מכים ומוכים: מדיה מול מציאות

עברנו את פרעה

לקראת סוף שבוע שעבר התפרסמה ידיעה מזעזעת: מפגינים חרדים קיצוניים תקפו קשות חייל אומלל בעת שעסק במילוי תפקידו בפיזור ההפגנה.

בעידננו הנחמד לא צריך יותר מזה. הכותרות נצבעו אדום וכל המי ומי יצאו במצעד של גינויים מקוריים בחריפותם נגד חדלות אישיותם וברבריותם הנוראה של המפגינים האיומים והבלתי נסבלים. “רוצחים”, “מחללי שם שמים”, “נערים מושכי זנבות סוסים”, “חסרי אחריות” והלאה כל המלל הידוע. אתרי החדשות וקווי הנייעס ה”חרדיים”, תיארו בהמון צבע ועסיס את הלינץ’ האכזרי שערכו הנערים המרושעים בחייל המסכן. השר לביטחון פנים התגלה כמשגיח משכמו ומעלה כשהבהיר עד כמה ליבו דואב מחילול השם נורא שהתחולל, וסיפר בארשת פנים נוגה כי הנחה את הרשויות למצות את הדין עם הפורעים בכל החומר.

ואז, אחרי שכל הצקצקנים הצדקנים, יפי הנפש ומפלבלי העיניים המיוסרים כילו להוציא את מטעני השטנה ומשאות המוסר שלהם, כרגיל, החלו העובדות להתברר לאשורן.

והתברר שמדובר בחייל זניח מהצפון בעת חופשה. הוא נקלע למקום במקרה גמור והחליט להתעלל קצת בשחורים שנואי נפשו משכבר כדי שיהיה לו מה לספר לחבר’ה כשיחזור לבסיס. באמצע ה’פעילות’ שלו, כתב לחבריו בעילגות ראויה לשמה, כי הגיע להפגנה במדים בשביל להציק לחרדים. (ביתר דיוק: “אני אים מדים פהה לציק להם”).

והתיעודים השונים אף הן החלו לזמר זמירות אחרות. בתמונות מהשטח רואים את החייל האומלל מסתובב שם כמו מאפיונר שיכור ומרסס בעונג סדידטי תרסיס פלפל אל תוך פניהם של המפגינים, מבוגרים כצעירים, שלא נגעו בו לרעה.

ואז קופץ עליו צעיר כלשהו, במטרה להפסיק את רסס הטירוף שלו, ובתוך שניה ניתרו סביבו קבוצת מפגינים ‘מטורפים’, שימו לב, להגן עליו! שלא יִפָּגַע עוד. וזה מסביר את מיעוט החבלות שספג למרות האספסוף הענק.

אהה. הנה לנו שיעור על אמת ועל שקר, על שנאה עיוורת ותקשורת הוגנת ובלתי משוחדת כלל וכלל חלילה.

בדרך כלל אינני מרבה לעסוק בעניינים אלו, מכמה וכמה סיבות. קודם כל, הרי בשביל לכתוב על המציאות העגומה מאוד הזו – יש להיות בקיאים בפרטים ופרטי פרטים לאינספור, ואיני יכול לומר זאת על עצמי. (ותודה לח.ל. ששלח אלי את העובדות וההוכחות לסיפור “החייל האומלל” דלעיל). שנית, משום שיש כל כך הרבה עלונים ובמות, כותבים ועסקנים שעושים זאת טוב בהרבה ממני, וד. פאר שלנו יוכיח.

שלישית, בכל זאת, נדמה לי שלא רק שפחות מסובך לעסוק בענייני פרשת השבוע, אלא גם מועיל הרבה יותר. הרי ברור לכל מאמין שהדבר שעשוי להועיל יותר מכל לעתידנו ועתיד היהדות – הוא דבקות בתורה שהיא מקור חיותנו ומקור חיות העולם כולו.

אבל כל מי שעיניו פקוחות אינו יכול שלא לראות את המציאות כפי שהיא. והיא נוראה וקשה. אין כל ספק שהיהדות החרדית ניצבת היום על פרשת דרכים. כל מה שרבותינו ומאורי דרכינו הזהירו והתריעו ממנו תמיד, הולך ומתרחש למול עינינו. דברים שאף אחד לא העלה על דעתו שיקרו – קורים. המפה משתנה, הנפשות הפועלות פושטות צורה ולובשות צורה אחרת, הגזירות תוכפות ומקבלות סיוע מבפנים, והשאננות הפכה לאידיאולוגיה שיש ללחום עליה. עצוב כמה שזה מפחיד.

את השבת האחרונה עשיתי בעיר הקודש ירושלים, וכהוראת מרנן הגאב”ד והראב”ד שליט”א, יצאתי יחד עם כל נאמני העדה לקבל את השבת ולהתפלל ערבית במגרש הרוסים, במחאה על מעצרו המחפיר של הבחור שנעצר בעוונו הבלתי נסלח ששמע בקול רבותיו.

אף אחד מבין אלפי הבאים, לא היה מוכן לטירוף הנורא של השוטרים שיקדם את פנינו. באמוק טרוף-חושים פרצו הללו אל תוך הקהל, שלא עשה מאומה מלבד שירה לוהבת של “ישמחו במלכותך”. בשאגות פראיות הלקוחות מן הג’ונגל, הבקיעו אל דבוקות האנשים והחלו להלום ולבעוט, לזרוק שטריימל’ך בבהמיות, להפיל ולדרוס. בפסיכופתיות מאולפת הם סטרו ורמסו ומשכו פאות וזקנים מכל הבא ליד ולרגל.

מראה השוטרים המשתוללים הזכיר מאוד מראה של עדר קרנפים מורעבים שפרצו ממכלאתם לאחר שבוע של צום – היישר אל עבר הטרף שלמולם. עיניהם היו מצועפות דם, שרוכי ריר נטפו מניביהם החשופים, המגלבים התנופפו, מגפי הברזל ננעצו בהמון האנושי והטירוף חגג.

בעיניי ראיתי בחורצ’יק קטן ממדים ושברירי למראה – שוכב על הרצפה לאחר שספג מנחת זרועם של חבורת קרנפים שוצפת. בעודו מנסה לאסוף את עצמו, מגיח לפתע שוטר בריצה, ובלי שום למה מעניק לו בעיטה אדירה אל תוך הפרצוף. הילד הוטח אל האספלט זב דם והמטורף המשיך במסע המבעט שלו בלי להביט אחורה.

הוא לא יעמוד על כך לדין בעולם הזה, אף אחד לא יעיר לו על כך, הוא לא יאלץ להסביר את פעולותיו המרושעות והנפשעות בפני שום גורם שהוא. הוא פשוט ניצל פרץ של חופשיות, חלון של הפקרות, לעשות ככל העולה על רוחו הקשה.

ממש לאחר מכן התפרץ נחשול של שוטרים אחוזי תבערה שהרחיקו את כל המתגודדים בבעיטות ובוקסים כידם הרעה, וזה היה המקום בו חטפתי שתי בעיטות הגונות, תרומתי הצנועה למערכה.

לאחר מכן, בעוד היהודים המוכים מנסים למצוא את המשקפים / נעליים / יארמולקע’ס / שטריימלא’ך שלהם, לפני שיפצחו ב”לכו נרננה” אפוף התלהבות, הסבירו לי יודעי דבר, כי מתקפת הטירוף הזו היא כתוצאה מן העובדה שבשבת אין מצלמות. שכן באמצע השבוע הם מתועדים בכל רגע ורגע, ובכל שימוש באלימות יתר הם מסתכנים בתביעה. אבל בשבת, כשאין תקשורת ואין מצלמות, הרי הם משוחררים לפרוע כאוות נפשם הבהמית.

הו, הבנתי. בסך הכל היה כאן חלון קטן להציץ אל פנימיותם המבקשת לנשוך כל מפגין כחמור, לו רק הייתה ניתנת בידם האפשרות. כמה אומללים הם שאת צימאון הדם הנורא הזה, אינם יכולים להרוות כאוות נפשם. אולי זה מסביר את העצב האינסופי שנשקף מעיניהם.

וזה היה רגע בו התמלאתי גאווה גדולה ורצון עז לשיר “ברוך אלוקינו שבראנו לכבודו והבדילנו מן התועים ונתן לנו תורת אמת…”

השבוע אנו מגיעים לתכלית כל המערכת המופלאה של יציאת מצרים. מעמד קבלת התורה.

הבורא שהוציאנו ממצרים וקרע לנו את הים – קרבנו לפני הר סיני ונתן לנו את התורה. כל התלאות שעברו על עם ישראל, כל הניסים וכל אותות החיבה שהראה להם, הכל היה במטרה להגיע אל המעמד הנשגב הזה, מעמד הכניסה לחופה עם אבינו רוענו וקידושינו אליו.

המעמד ההיסטורי נורא ההוד הזה, שהיה המעמד המכונן והכביר ביותר בתולדות האנושות כולה, בעצם איחד אותנו כעם ויצק אל חיינו את משמעותם האמתית העמוקה והנצחית.

ומאז קיבלנו את התורה, אין לנו שום דבר מבלעדיה. היא מלווה אותנו מאז ועד היום, בכל הזמנים ובכל התקופות, בכל המצוקות ובכל הדורות. היא מאירה את דרכינו ומיישרת את נתיבנו, היא חיינו ואורך ימינו ובה נהגה יומם ולילה.

כל מי שמנסה, ובכל דור ודור קמים עלינו בעוונותינו מנסים חדשים, לנתק אותנו מתורת השם, מוצא את עצמו נוחל כישלון במשימתו. בסופו של דבר, נצח ישראל לא ישקר. שום צורר לא החזיק לנצח, ואף ניסיון אינו חסר קצווה. המערכה הזו תוכרע, וכל מתבונן באמת בלי פניות יודע היטב איזה צד ינצח. השאלה היא רק מי יחזיק מעמד, מי יישאר מחזיק בחבל.

בדרך התורה נלך, באש ובמים, נקדש שם שמים!

ב”ה / הגיגים / יתרו / שבט עז

First published in HaEda Newspaper. Reprinted with permission.

Contact the author at [email protected]

יהודי עקשן

Download (DOCX, 43KB)

First published in HaEda Newspaper. Reprinted with permission.

Contact the author at [email protected]

לא למצא חן

ויוותר יעקב לבדו

החתן עמד באמצע השורה, על ראשו שטריימל הדוק ובוהק המתנשא לגובה של עשרים ושניים ס”מ (בלע”ר וכ”י). שתי פאות קרושות ומסולסלות היטב משתלשלות על צדעיו, ועל גופו בעקיטשע פרחוני עם נצנצים זורחים. השורה צועדת ברחבת האולם, התזמורת מנגנת את ניגון השורע’ס המסורתי. מן הצד מריע ההמון, ואילו החתן, עיניו שקועות ב…אייפון שבידו.

מזהים את התמונה הטראגית הזו?

אכן. ניחשתם היטב. מדובר בציור שנמצא על אחד הכרטיסים מן הסוג הזה שהמוני ילדי ישראל מסתובבים איתם לאחרונה. וזו רק אחת מבין מבחר פנינים טובים וטובים פחות, פרי מכחולם של מאיירים טובים וטובים פחות, שמשמחים אלפי ילדים (והוריהם) שכיסיהם מתפוצצים מכמויות הכרטיסים הצבעוניים שמתרבים מיום ליום ומשבת לשבת.

מעבר לפולמוס החינוכי, האם וכמה הדבר תורם למאבק בשטן הנורא הזה, ברצוני ברשותכם לעמוד כאן על נקודה אחרת.

האמת היא שקל מאוד ללעוג על התופעה המדהימה הזו ששוטפת את העולם כולו. אלפי אנשים בוחרים בדעה וברצון – להתנתק כליל מחיים רגילים, ולהתמכר עד בלי הכרה למכשיר מלבני דק וכהה, למשך שארית חייהם.

בזמנים שפויים, אם היו באים בהצעה לפני האדם המופקר עלי תבל: לוותר על הקשב והריכוז שלו; על חיי המשפחה; על הקריירה; על תקשורת עם האנשים החיים; על אינספור ארוחות; על חופשות; על כל חייו, תמורת… תמורת מה בעצם? תמורת כלום אחד גדול. יש מי שהיה בוחר באופציה המזוויעה הזו?

ומה עושה היום רוב ככל האוכלוסייה המערבית? מוכר את חייו תמורת אייפון ודומיו שיעסיק אותו מגיל חלאקה ועד מאה ועשרים ללא רגע של מנוחה. ועוד מרצון, מבחירה! האמנם ייתכן כדבר הזה?

הדבר הזה לא מובן, ומוטב שכך. כואב ומפליא לראותם שואפים אל האייפון, כמו עדת נרקומנים עקומים וחסרי שיניים שמתחברים בשמחה אל החומר ששורף להם את החיים. ברור לכל בר דעת שיש כאן שטן נורא שמצליח לקעקע ולהעלים כל שריד של שכל ישר, הוא גורם לכל מי שמציץ בו, להפוך באחת לשלד רפאים חסר חיות.

בעיניי ראיתי אדם כזה בעת המתנה במקום כלשהו. ברגע מסוים הוצפתי חמלה נוראה. האדם, מדי שניה וחצי, בלי גוזמה, הכניס את ידו לכיס, שלף את המכשיר הרחב, הזיז באצבעו הלוך ושוב והחזיר לכיס. הוא חזר (חלילה) על הפעולה הזו בעקביות מפתיעה עד שהייתי בטוח שהשרירים שלו נתקעו לכיוון אחד בלבד. מסכן שכמותו.

מי שמביט על התופעה מבחוץ, עשויה לעתים להבזיק בו מחשבה, שנותר לבדו בעולם מלא פגרים מתים. אפילו נהגי מוניות כבר לא מקללים ולא מביעים דעה על כל נושא, הם פשוט נפלו שדודים על ההגה, מנפנפים באגודליהם הנה והנה בלי תכלית. כן, עד כדי כך.

קופאיות, אנשי שירות, פקידים, מוכרים, בעלי מקצוע, שוטרים, שומרים, פועלי בניין, סדרנים, כולם באותה תנוחה כפויה ומזוגגת כפו פסלים מפוחלצים. ואם אתה מאלץ אותם לתת שירות, הם מביטים עליך כאילו ניתקת אותם ממיכל החמצן. הם עונים רפות, כמו באמצע שינה, ותכף חוזרים בשקיקה אל בור השאון ותהום הצלמוות שלהם.

סבורני שהעובדה הלא מובנת מאליה, שנשארנו קומץ קטן, אִי זעיר של שפיות, שמנותק מן התופעה העולמית הנוראה הזו, היא לבדה צריכה למלא את כולנו ברגשי גאווה ושמחה חסרות גבול. על אשר נבחרנו מכל העמים ונבררנו מכל התועים, ועל כך שברכתו של בלעם “עם לבדד ישכון” מתקיימת בנו לתפארת. כי הבדידות הזו, היא זו שמצילה אותנו מן המבול הרותח הגואה על היקום.

מה בעצם יסוד הכח של השטן הזה? איך באמת הוא מצליח לבצע את המשימה המטורפת הזו של כישוף כל העולם אל פיסת פלסטיק מרצדת?

התשובה היא, שהשטן, כידוע, כוחו בדמיון. כוחו הוא להתנחל במוחו של בעל הבחירה, להמחיש בעיני רוחו את העונג שיהיה לו כאשר ישיג את התאווה הזו, ולגרום לו לחשוב שהיא תהא כה גדולה וחשובה והכרחית ומתוקה וטובה ועוד, עד שאי אפשר לוותר עליה. אסור להחמיץ.

וכמובן, ברגע שבעל הבחירה בוחר ברע, הוא מגלה שלא מיניה ולא מקצתיה. לא טוב ולא עונג. רק דאבה ורעות רוח. אבל בשלב הזה היצר כבר עסוק בלשכנע אותו שהתאווה הבאה, היא זו שתביא לו את העונג הכל כך מיוחל. כך נעים להם הגלגלים שבעים שנה ואם בגבורות שמונים עד הסוף המר.

ובכן, יושב לו אדם, בודד מול כל העולם, וברגע שהוא ‘מתחבר’ דרך המסך הקטן – פתאום ממלאית אותו תחושה של ‘עולם ומלואו בכף ידי’. מאדם קטן בעל משפחה קטנה ומעשים קטנים, הוא פתאום נעשה חלק מעולם אינסופי והמוני בריות ומעשים גדולים. הוא יכול לתקשר עם כל קצוות תבל, להגיע להיכן שירצה, להשיג מה ומתי שיחפוץ.

אבל בסוף, בסוף הרי מדובר בלא יותר מדמיון. הוא נותר האדם הבודד, הקטן, העלוב, שיושב בחושך ומדמיין שיש לו משהו ביד. את החיים שכבר כן היו לו – הוא הפסיד מזמן.

כלומר, זה הרעיון המתעתע של האינטרנט בכלל והאייפון בפרט: דמיון החברות. ולכן הוא כל כך מסוכן. טבע האדם, כדברי הרמב”ם, להיות נמשך אחר רעיו וחבריו. האדם רוצה להיות חלק מעולם גדול, מהרוב, מהחברה. וכאשר האדם מתחבר אל כל כך הרבה חברות רעות וכל כך הרבה שחיתויות שממלאים בעוונותינו את העולם, הרי הוא מתאחד עם ישות הרוע המפלצתית ביותר שקמה מאז ומעולם, ונאבד מכל העולמות.

“וישלח יעקב מלאכים”, אומרים חז”ל, מלאכים ממש. והשאלה ידועה ומתבקשת: לשם מה היה זקוק לשלוח מלאכים אמתיים? הלא היו לו המוני עבדים בשביל לבצע את השליחות הפשוטה למדי הזו, ומאיזה טעם ראה לנכון להטריח עבור זה מלאכים אלוקים?

והקושיה הגדולה יותר: הן לאורך כל ראשית הפרשה, בולטים מאמציו המרובים של יעקב והכנותיו הגדולות, לקראת פגישתו עם עשיו, שימצא חן בעיניו. תכנית שלמה של דורונות בזה אחר זה; אכפרה פניו… אולי ישא פני… אחר כך, כשכבר פגש בעשיו, סידר את ילדיו בקפידה והוא עצמו השתחווה ארצה שבע פעמים, הציג את משפחתו וכאשר עשיו שואל אותו ‘מי לך כל המחנה…’ עונה יעקב “למצוא חן בעיני אדוני”.

לא חולפות כמה פסוקים ולפתע, הכל מתהפך. עשיו מבקש להציג את העם אשר איתו, ויעקב עוצר אותו ואומר “למה זה אמצא חן בעיני אדוני”.

נורא ונפלא מבינה. הלא כל המאמצים, כל הטרחות, הכל לא נעשה אלא בשביל למצאו חן, וברגע המכריע שואל יעקב “למה זה אמצא חן בעיני אדוני”?? (עי’ ברש”י ובש”ח התשובה).

ותשובה נפלאה שמעתי: אמת שיש לעשות את כל ההשתדלות להינצל מן האויב. אבל ברגע שיש סכנה שיושפע אי מישהו לרעה, ברגע שיש חשש שתיווצר כאן התחברות עם הרשע, אזי לא שווה שום דבר. לא מקריבים שמץ של רוחניות ואפילו בשביל חיים ודורות גשמיים. זו גם הסיבה שיעקב לא שלח שלוחים בשר ודם, שחלילה לא יושפעו מארסו של עשיו אחיו.

אכן, אסור לחלל שם שמים. יש ללכת בדרכי נועם, להאהיב את התורה ולגדל את שם נותנה בעולם. יש לדאוג שיאמרו כל הרואים כמה נאים מעשיו וכמה מתוקנים דרכיו. אבל ברגע שההתגנדרות הזו תבוא, ולו בזעיר, על חשבון הרוחניות, כשייווצר החשש הקל ביותר לפגיעה ולחיבור לרוע, הרי שום צר אינו שווה בנזק המלך. כמה המסר הזה נחוץ בימינו.

ולסיום, חסידיש’ע וורט ששמעתי אי פעם: יעקב שלח את המלאכים לומר לעשיו שהתגורר עם לבן וכו’ “ויהי לי שור וחמור וצאן”. מה בדיוק רצה לומר לעשיו בזה שהיה לו שור וחמור? ואיך סבר שזה יועיל למצוא חן בעיניו?

אלא, יעקב אבינו חי עם לבן כל כך הרבה שנים, הוא רצה לציין בפני עשיו שלא הושפע ממנו. שהמשיך לשמור גם אצלו תרי”ג מצוות. ואשר על כן, ברכותיו של אביו עודן תקפות. וזה הפשט: “עם לבן גרתי… ויהי לי שור וחמור”, אכן גרתי עם לבן, אבל הוא היה עבורי לא יותר מאשר שור וחמור…

העצה הטובה ביותר, ואולי היחידה, להינצל מתעתועיו הנוראים של היצר היא, לדמות אותו לשור וחמור. גם הרפתן הוותיק ביותר, אינו מסתכן בזה שאולי ירצה להידמות יום אחד לשווריו, משום שהוא יודע מראש שבינו ובין השור אין שום קשר. אם נדע שאנו בשלנו, והתועים הטועים הם אינם יותר מאשר שוורים וחמורים (והאמת, לא כל כך קשה לדמיין את זה כך…) אזי יש לנו סיכוי להמשיך להחזיק מעמד עד יום ה’ הגדול והנורא.

ואז, ויבוא יעקב שלם.

ב”ה / הגיגים / וישלח / כסליו עז

First published in HaEda Newspaper. Reprinted with permission.

Contact the author at [email protected]

סמל המאבק בשמד – הרב שלמה זלמן וויספיש

Download (DOCX, 36KB)

First published in HaEda Newspaper. Reprinted with permission.

Contact the author at [email protected]

אל תדין את חברך, ואל תהיה לו עורך דין

אמת כי אתה הוא דיין

אחת המקצועות המגוחכות ביותר שהמציא העולם המודרני, היא ‘עריכת דין’. עורך דין הינו אדם שבמוצהר אין לו שום קשר לנאשם או למאשים או למקרה, ובוודאי שלא לאמת. הוא הוזעק בכדי לייצג צד אחד באירוע, לאחר שכל ההתרחשות הסתיימה. ותפקידו ‘לערוך את הדין’ עבור הצד שמשלם לו. הוא אמון ‘להוציא את האמת לאור’, גם כשהאמת ברורה ונהירה לו לטובת הצד שכנגד.

למען האמת צריך לומר שמדובר בשכלול מופרז של המושג ‘עורכי הדיינין’ המוזכר במשנה לגנאי, אבל ברור שהגולם קם על יוצרו בעניין הזה. העורך דין, במקצועו, כבר לא רק מסדר את טענותיו האפשריות של הצד שלו. הוא בכלל לא מעוניין להגיע אל חקר האמת, אלא משימתו היא לגבב ערמה של טענות ומענות, סעיפים אפלים ותתי פסקאות עלומות – במטרה אחת: להוכיח שהצד שלו צודק. ללא קשר כלשהו למה שאכן התרחש במציאות.

עד שסיפרו על עורך דין מסוים שהלקוח שלו החל לספר לו את האמת, ולפי האמת הזו, לא נותרו סיכויים רבים להוציאו זכאי בדין. עצר אותו העורך דין ויאמר אליו: “במטותא, תן לי לקבוע לך מה האמת. אל תבלבל אותי עם העובדות”…

ידוע מה שפירש הרש”ב מפשיסחא זי”ע את הפסוק בפרשתינו “צדק צדק תרדוף”, מה הכפילות הזו? אלא באה התורה להורות, שגם את הצדק יש לרדוף על ידי צדק. כי אין המטרה מקדשת את האמצעים – כ’שיטת’ עורכי הדין שבכדי להביא לניצחון הם מוכנים להשתמש בכל האמצעים הפסולים והמעוותים, אלא – צדק בצדק תרדוף.

אמנם לעומת העורך דין שמתבקש להיות שקרן במקצועו, השופט – עליו להיות בלתי משוחד. לשמוע את שני הצדדים ללא משוא פנים, ולשקול בדעתו היכן מצויה האמת, בלא שישפיעו עליו שום נתונים חיצוניים מלבד האמת הברה האחת.

להיות שופט זה לא דבר קל. לברר את האמת האמתית בלי פניות וללא שיקולים זרים, זו משימה כמעט בלתי אפשרית.

לא כאן המקום להכביר מילים על ‘מערכת המשפט’ המעוותת והמסולפת שהקימו כאן הציונים, כדוגמת העולם המערבי ה’נאור’. אבל אין ספור התקדימים הוכיחו כי בלתי אפשרי בעולם להקים מערכת משפטית, שנקבעת ומבוססת על חוקי בשר ודם – שהם מטבעם יצורים טועים – כזו שאכן תהיה מבוטחת מפני עקמומיות ועיוותי נגיעות. תמיד לעולם ועד יימצאו סטיות וחריגות, מניעים אישיים, גלויים ונסתרים – שבסופו של דבר יקבעו את התוצאה הסופית. אין מציאות כזו של ‘משפט צדק’, אם לא נצמדים לחוקים אותם חוקק ישות האמת העליונה – בורא העולם בתורתו. ועל כך בדיוק אנו מתפללים שלוש פעמים ביום: “השיבה שופטינו כבראשונה…”

הדברים כאן אמורים כלפי  סוג אחר של משפט. כזה שאנו עצמינו (או למען הדיוק: חלקנו) נוטלים בו את תפקיד השופט שוב ושוב, וחורצים דינים על ימין ועל שמאל, ללא שנקדיש לכך מחשבה ראויה.

בלא שנשים לב, ואולי בלא שנוכל לשלוט על כך, אנו שופטים את הסביבה שלנו בכל רגע נתון. אמנם, לפסקי הדין שאנו מנפיקים אין כל תוקף במציאות הגשמית שלנו, וטוב שכך ומה נורא היה אם לא כך, אבל וודאי שיש להם תוקף רוחני כפי שמתבאר בספרים.

אנו רואים אדם שעושה מעשה; שומעים על פלוני שעשה כך וכך, מיד אנו פוסקים בינינו לבין עצמינו, ולעיתים גם בפני פורום ידידים כלשהו, את מידת טיפשותו / סכלותו / טמטומו / חוסר זהירותו / מופקרותו / זלזולו / רדידותו / שטחיותו וכן הלאה.

קל מאוד לשפוט בחומרה ולבקר ללא רחמנות את הזולת. בפרט כאשר הדברים שעשה אותו זולת – פוגעים בנו בצורה כזו או אחרת. השכן שפך את מי הספונג’ה אל חצרי השטוף? איזו משפחה ברברית חסרת עול ונטולת אחריות. פלוני דחף אותי בתור במכולת? כמה נמהר וחסר נימוס אדם זה. וכולי וכולי.

המעניין הוא שכאשר הדברים מגיעים אלינו עצמינו; כאשר קרה ובטעות דחפנו אדם כלשהו, או הזקנו בשוגג אדם אחר, אזי אנו הופכים לפתע עורכי דין ממולחים. כל עוולה שרק תהיה – מוצאת צדדי זכות והסברים מנומקים להפליא, למה ואיך ומדוע לא שייך היה אחרת…

כלומר, הכל הוא עניין של נגיעה אישית. אדם קרוב אצל עצמו, וממילא, רחוק הוא אצל זולתו. התרבות היום היא תרבות של ביקורת וראיית פגמי הזולת, ובד בבד, של ראייה עצמית משוחדת לחלוטין, כשבעינינו אנו נקיים ומצוחצחים מכל רבב.

אולי זו כוונת המשנה “אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו”, מפני שכל עוד תדון את חברך ממקומך, אזי הדין ייחרץ לרעת החבר ללא צל פקפוק, אולם ברגע שתגיע למקומו – אזי תמצא אלף אלפי הסברים וצידוקים למה נהג כך.

והתכונה הנפלאה הזו שטבע בנו הבורא, להיות קרובים אצל עצמינו, איננה תכונה רעה בשורשה. אם כמובן נשכיל ללמוד ממנה איך ללמד זכות על אחרים, כפי שתכף נראה.

עד כמה גדול כח הסנגוריה של האדם על עצמו? העובדה הבאה אולי תעזור במשהו:

ידידי עלה לאחרונה על ציונו של הרב’ה מקלויזענבורג זי”ע אשר בנתניה. הוא סיפר לי שהבחין בדבר משעשע: האוהל סביב קברו של הרבי הוא צנוע ופשוט, והמצבה קטנה ופשוטה עוד יותר. על המצבה הפשוטה רשומים, על פי הוראתו הברורה של הרבי, מספר מילים בודדות: פ”נ ר’ יקותיאל יהודה הלברשטאם ז”ל, אב”ד הורדניק. זהו, שום דבר מעבר. לא חרוזים ולא צחצוחי לשון נמלצים.

והנה, כמה מטרים משם, בחלקה אחרת, הבחין ידידי באוהל מהודר ומפואר. הוא ניגש לבדוק ומצא הדר כפול בתוך האוהל פנימה. פינות חמד ועציצי נוי מרובי פרחים בגוונים מרהיבים, ובמרכז, מצבה ענקית, מסוגננת היטב, מפוארת בכל מיני פאר והדר. על המצבה רשומים צרורות של מילים, שבחים נוטפים ומליצות נדירות על ‘איש תם וישר’ הלא הוא …ראש משפחת פשע בעיר, שנרצח לפני כמה שנים.

הניגוד הזה יכול להצביע עבורנו על הכוח הנפשי האיתן שטמון באדם, לראות בעצמו “איש תם וישר”, בעוד הוא מתפרנס משכירות חרב, גניבה, גזילה וכל המסתעף. ומצד שני, רבן של בני הגולה, אדיר התורה ואלוף היראה, הגאון האדיר והצדיק המופלא וכו’, יכול לראות בעצמו “ר’ יקותיאל יהודה” ותו לא…

והרי זה בדיוק מה שהשתוממו המשתוממים: איך זה שדווקא הצדיקים והישרים הם אלו שזוחלים ורועדים מיום הדין, והם אלו שחוזרים בתשובה לקראת יום הכיפורים, והם אלו שמבקשים סליחה ומחילה בלב חרד מכל מי שבא במגע איתם, ואילו אלו שצריכים הרבה יותר את הרחמים בדין, את הסליחה ואת התרצות הזולת, דווקא הם בטוחים בעצמם, ישנים טוב בלילה וסומכים על ‘מעשיהם הטובים’?!

ואולי כאן טמונה הנקודה המרכזית: ככל שהאדם יסנגר פחות על עצמו, יפשפש יותר במעשיו, יחרד על גורלו שלו – כך מסתבר, יתפנו משאות הסנגוריה עבור הזולת, ולפתע יוכל להבין את מניעיו, להשיג את אילוציו, ולא לדון אותו לחובה.

כי הכח הזה הרי קיים בצקלון נפשינו; הכח הזה שבאמצעותו יצליח האדם לסנגר על כל פשעיו, ולהפוך את עצמו מחדל אישים לאיש נעלה ודוגמה ליושר ומוסריות. לו יהי ונשתמש בזה לא לעצמנו בלבד אלא גם לטובת הזולת, לדון כל אדם לכף זכות.

פרשת שופטים היא לעולם הפרשה הראשונה בחודש אלול. בוודאי שיש קשר כלשהו בין הציווי “שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך”, לבין יום המשפט הגדול שאנו צועדים לקראתו, ובחודש הזה אנו מתכוננים אליו.

חז”ל אמרו כי במידה שאדם מודד – מודדין לו. המשפט אותו אנו עומדים לעבור, יתנהל במידות אותן נקבע אנחנו בעצמנו, במו ידינו. אם נדון את זולתינו לכף זכות, נזכה גם אנו שיראו את מעשינו בראיית זכות.

זוהי בוודאי עצה נפלאה והמלצה כבירה איך לזכות בדין, אם רק נשכיל לראות בכף זכותו של כל אחד ואחד מישראל, לא לחרוץ את דינו בנמהרות, להשתדל להגיע למקומו – ומשם, להיות ‘עורך דינו’ הנאמן.

כתיבה וחתימה טובה.

ומה מתאים להעתיק בזאת את לשון קדשו של סניגורן של ישראל, רבי לוי יצחק מברדיטשוב זי”ע, המבאר בפרשתינו במילותיו הקדושות והבהירות רעיון נשגב זה:

“…דהנה הקדוש ברוך הוא שופט את כנסת ישראל בבוא יום המשפט בגודל רחמיו וחסדיו, אך צריכין אתערותא דלתתא לעורר את המדה של רחמנות למעלה. ועל ידי מה נתעורר אותו המדה של חסד? כשאנו למטה מתנהגים בחסד ומלמדים זכות על כל איש מישראל לדונן לכף זכות, ואז על ידי זה גם מלמעלה נתעורר אותו המדה, ומלמדין גם עליו וגם על כל זרע ישראל חסדים, ואם כן האדם מעורר בעובדא שלמטה השער העליון לפתוח שערי חסד להריק ברכה על כל זרע ישראל.

“וזה שכתוב ‘שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך’, רצה לומר שאתה בעצמך תתקן ותכין המשפט של מעלה על ידי ‘שעריך’, והוא השערים שלך שאתה עושה ומעורר במעשיך. וזהו ‘ושפטו את העם משפט צדק’, רצה לומר כל איש ילמד את עצמו להתנהג לשפוט את העם משפט צדק, ללמד צדקה וזכות על כל זרע ישראל, ואז האדם מעורר השער של מעלה, ועל ידי זה יוצא בדין וזכאי במשפט של מעלה, כי במדה שאדם מודד מודדין לו”.

(קדושת לוי, פרשת שופטים)

ב”ה / הגיגים / שופטים עו

First published in HaEda Newspaper. Reprinted with permission.

Contact the author at [email protected]