סרטון קצר אודות גבולות מקום המקדש

הר הבית בידינו? – נחום אבניאל מסביר על הפולמוס סביב העלייה להר הבית

Published on May 24, 2017

איך זה שיש דתיים שעולים להר הבית? – 50 שנה אחרי שהכריזו “הר הבית בידינו” והוויכוח על עליית יהודים להר הבית ער מתמיד. הרבנות אוסרת על עלייה להר מטעמים הלכתיים אך מספר היהודים העולים אליו רק הולך וגדל. איך זה מסתדר? נחום אבניאל מסביר

מה שנקרא היום ‘הר הבית’ – הוא בכלל לא הר, אלא מתחם ששטחו מאה וארבעים דונם. יצר אותו המלך הורדוס במאה הראשונה לפני הספירה סביב הר המוריה. השטח המקודש עמד על 60 דונם בלבד – או 500 על 500 אמה – וּמי שרצה להיכנס אליו היה חייב להיטהר במקווה מים.

גם בתוך השטח ההלכתי הזה היו דרגות קדושה שונות. באזור מצומצם שנקרא ‘החֵיל’ הותרה הכניסה לַיהודים שעברו תהליך טהרה מורכב יותר, ואילו למבנה המקדש ולִסביבתו – הותרה הכניסה לַכוהנים בלבד. בתוך עזרת הכוהנים שכן קודש הקודשים שבו ארון הברית, וּלתוכו רק הכוהן הגדול יכול היה להיכנס פעם בשנה בלבד – ביום הכיפורים. אף על פי שבית המקדש כבר מזמן לא עומד על הר המוריה, לרוב הדעות – הגבלות הכניסה החמורות עדיין תקפות.

העניין הוא שאין ודאות למקום המדויק שבו עמד בית המקדש. אחרי מלחמת ששת הימים פותחו לא פחות מ-12 שיטות בעניין, כשחלקן מיקמו את האזור המקודש בִּדרום הר הבית, חלקן בַּצפון וַאחרות במרכז. עד היום, מרבית הרבנים מהזרם האורתודוקסי מעדיפים שלא להסתמך על השערות וּלהסתכן בַּעברה על איסור חמור, ולכן אוסרים כליל עלייה למתחם הר הבית.

אבל… יש גם דעה מנוגדת. מי שהוביל אותה במשך שנים הוא הרב שלמה גורן, שהיה הרב הצבאי הראשי בִּשנת 67, ואחר כך הרב הראשי לישראל. הרב גורן טען שאין איסור בַּעלייה למתחם הר הבית – בסך הכול צריך להבין איפה בדיוק ממוקם הר המוריה, ואז אפשר ללכת מסביבו.

הבעיה היא שבגלל הרגישות הדתית אי אפשר לערוך במתחם חפירות ארכיאולוגיות, שהיו יכולות לגלות שרידים נוספים ממבנה המקדש, וּלשרטט את גבולות הר המוריה. גם גודל השטח ההלכתי – לא באמת ברור. יש מספר שיטות לקבוע מהו גודל האמה, והן נעות מֵ-40 סֶנטימטר בערך לִסביבות 60 סֶנטימטר. הבדל משמעותי.

הבעיות האלו אינן מפריעות לאסכולת הרב גורן, שבה חברים, למשל, ‘נאמְני הר הבית’ וּ’מְכון המקדש’. לשיטתם, קודש הקודשים עמד במקומה של אבן השתייה – סלע גדול משטח הר המוריה המקורי, שנמצא תחת כיפת הסלע. בהסתמך על מקורות היסטוריים, הם מזהים את המפלס העליון של הר הבית כִּגבולות החֵיל, האזור המצומצם והקדוש יותר.

ולא מדובר רק בִּמקורות היסטוריים יהודיים. בתֵיאוריו של ‘הנוסע מבורדו’, למשל, חוקר נוצרי אלמוני שכתב במאה הרביעית יומן על מסעו בארץ ישראל. הוא מציין “אבן מנוקבת שאליה היהודים באים בכל שנה”, וּמתאר איך הם מושחים אותה בשמן וּמתאבלים עליה. אפילו המסורת המוסלמית הקדומה התייחסה לאבן השתייה: היא כינתה את המתחם שנבנה כדי להגן עליה, כיפת הסלע, ‘בית אל מקדס’. נוסף על המקורות האלה, תומכי העלייה להר בטוחים בזיהוי הזה משום שההיגיון אומר שהמקום הקדוש ביותר יהיה הבולט ביותר, כלומר, במיקום הכי גבוה. לשיטתם, קודש הקודשים עמד במקום שבו נמצאת אבן השתייה, ולכן אפשר להיכנס להר הבית אחרי טבילה במקווה, וללכת במסלול היקפי במרחק בטוח מה’חֵיל’ שבמרכז ההר.

Continue reading

From YouTube, here.

Der Metzi’us Fun a Medinah Mamash Mach Machlokes

How To Live in Peace

Millions of people love Apple computers and wouldn’t be caught using a PC. By contrast, there are many millions of PC users who feel the same way about Apple computers. Many men like double-breasted suits, but I wouldn’t be caught dead in one. Some people swear by Cadillac cars, but my favorite is Mercedes-Benz.

Despite these strongly held preferences, there’s no conflict. We never see Apple computer lovers picketing firms that serve PC lovers. Mercedes-Benz lovers don’t battle Cadillac lovers. In free markets, people with strong differences in preferences get along and often are good friends. The reason is simple. If you like double-breasted suits and I like single-breasted suits, we get what we want.

Contrast the harmony that emerges when there’s market allocation with the discord when there’s government allocation. For example, some parents want their children to say a morning prayer in school. Other parents are offended by that idea. Both parents have a right to their tastes, but these parental differences have given rise to conflict.

Time to buy old US gold coins

Why is there conflict? The answer is simple. Schools are run by government. Thus, there are going to be either prayers in school or no prayers in school. That means parents who want their children to say prayers in school will have to enter into conflict with parents who do not want prayers in school. The stakes are high. If one parent wins, it comes at the expense of another parent. The losing parents have their preferences ignored. Or they must send their children to a private school that has morning prayers and pay that school’s tuition plus property taxes to support a public school for which they have little use.

The liberty-oriented solution to the school prayer issue is simple. We should acknowledge the fact that though there is public financing of primary and secondary education, it doesn’t follow that there should be public production of education. Just as there is public financing of M1 Abrams main battle tanks and F/A-18 fighter jets, it in no way follows that there should be government production of those weapons. They are produced privately. There’s no government tank and fighter jet factory.

The same principle should apply to education. If state and local authorities annually spend $15,000 per student, they could simply give each parent a voucher of that amount that could only be used for education. That way, the parent would be free to choose. If you wanted to send your children to a school that does not have morning prayers, you would be free to do so. And I could send my children to a school that does. As a result, you and I would not have to fight. We could be friends, play tennis and have a beer or two together.

Free market allocation is conflict-reducing, whereas government allocation enhances the potential for conflict. But I’m all too afraid that most Americans want to be able to impose their preferences on others. Their vision doesn’t differ from one that says, “I don’t want my children to say morning prayers, and I’m going to force you to live by my preferences.” The issue of prayers in school is just a minor example of people’s taste for tyranny.

Think of the conflict that would arise if the government decreed that factories will produce either double-breasted or single-breasted suits or that there will be either Cadillacs or Mercedes-Benzes built or that there will be either Apple computers or PCs built. Can you imagine how otherwise-peaceable people would be forced into conflict with one another? Government allocation is mostly a zero-sum game, in which one person’s win necessarily means another person’s loss. The great ignored and overlooked feature of market allocation is that it is what game theorists call a positive-sum game. In positive-sum games, you get what you want, say an Apple computer, and I get what I want — a PC, in this case. My win does not come at your expense, and your win doesn’t come at my expense. And just as importantly, we can be friends.

From Lewrockwell.com, here.

US Courts Favor the Rich – Surprise!

When the Innocent Plead Guilty

(Los Angeles Times/TNS) – Arthur and his friend had a fight one night in their apartment. The police came and spoke first to the friend, who claimed Arthur had battered him. They arrested Arthur, who told them that he had been attacked and had defended himself. In the courthouse lockup two days later, he told his appointed lawyer the same thing. His lawyer agreed that they should take the case to trial.

Arthur (whose name I have changed to protect his privacy) pleaded not guilty to the misdemeanor charge and asked the judge to release him while awaiting the trial that would decide who was telling the truth. His lawyer explained that Arthur had no criminal record, was working two jobs, and had another place to stay so the fight would not be repeated. But the prosecutor argued that Arthur was too dangerous to be released, and the judge took the prosecutor’s side, setting a bail that Arthur couldn’t pay.

He would have to stay in jail for 30 more days before trial. He would lose his jobs and he feared exposure to violence, so he asked his lawyer if there was anything he could do to get out. His lawyer spoke to the prosecutor, who made him an offer — plead guilty now and get three years of probation, pay fines, attend classes and do community labor. Get out of jail right away, in other words, but accept a criminal record.

So Arthur changed his plea and took the deal. The prosecutor agreed to the immediate release of a man who had supposedly been too dangerous to set free just a few minutes earlier.

This case is not unusual; in California, it’s routine. Hundreds of times a day, people accused of crimes plead guilty, not because they don’t want a trial, but because the judge sets a bail they cannot pay, and they cannot risk the harm to their lives caused by spending days, weeks, even months in pretrial detention.

Continue reading

From Hamodia, here.

re: Following Moshe Feiglin Money

 In response to the post: Following Moshe Feiglin Money, I received this response from Rafi Farber:

Hey,

Read the Feiglin post today and followed the link to this:
She’s asking for answers to questions that are already answered by a simple googling. At the bottom, she asks specifically where the Charidy money, the nearly half a million raised by Zehut last year, was coming from. That’s a silly question. Donor information is public at Charidy. All donors names and amounts are clearly visible and published.
The matchers are all Jews.
See here.

I searched through this Devash person‘s Feiglin related posts. All of them are negative saturated with authoritarian values. She’s trying to smear Zehut by asking money questions that are clear and public and already answered, presenting them as if she’s being ignored and Zehut refuses to answer.

I have criticized Feiglin before, recently in fact, regarding his position on Syria. I will criticize him, even harshly, when he’s wrong. But that blogger has a vendetta against him, probably because she does not value liberty.
Which I forwarded to Tomer Devorah asking for a response, since she has a reputation for accuracy in accusation, but none came, so here it is.
It’s still not too late, you know.