל מן השמים במופת ואות… משא”כ כשתהיה הגאולה מצד הקץ ואין ישראל ראויין לה תהיה באופן אחר ועליה נאמר שהגואל יבוא עני ורוכב על חמור… וקם שבט מישראל, פירוש, שיקום שבט אחד מישראל כדרך הקמים בעולם דרך טבע”.

שתי אפשריות של גאולה הן. אם יזכו ישראל – מיד יראו וידעו כי הוא האדון אשר הם מבקשים, כי על כן יהיה הדבר מופלא במעלה, ויתגלה הגואל מן השמים במופת ואות, בבחינת “דרך כוכב מיעקב שיזרח הגואל מן השמים ככוכב היוצא באמצע השמים” כלשון האור החיים הק'” 11 , אם אכן נגאל באופן זה . אם מיד כשיתגלה הגואל הוא יופיע במלוא תוקף הנהגתו העל טבעית, הרי שלא יהא שום ספק ופיקפוק באמיתותו.

אך ישנה גם אפשרות אחרת לגאולה, “אם תהיה הגאולה מצד הקץ ואין ישראל ראויין לה”, בבוא הגואל בגאולה זו, ירבו גם ירבו הפיקפוקים והספקות באמיתותו, כי על כן יבוא הוא כעני ורוכב על חמור כדרך הקמים בעולם דרך הטבע, אזי מחובתינו לפקפק ולהסתפק בדבר משיחיותו, ולהעמידו תחת שבט הביקורת בחקירה אחר חקירה, עד שיבורר הדבר כשמלה, כי מניין לנו לדעת כי הוא זה המשיח המיוחל ולא זולתו 12 .

הערות

1. עמוד ר”ו, עיי”ש.

2. כך מובא בספר דרך סלולה עמ’ 77. הרקע אשר גרם לדבריו אלו היה כאשר הגיע לווילנא יהודי מכובד בעל הדרת פנים והופעה מכובדת ביותר, עיני כל יהודי ווילנא נמשכו אליו, והאיש היה לשיחה בפי כל, מפה לאוזן עברה שמועה כי ללא ספק זהו המשיח, גם לאוזניו של הגר”ח הגיעה הידיעה המסעירה הזו, אך הגר”ח היה משוכנע שאינו משיח, כאשר שאלוהו, זו מניין לך, השיב כדברים האמורים בפנים.

לפי גירסא אחרת – גירסת הגאון רבי משה סולובייצ’יק (בנו של הגר”ח מבריסק) – כך אמר הגאון רבי חיים מוואלז’ין: “הבה ואצייר לכם כיצד יבוא המשיח. נכנס אני בסתם יום של חול מן הישיבה לביתי. השעה היא שעת בוקר לאחר תפילת שחרית. הרבנית שואלת אותי: חיים רצונך בפת שחרית מיד עכשיו? ואני משיב לה: “רלקה” (כך נקראת) “עדיין שיעורי של היום אינו מוכן, לא אוכל עד אשר אעיין קצת בסוגיא שאני צריך ללמד היום בישיבה”, טוב, חיים, היא אומרת לי, יהא כך עד שאתה תכין את שיעוריך, אגש לשוק לקנות משהו, בינתיים אשאיר את הרוטב על הכירה, שים נא לב, חיים, כי לא יישרף. אנא, שים לב, הרי מכירה אני אותך שאתה שוכח הכל כשאתה מעיין בסוגיא. הרבנית יוצאת לשוק ואני פותח ספר ומתחיל לעיין בסוגיא שלפני. פתאום אני מרגיש כי השמש התחילה מאירה באור גדול פי-כמה ממה שהאירה עד עתה, איזו בהירות! פתאום אני שומע כיצד הצפורים על העצים שבגינה פוצחות פיהן במנגינה חדשה, מרנינה, כובשת לבבות. והנה אני שומע קול רחש עולה מן הרחוב. אני מושיט ראשי בעד החלון ואני רואה את אלי הסנדלר רץ בבהלה “מה קרה, אלי, מה קרה לאור השמש, מנין נגינת הצפורים המקסימה, מה קרה לעצים שהתחילו מלבלבים לפתע בניצה חדשה, מה קרה?” מה אינך יודע רבי, נותן בי הסנדלר את עיניו, הרי משיח בא! מיד רץ אני לארון להוציא מלבוש של שבת שלי כדי להתעטף בו ולצאת לקראת המלך המשיח. מוציא אני את המלבוש והנה, אויה, חסר בו כפתור, במוצאי שבת נשר הכפתור וכשאמרתי לרבנית לחייטו, אמרה לי, מה אתה מאיץ בי, הרי לא תשתמש במלבוש עד לערב שבת. ועכשיו, צריך אני ללכת לקבל פני המלך המשיח ובמלבוש שלי שני כפתורים במקום שלשה! עד שאני עומד ודן עם עצמי מה לעשות, האם להתעטף בקפוטה הפגומה או לא להתעטף בה ואני תוהה אם אפשר לצאת לקראת המלך המשיח בבגד של חול, והנה באה במרוצה הרבנית, כולה נושמת נושפת: גוואלד, חיים, איפה היית, הנה הרוטב שעל האש נשרף, “פתיה”, אני אומר לה, “מה לך ולרוטב שנשרף, מהרי והתעטפי בשמלת .השבת שלך וצאי לקבל את פני המשיח!” (רי”ד סולובייצ’יק בספר על התשובה עמ’ 236)

כך אמר הגר”ח או כך אמר, הצד השווה שבגירסאות הוא, שברגע שיגיע המשיח לא יהא שום ספק ופיקפוק בעיני שום אדם אם אכן זהו המשיח האמיתי או שמא אף הוא ממשיחי השקר.

3. מלאכי פרק ג’ פסוק א’.

4. עה”ת סימן קנ”ב.

5. שו”ת הרשב”א, חלק א’, סימן תקמ”ח.

6. ציצת נובל צבי עמ’ 66. בדברים אלו היה תובע ממאמיניו של שבתי צבי, שיוכיחו שאכך האי גברא משיח הוא.

7. תענית פרק ד’ הלכה ה’,

8. ראיה זו אינה ראיה אלא לשיטת הרמב”ם (פרק י”א מהלכות מלכים הלכה ג’) הסובר כי דעת רבי עקיבא היתה שבן כוזיבא הינו משיח בן דוד, אמנם יעויין לדברי ר”י אברבנאל (ספר ישועות משיחו חלק ב’ פרק ד’, הו”ד באות ב’), כי הכרזת רבי עקיבא על בר כוזיבא “דין הוא מלכא משיחא”, לא היתה הכרזה על היות בר כוזיבא משיח בן דוד אלא על היותו משיח בן יוסף, עיי”ש.

9. דף צ”ח ע”א.

10. פרשת בלק פרק כ”ד פסוק י”ז, על הפסוק “דרך כוכב מיעקב וקם שבט מישראל”.

11. שם בהמשך דבריו.

12. ובזה נראה ליישב סתירה עצומה בדברי הרמב”ם, דהנה בפרק י”א מהלכות מלכים הלכה ג’ כתב הרמב”ם, “ואל יעלה על דעתך שהמלך המשיח צריך לעשות אותות ומופתים ומחדש דברים בעולם או מחיה מתים וכיוצא בדברים אלו, איך הדבר כך, שהרי רבי עקיבא חכם גדול מחכמי משנה היה, והוא היה נושא כליו של בן כוזיבא המלך, והוא היה אומר עליו שהוא המלך המשיח, ודימה הוא וכל חכמי דורו שהוא המלך המשיח, עד שנהרג בעוונות, כיון שנהרג נודע להם שאינו, ולא שאלו ממנו חכמים לא אות ולא מופת”. ובהלכה ד’ כתב: “ואם יעמוד מלך מבית דוד הוגה בתורה ועוסק במצוות כדוד אביו, כפי תורה שבכתב ושבעל פה, ויכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה, וילחם מלחמות ה’, הרי זה בחזקת שהוא משיח, אם עשה והצליח ובנה מקדש במקומו וקבץ נדחי ישראל הרי זה משיח בודאי…”.

לעומת זאת, באגרת תימן כותב הרמב”ם: אדע, שלא תדע עמידתו קודם היותה, עד שיאמר עליו שהוא בן פלוני וממשפחה פלונית, אבל יעמוד איש שלא נודע קודם הראותו, והאותות והמופתים שיראו על ידו הן הן הראיות על אמתת יחוסו…”.

הנה, כי מחד כותב הרמב”ם שאין המשיח צריך לעשות אותות ומופתים אלא… , ומאידך, כותב הוא, כי האותות והמופתים שיראו על ידו הן הן הראיות על אמתת יחוסו, הכיצד? אמנם לפי מה שכתב האור החיים הקדוש כי ביאת הגואל תהיה שונה מגאולה לגאולה.

הרי שדברי הרמב”ם מבוארים כמין חומר, באגרת תימן כותב הרמב”ם את סימניו של המשיח כאשר הוא יבוא בגאולה דאחישנה, אם נזכה לגאולה זו, הרי ש”האותות והמופתים שיראו על ידו הן הן הראיות על אמיתת יחוסו”, כי על כן יהיה הדבר מופלא במעלה ויתגלה הגואל מן השמים במופת ואות, ואחר שכן, סימנים נוספים לשם מה הם נצרכים. משא”כ ביד החזקה מתאר הרמב”ם את סימניו של המשיח כאשר הוא יבוא בגאולה דבעתה, בבוא הגואל בגאולה זו, ביאתו תהיה “כדרך הקמים בעולם דרך טבע”, ללא ניסים ונפלאות, ללא אותות ומופתים, ואם כן היאך נדע כי אכן זה הוא המשיח האמיתי – מלמדנו הרמב”ם – אם יעמוד מלך מבית דוד הוגה בתורה ועוסק במצוות… הרי זה בחזקת שהוא משיח… ואם עשה והצליח… הרי זה משיח ודאי.

From Aharit, here.

Want To Disconnect The Internet? Here’s How

Powerful software to disconnect your Internet, right now, for free

If you are interested in right now to get disconnected from the Internet completely, for free, install right now powerful software blocking Internet use entirely.

To download for free click here

This obstruction is only at the level of software, it is recommended to contact an “Outnet center” representative for more information, the closest to your residential area. Please call: 0722-613-613, in the US: 718-437-1TAG, for the purpose of completing the lock-up system by disconnecting from the WIFI antenna, for free .

The software does not block updates anti-virus .

If you are interested in leaving your email open, do it as follows: run the software Outlook (from Office), and send email once. And then install the block. Everything will be blocked now, only the email will remain open (via Outlook) and also the anti-virus updates .

By reformatting computer software will be removed.

From Atidenu, here.

Seize All Mitzvos, Including the Rare Ones!

About Nadiruta

The Nadiruta (‘rare’ in Aramaic) organization was established in 2011 by Rav Yechezkel Friedman Shlit”a, with a goal to give Yidden the opportunity to fulfill the rare mitzvos of the Torah, which are applicable in our times, and to disseminate the laws of those rare mitzvos.

Rav Friedman is originally from Melbourne Australia, where he attended the “Adath Israel” school until age 16. He continued his Yeshiva studies at “Gateshead” in England, and after that at the Belz Yeshiva in Jerusalem. After his marriage to his wife in the US he made “aliyah” and currently lives with his family in Kiryat Belz in Jerusalem. Rav Friedman also currently serves as the official “tour guide” at the Great Belz Synagogue in Jerusalem. (See this Homodia article for more about Rav Friedman)

The Story Behind “Nadiruta”

About 20 years ago Rav Friedman started to get involved with the mitzvah of “shiluach ha’ken”, and despite all the technical difficulties associated in fulfilling this rare mitzvah (first one needs to verify that the bird is a kosher species, that it’s the “mother” sitting not the father, that the egg doesn’t contain blood, that it’s not located in enclosed or privately owned area and many more technical details), over the years he successfully “ironed out” and clarified all those difficulties. Over the years Rav Friedman has given the opurtunity to many Yidden to fulfill this rare mitzvah of “shiluach ha’ken”. With the time Rav Friedman has become a leading expert, and today he receives many inquiries on this topic from all around the globe.

Rav Friedman also developed a keen relationship with leading Rabbonim an poskim of our times, including Hagaon R’ Shamai Gross, Hagaon R’ Chaim Dovid Shuvaks of Belz, Hagaon R’ Shlomo Kohn of Rav Wosners Bet Din in Bnei Brak and many more. More recently, a staff of talented and outstanding Torah scholars – specifically Rav Shlomo Binet and Rav Yitzchak Katz – has joined him.

About 6 years ago Rav Friedman started to delve into the laws of “pidyon peter chamor” and thank G-D after years of searching his work bore fruits and finally at last the process of fulfilling this rare mitzvah has got under way.

More mitzvahs on our agenda:

  • Owning a field in Eretz Yisrael
  • Separating terumos and maasros
  • Fulfilling the laws of leket shikcha and peah
  • Being careful with kilaiyim of animals etc.
  • Reishis Hagez (giving to a Kohein the first wool shearing of the sheep)
  • Zeroa lechoyayim vekeivah (parts of an animal which must be given to a Kohein)

From Nadiruta, here.