Thanksgiving: Look to the Past

Thanksgiving and Marginal Utility

This phrase appears in many of the psalms, but when you find the same phrase three times in a row, you can safely conclude that the writer was trying to make a point, and he thought the point was important. I know of no passage in the Bible where any other phrase appears three times in succession.

Thanksgiving Day is an old tradition in the United States. Although it was not the first such thanksgiving feast, the holiday had its origins in Plymouth Colony, in the fall of 1621, when the Pilgrims who had survived the first year invited Chief Massasoit to a feast, and he showed up with 90 braves and five deer. The feast lasted three days.

There had been a thanksgiving day of prayer and a feast in Maine in 1607. The tiny colony was abandoned a year later. There had also been a thanksgiving service in Jamestown in 1610, but it did not involve a feast.

The first official Thanksgiving Day was celebrated on June 29, 1676 in Charlestown, Massachusetts, across the Charles River from Boston. But Gov. Jonathan Belcher had issued similar proclamations in Massachusetts in 1730 and in New Jersey in 1749. George Washington proclaimed a day of thanksgiving on October 23, 1789, to be celebrated on Thursday, November 27. In 1863, Abraham Lincoln officially restored it as a wartime measure. The holiday then became an American tradition. It became law in 1941.

Lincoln was a strange contradiction religiously. He was a religious skeptic, yet he invoked the rhetoric of the King James Bible — accurately — on many occasions. His political rhetoric, which had been deeply influenced by his reading of the King James, was often masterful. For example, when he spoke of the cemetery of the Gettysburg battlefield as “this hallowed ground,” using the King James word for holy, as in “hallowed be thy name,” he was seeking to infuse the battle of Gettysburg with sacred meaning — a use of religious terminology that was as morally abhorrent as it was rhetorically successful. It is the sacraments that are sacred, not monuments to man’s bloody destructiveness. In that same year, 1863, he used biblical themes in his October 3 Thanksgiving Day proclamation.

It is the duty of nations as well as of men to own their dependence upon the overruling power of God; to confess their sins and transgressions in humble sorrow, yet with assured hope that genuine repentance will lead to mercy and pardon; and to recognize the sublime truth, announced in the Holy Scriptures and proven by all history, that those nations are blessed whose God is the Lord.

He went on, in the tradition of a Puritan Jeremiad sermon, to attribute the calamity of the Civil War to the nation’s sins, conveniently ignoring the biggest contributing sin of all in the coming of that war: his own steadfast determination to collect the national tariff in Southern ports.

In his proclamation, he made an important and accurate theological point.

We have been the recipients of the choisest bounties of heaven; we have been preserved these many years in peace and prosperity; we have grown in numbers, wealth and power as no other nation has ever grown.

But we have forgotten God. We have forgotten the gracious hand which preserved us in peace and multiplied and enriched and strengthened us, and we have vainly imagined, in the deceitfulness of our hearts, that all these blessings were produced by some superior wisdom and virtue of our own. Intoxicated with unbroken success, we have become too self-sufficient to feel the necessity of redeeming and preserving grace, too proud to pray to the God that made us.

This observation leads to the same question that Moses raised long before Lincoln’s proclamation: Why is it that men become less thankful as their blessings increase?

Less than a decade after Lincoln’s proclamation, three economists came up with the theoretical insight that provides an answer.

Marginal Utility Theory

In the early 1870s, Carl Menger, William Stanley Jevons, and Leon Walras simultaneously and independently discovered the principle of marginal utility. Their discovery transformed economic analysis.

They observed that value, like beauty, is subjectively determined. Value is imputed — a familiar Calvinist theological concept — to scarce resources by the acting individual. Other things remaining equal, including tastes, the individual imputes less value to each additional unit of any good that he receives as income. This is the principle of marginal utility.

This can be put another way. We can say that each additional unit of any resource that a person receives as income satisfies a value that is lower on that individual’s subjective scale of value. He satisfied the next-higher value with the previous unit of income.

This provides a preliminary solution to the original question. I call this solution the declining marginal utility of thankfulness. People look at the value of what they have just received as income, and they are less impressed than they were with the previous unit of income. They focus on the immediate — “What have you done for me lately?” — rather than the aggregate level of their existing capital. They conclude, “What’s past is past; what matters most is whatever comes next.”

Modern economic theory discounts the past to zero. The past is gone; it is not a matter of human action. Whatever you spent to achieve your present condition in life is no longer a matter of human action. The economist calls this lost world “sunk costs.”

There is a major problem in thinking this way. It is the problem of saying “thank you.” The child is taught to say “thank you.” He is not told to do this because, by saying “thank you,” he is more likely to get another gift in the future. He is taught to say “thank you” as a matter of politeness.

I am sure that there is some University of Chicago-trained economist out there who is ready to explain etiquette as a matter of self-interest: “getting more in the future for a minimal expenditure of scarce economic resources.” And, I must admit, people who never say “thank you” do tend to receive fewer gifts. Or, as Moses put it, “And thou say in thine heart, My power and the might of mine hand hath gotten me this wealth. But thou shalt remember the LORD thy God: for it is he that giveth thee power to get wealth, that he may establish his covenant which he sware unto thy fathers, as it is this day” (Deuteronomy 8:17—18). But Moses added an “or else” clause: “And it shall be, if thou do at all forget the LORD thy God, and walk after other gods, and serve them, and worship them, I testify against you this day that ye shall surely perish” (verse 19). Gary Becker would no doubt put it differently, but the point regarding reduced future income is the same: lower. Maybe way, way lower.

The problem is, we look to the present, not to the past. We look at the marginal unit — the unit of economic decision-making — and not at the aggregate that we have accumulated. We assume that whatever we already possess is well-deserved — merited, we might say — and then we focus our attention on that next, hoped-for “util” of income.

As economic actors, we should recognize that the reason why we are allocating our latest unit of income to a satisfaction that is lower on our value scale is because we already possess so much. We are awash in wealth. We are the beneficiaries of a social order based on private ownership and free exchange, a social order that has made middle-class people rich beyond the wildest dreams of kings a century and a half ago. Or, as P. J. O’Rourke has observed, “When you think of the good old days, think one word: dentistry.”

About half of the Pilgrims who arrived in Plymouth in 1620 were dead a year later. The Indians really did save the colony by showing the first winter’s survivors what to plant and how to plant it in the spring of 1621. The Pilgrims really did rejoice at that festival. They were lucky — graced, they would have said — to be alive.

So are we. Ludwig von Mises wrote in Human Action (VIII:8) that social Darwinism was wrong. The principle of the survival of the fittest does not apply to the free market social order. The free market’s division of labor has enabled millions of people to survive — today, billions — who would otherwise have perished.

So, give thanks to God today, even if your only god is the free market. You did not obtain all that you possess all by yourself. The might of your hands did not secure it for you. A little humility is in order on this one day of the year. Yes, even if you earned a Ph.D. at the University of Chicago.

November 24, 2005

Gary North is the author of Mises on Money. Visit http://www.freebooks.com.

From LRC, here.

Forget ‘Breaches’, and Talk About TRUTH!

Since we live in a time of constant and deep change, the battle must not be to “conserve” the good (even assuming you are right or mostly right) but to discover it anew.

Those who speak about “breaching” or “deviating” from some minhag or tradition, even if\when completely right, sound like phonies.

Better to talk about upholding the “Truth” wherever it may be lost and found.

האם מותר לאומות העולם להילחם? – הלכות או”ם

בס”ד

הלכות או”ם – האם מותר לאומות העולם להילחם?

הרב רועי זאגא, תורת המדינה 

מי לא מכיר את הביטויים הקשים ‘השטחים הכבושים’, ‘הכיבוש משחית’ ודומיהם, בהם מנפנפים נגד חלק הארי והלב של ארץ ישראל, ‘ההר’. הטעות היסודית שבביטויים אלה נעוצה ברש”י הראשון על התורה, “שאם יאמרו אומות העולם לישראל ליסטים אתם שכבשתם ארצות שבעה גויים, הם אומרים להם כל הארץ של הקדוש ברוך הוא היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו”. בשפה הלכתית, זו ‘מלחמת מצוה’ לכבוש את ארץ ישראל, לא רק שמלחמה זו איננה אסורה אלא היא מצוה וחובה עלינו. אך לו יצויר שהיה מדובר באוגנדה, בה אין לנו כל מצוה לכבוש ולשבת, האם היתה אמת בדבריהם של המגנים את הכיבוש? בשאלה זו של הלכות כיבוש ומלחמה בין עם לעם נעסוק במאמר זה.

לאחר מלחמות העולם הראשונה והשניה הוקמו ארגונים בינלאומיים שמטרתם הראשית הייתה מניעת מלחמות. הראשון נקרא ‘חבר הלאומים’ שהוקם לאחר מלחמת העולם הראשונה, ואותו ירש ארגון ‘האומות המאוחדות’ לאחר מלחמת העולם השניה. מדינת ישראל סובלת רבות מהאו”ם אך האם יסודו של ארגון זה צודק ונכון?

בישראל מצאנו שני סוגי מלחמות, מלחמת מצוה ומלחמת רשות. על מלחמות מצוה נמנות מלחמת כיבוש הארץ, מלחמת עמלק ומלחמות הגנה, ואילו מלחמת רשות היא ‘המלחמה שנלחם עם שאר העמים כדי להרחיב גבול ישראל ולהרבות בגדולתו ושמעו’. מלחמה זו צריכה גם אישור של בית הדין הגדול. כשאנו באים לדון בהלכות גויים, ברור כי מלחמת הגנה נוהגת גם בהם, אך נשאלת השאלה האם מותרת לאומות העולם מלחמת רשות להרחיב גבולם ולהרבות בגדולתם ושמעם, או שמא רק לישראל הותרה מלחמה זו.

עסקו בשאלה זו הרב ישראלי ב’עמוד הימיני’ וכן הרב שביב בתחומין ט, אך כל אחד מהם נטה לדעה אחת באופן מובהק, ואני בתור מאסף למחנות רוצה להציג את בתי האב של שתי השיטות, שיסודן בראשונים והמשכן באחרונים עד לאחרוני זמננו.

מתנגדי מלחמות הרשות באומות העולם

הגמרא בסנהדרין נט ע”א בתוך הלכות בני נח אומרת כך:

“ליכא מידעם דלישראל שרי ולעובד כוכבים אסור. ולא, והרי יפת תואר, התם משום דלאו בני כיבוש נינהו. והרי פחות משוה פרוטה, התם משום דלאו בני מחילה נינהו”.

ופירש רש”י:

“לאו בני כיבוש נינהו – לא נתנה ארץ לכבוש כי אם לישראל, שאף לישראל לא הותר יפת תואר אלא במלחמה ע”י כיבוש”.

האחרונים הקשו על כך מהגמרא בגיטין לח ע”א האומרת “עמון ומואב טהרו בסיחון” ופירושו שסיחון קנה את ארצם בכיבוש מלחמה ועל כן יכלו ישראל לכבוש זאת ממנו, משמע שהנכרים הם ‘בני כיבוש’.

כמה תירוצים נאמרו לסתירה זו, נביא כאן את התירוצים התומכים באיסור מלחמת הרשות לגויים.

המחנה אפרים (הל’ עבדים סי’ ג) חילק בין פתיחה במלחמה שאסורה לגוים ובין מלחמת הגנה בה מותר גם לכבוש את ארצו של המתקיף. להבנתו עמון ומואב פתחו במלחמה עם סיחון ועל כן היה מותר לו להשיב מלחמה ואף לכבוש את ארצם.

החת”ס (יו”ד יט, בתירוצו השני) וכן ה’דבר אברהם’ (סי’ יא) תירצו כי אף שהמלחמה אסורה, מכל מקום הכיבושים נקנים לעם הכובש.

ה’דבר אברהם’ הביא גם את שיטתו של תוס’ רי”ד בגיטין האומר שסיחון זכה בארצם של עמון ומואב רק לאחר שהתייאשו ממנה, ומשמע ממנו שאין מדובר כאן בכיבוש מיוחד למלחמה אלא בחזקה רגילה שלאחר יאוש. (אע”פ שאין יאוש בקרקע, יאוש גדול כזה שנשתקע שם בעליה ממנה וא”א להוציאה בדיינים, יש בקרקע.)

הרב זווין (לאור ההלכה, עמ’ יז) למד איסור על מלחמת הרשות לבני נח מכך שלישראל היא מותרת רק על פי סנהדרין, וממילא אומות העולם שאין להם סנהדרין אין להם היתר.

ה’דבר אברהם’ הביא סברה נוספת לאסור את מלחמת הרשות לבני נח. מכך שלישראל אסור להילחם בישראל אחיו, גם לגוי יהיה אסור להילחם בגוי אחר. (אולם יש לפקפק בסברה זו שכן בישראל נוהגת אחוה, ואילו בני אומה אחת אינם נקראים אחים לבני אומה אחרת.)

המתירים מלחמת הרשות באומות העולם

בפרק הקודם ראינו כי המקור העיקרי לאסור מלחמות הרשות אצל אומות העולם הוא הגמרא בסנהדרין האומרת כי הגויים הם לאו בני כיבוש. הר”ן בחידושיו לסנהדרין (נז ע”א) מפרש גמרא זו בדרך שאינה נוגעת לכיבוש ארצות.

“שאני התם דלאו בני כיבוש נינהו, רוצה לומר שהכותים אין זוכין אלו באלו לקנות קנין הגוף זה בזה, ומשום הכי אסורין ביפת תואר דאכתי הויא אשת הכותי חבירו. אבל ישראל הם בני כיבוש, שכובשים את הכותים קנין הגוף, והם ממון שלהם ונפקעה מהם תורת אישות ומותרת ללקחה לאשה”.

דברי הר”ן שומטים את היסוד בדברי הגמרא לאיסור מלחמת הרשות באומות העולם.

הרב ישראלי (עמוד הימיני סי’ טז פרק ה) דייק מדברי ראשונים נוספים שמלחמת הרשות מותרת לגויים. הרמב”ם והרמ”ה כותבים כי דברים שנקנו בכיבוש מלחמה קניינם מועיל כיון שדינא דמלכותא דינא.

גם הרדב”ז (ח”ג תקלג) כותב כך:

“דקיימא לן דינא דמלכותא דינא, דחוק המלוכה הוא כשלוכדים המדינה בכח המלחמה כל הבתים והשדות והכרמים הם שלו וכו’ כי כן דרך המלכים לכבוש המדינות זה מזה וכו'”

מדבריהם לומד הרב ישראלי כי המלחמה מותרת, שכן דינא דמלכותא מועיל רק בחוקים טובים ולא בחמסנותא (רמב”ם גזילה ה,יג, ומ”מ שם. וכן הוא בשאר ראשונים), אילו המלחמה היתה אסורה גם הקנין שלה לא היה מועיל מדינא דמלכותא.

גם החת”ס (יו”ד יט בתירוץ הראשון) והרש”ש והגהות יעב”ץ בסנהדרין (נט ע”א) הבינו כי משמעות הגמרא בגיטין לח האומרת כי עמון ומואב טהרו בסיחון היא שהמלחמה מותרת.

לגבי החלוקה של המחנה אפרים בין מלחמת הגנה בה ניתן לכבוש ארצות ובין מלחמת התקפה, טוען הרב ישראלי כי חילוק זה אינו מופיע בשום מקום אחר, והפוסקים הזכירו את קנין הכיבוש של המלחמה מבלי לחלק בכך.

לגבי הטענה כי מלך ישראל מותר לצאת למלחמת הרשות רק באישור הסנהדרין, הסביר הרב ישראלי כי הסנהדרין נצרכת על מנת לחייב את העם לצאת למלחמה כזו ולא כדי להתיר את שפיכות הדמים שבה. כך מדוייק ברמב”ם (מלכים ה,ב) שכתב “אבל מלחמת הרשות אינו מוציא העם בה אלא על פי בית דין של שבעים ואחד”. סברה זו הובאה גם בספר ‘עינים למשפט’ של הרב אריאלי, והרב קוק ב’משפט כהן’ סי’ קמה הסתפק בשאלה זו, האם הסנהדרין נצרכת כדי לחייב את העם או כדי להתיר את שפיכות הדמים שבמלחמה.

גם הנצי”ב סובר כי מלחמת רשות מותרת לגויים וכך הוא כותב על איסור רציחה שנאמר לבני נח (העמק דבר בראשית ט,ה):

“מיד איש אחיו. פירש הקב”ה אימתי האדם נענש בשעה שראוי לנהוג באחוה, מה שאין כן בשעת מלחמה ועת לשנוא אז עת להרוג, ואין עונש על זה כלל, כי כך נוסד העולם, וכדאיתא בשבועות לה מלכותא דקטלא חד משיתא לא מיענש, ואפילו מלך ישראל מותר לעשות מלחמת הרשות אע”ג שכמה מישראל יהרגו על ידי זה”.

הרי שהנצי”ב לומד בקל וחומר, אם לישראל שנצטוו במצוות מרובות הותרה מלחמת הרשות קל וחומר לבני נח. ומנמק את ההיתר בכך שכך נוסד העולם.

גם הרב ישראלי מחפש את ההצדקה המוסרית למלחמת הרשות ומנמק זאת כך, אחד ההסברים לדינא דמלכותא דינא הוא הסכמת בני המדינה שקבלו עליהם את המלך. בדרך דומה אומר הרב ישראלי כי גם בין האומות ישנה הסכמה כי מלחמה היא דרך מקובלת לכבוש ארצות, ועל כן היא מותרת. ואם תשאל איך ההסכמה מתירה שפיכות דמים, עונה הרב ישראלי כי אף על פי שבישראל אין גופו ונפשו בידו להתיר לאדם אחר לפגוע בו או להרגו, בבני נח אין הדבר כך אלא נפשם וגופם ברשותם, ועל כן הסכמתם מועילה גם לענין דיני נפשות.

לפי הסבר זה יש לדון אולי בימינו הסכמת האומות היא שמלחמת כיבוש אינה מקובלת, או שמא הם אומרים זאת רק מהשפה ולחוץ. אולי ניתן לחלק בין המדינות השונות איזו לחרב ואיזו לשלום.

מסקנות

מאחר ועלה בידינו כי ישנה מחלוקת אם מלחמת הרשות מותרת לבני נח, הרי שעלינו להחמיר לכתחילה בעניין זה הנוגע לאיסור דאורייתא של רציחה, אולם לאחר מעשה יש להכריע כי כיבושי המלחמה חלים. שכן גם בקרב אוסרי המלחמה רווחה הדעה כי הכיבושים חלים.

השלכה מעשית למדינת ישראל של היום מסוגיה זו היא בענין מכירת נשק. האם ניתן למכור נשק למדינות החשודות להשתמש בו לצורך מלחמות כיבוש. מכיוון שהדבר נתון במחלוקת הפוסקים יש להחמיר ולמכור רק למדינות שאינן חשודות להשתמש בנשק למלחמת כיבוש אלא רק למלחמת הגנה.

אין צורך לומר כי יהודה ושומרון הם חלק בלתי נפרד ממדינת ישראל שנכבשו במלחמת מצוה של כיבוש הארץ. אך גם אילו היה מדובר באוגנדה הרי שהכיבושים חלים, ועל אחת כמה וכמה כשנכבשו במלחמת הגנה.

הרב רועי זאגא, תורת המדינה

הגיע הזמן למגר את הסילוף הנוצרי בתורה נגד קרבנות

שאלה: הנביאים התנגדו לקרבנות?

צוות האתר

תאריך: 22/11/2022

שאלה: ידוע שהנביאים התנגדו לקרבנות, והסבירו שאין לבורא חפץ ברבבות נחלי שמן ואילים מפוטמים וכו’, ואילו הכהנים דגלו בקרבנות, מדוע היהדות וההלכה קיבלו את דעת הכהנים, ולא את דעת הנביאים שהיו מנהיגי הדור ונשלחו מאת האל?

תשובה: רעיון זה שהנביאים התנגדו לקרבנות, הפך לרעיון מקובל בעקבות מלומדים פרוטסטנטים בעת החדשה, שביקשו צידוק מחודש לנצרות. הנצרות הקלאסית דגלה בביטול המצוות המעשיות עקב הכפרה ע”י צליבתו של ישו. זו משנתו של פאולוס, ועבור ימי הביניים זה הספיק. בעת החדשה הובן שטענה זו אין לה שום בסיס היסטורי או תיאולוגי, ולכן יצאו הפרוטסטנטים במהלך חדש: התורה היא מזוייפת, התורה ה’מקורית’ לא כללה קרבנות, ולכן הנביאים התנגדו אליה, ‘הזבחים ומנחה הגשתם לי במדבר ארבעים שנה’? הנצרות חוזרת לאידיאל הראשוני של התורה ה’מקורית’, הנביאים התנגדו לקרבנות!

ביסוד הגישה הזו, עמדה הנחה אנכרוניסטית, שהדת הקדומה כביכול היתה חופשיה מפולחן, מקרבנות, ומחוקים מדוקדקים, ולהויזן אפילו טען שכל אפני הקרבנות לא היו קיימים בתקופה הקדומה (הוא גם חשב שהכתב לא הומצא עדיין בזמן מתן תורה… בהסתמך על המיתוס היווני שהאל קדמוס המציא את הכתב). ההנחה הזו הופרכה לחלוטין עם התייסדו של מקצוע הארכיאולוגיה, מאות ואלפי תעודות כתובות  וממצאים מוחשיים מלמדים שהפולחן, הקרבנות, והחוקים המדוקדקים, היו חלק בלתי נפרד מכל דת בימי קדם וגם מהיהדות. על כך פירט באריכות פרופ’ וידנפלד במאמרו שהובא כאן, במאמר זה הוא גם מראה את חוסר ההבנה התיאולוגי של היהדות, את התפיסה הנוצרית השטחית והמוכרת, שהביאה אותו ל’ניתוח’ השגוי (על זה אריכות גם כאן, ובכלל על האופי הפרוטסטנטי של ביקורת המקרא כאן), דוגמא מדבריו:

יש לציין כי גישתו של ולהאוזן משקפת את עמדת התיאולוגים הנוצרים בגרמניה של סוף המאה התשע עשרה ותחילת המאה העשרים, ונגד גישה זו קמו תיאולוגים בארצות הברית כגון ג. פוט־מור ואחרים. אולם עניננו כאן לא בהגנה על עמדת היהדות בכלל כי אם בחשיפת הסילוף שבטענות ולהאוזן כלפי היהדות, שכן מטענות אלה נובעת גישתו העקרונית והמשפט הקדום כלפי תורת כהנים. לפי דעת ולהאוזן, הדינים היבשים שבתורת הכהנים אינם יכולים להיות יצירה מקורית ישראלית מימי הנביאים. אדרבה תורה זו משקפת את הירידה וההתנוונות כביכול של היהדות מימי הגלות, והיא אשר סללה את הדרך לתיאוקרטיה הפרושית, התיאוקרטיה בספרות הכהנים המיוחסת למשה אינה, לדעת ולהאוזן, אלא השלכה פיקטיבית מימי הגלות ואחריה. הסופרים מימי הבית השני ציירו את עבר מהרהורי לבם המשקפים את שלטון הכהונה בימי בית שני.

אך בלי קשר למניעים של הטענה הזו, שהנביאים התנגדו לקרבנות, היא גם מופרכת מתוך שתי עובדות ברורות: 1) הנביאים, כולם, תמכו בשמירת התורה, ואין שום גירסא של התורה שלא כוללת קרבנות, לפי שום ניתוח ביקורתי, דיאכרוני, טקסטואלי, נומרולוגי, כולם מסכימים שכל חלק של התורה, היה כרוך במקדש ופולחן. 2) הנביאים עצמם תמכו במקדש וקרבנות, וחלק מהם אף מתואר כמקריב קרבנות בעצמו.

המשך לקרוא…

מאתר רציו, כאן.

re: How to Take Over Any Organization: Volunteer

Speaking of yesterday’s article on volunteering (like Stalin…), I should add this: card-carrying communists in general were manically devoted (although not just them).

Communists were all pushed to be “leaders”.

Communists would volunteer for every position in their local trade union.

Communists would go anywhere for the Party, and put their life and liberty at risk.

Communists would give very large donations of time and money for the Revolution (before tight-fisted Moscow was ever contacted).

Communists routinely sacrificed lucrative careers for the Party.

And people still wonder how small numbers had a disproportionate effect on the whole planet?!