על צביעות וצבע

צרור את הצבועים

מיד לאחר מעשה קנאותו של פנחס, מדבר ה’ עם משה לאמר ‘צרור את המדינים’. צרור, מפרש”י ‘עליכם לְאַיֵּיב אותם’. כלומר – לעשותם אויבים; היינו – לציירם כרשעים; ר”ל – לחשוף את פרצופם האמתי, ולגלות לכל כי המדיינים המחויטים והמחייכים אינם אלא עם של רוצחים מרושעים, מתנקשים אכזריים, חורשי רע זדוניים וחיות טרף ברבריים.

כי התדמית בעולמנו טבעה לשקר. מתחת למעטה תמים ופסטורלי עלולים לקנן מרבצי סכנות הרי אסון, ומתחת לפרצוף נעים ונוטף דבש צופים, עשוי להסתתר מפלצת דרקונית רקובת שנאה ושוחרת מוות.

המדיינים היו נראים לכאורה כמו ג’נטלמנים אמתיים. הם הזמינו את בני ישראל ברוחב לב אל בתיהם, ‘ביתינו – ביתכם’ אמרו באבירות, והפקירו עבורם מכל אשר להם. אלא שהמטרה המוסווית מתחת הייתה אחת: להחטיא ולהמאיס את העם הזה בעיני אלוקיו, שיכלה אותם מעל פני האדמה. ואכן הם הגשימו את מטרתם, לפחות באופן חלקי, והביאו להריגתם של מאה חמישים ושש אלפי יהודים על ידי שופטי ישראל, ועוד עשרים וארבעה אלף במגיפה.

ועדיין, גם לאחר שכל זאת קרה, היה צורך לאייב את האויבים. לחדד ולקשר אותם אל הצרות שהם אלו שהביאו באכזריותם השטנית, שלא ימשיכו בני ישראל להיסחף שוב בקסמי חיוכיהם המזויפים.

כמה אנחנו מכירים את השיטה הזו. היצר יש לו כל כך הרבה פנים, וכולם דבשיים וזורחים בחמדה. הוא אף פעם לא בא כאויב במפגיע, אלא מתחפש מאחורי רצונות בלתי קיימים, מאחורי דחפים לתאוות חלולות, כאילו החטא הבא – זה מה שיעשה אותך מאושר עלי אדמות. וכולו אינו אלא גוש של שקר עטוף בצלופן.

בעצם, זה גם מה שפנחס עשה. הוא השכיל לראות מבעד למעטה התמים, כי האכזרי האמתי הוא זה שירחם כעת על השטן. ברחמים עצומים הוא סיכן את עצמו והלך לעשות את המעשה הנכון מתוך אהבת ישראל אמתית וכנה לחלוטין. דווקא המעשה ה’קיצוני’ שלו, הביאה עליו ברית שלום, ועל העם – רווחה.

ומכיוון שיש בעולמנו אינספור דוגמאות לשקרים שניבטים אלינו מכל חרך וצוחקים עלינו מכל פינה, ותוקפים אותנו מכל הכיוונים, בכל הזמנים ועל ידי כל הגורמים, נדמה שניתן לסכם ולומר, שעיקר עבודת היהודי בעולמו הוא – לזהות את השקרים הללו, ולהיצמד אל מקור האמת ומחצבת היושר האחת והיחידה.

כל אחד יזהה סביבו שקרים לרבבותיו, לו רק יפקח עין ויתבונן. הנה לקט אקראי ובלתי מייצג של שקרי העולם מול האמת. והחכם יחכם עוד ועוד.

א. אדם

לכאורה, עושה, מחליט, מנהל, מזיז. למעשה, במותו יתברר כלא יותר מאשר צירוף מולקולות בלה, מרקיב ומדיף צחנה.

ב. בחור

לכאורה, חסר עול וחופשי לעשות ככל העולה ברוחו. למעשה, דווקא השנים הללו מעצבות את עתידו ועתיד יוצאי חלציו לאורך ימים ודורות (נאום מרן המשגיח).

ג. געפילטע פיש

לכאורה, דג ממולא. בפועל, עשרים אחוזי קרפיון טחון מעורבבים עם קמח מצה, קמח שקדים, גזר, קישואים ושאר ירקות.

ד. דגל

לכאורה, סמל של עוצמה וכוח. בפועל, פיסת בד קטנה וצבועה, חסרת חוט שדרה ומתנופפת ברוח.

ה. הרב ר’

לכאורה, תואר כבוד ליהודי שלמד ועמל והוסמך לרבנות. למעשה, תואר בו זוכה מן ההפקר כל אברך למחרת נישואיו.

ו. וועד

לכאורה, חבורת אנשים ממונים שפועלים ללא לאות למען עניין וויעודם. למעשה, (במקרים מסוימים), חבורת מזדקנים רעבים לבורקס וצמאים לקולה שמבלים ימיהם במשרדים ממוזגים.

ז. זריעה

לכאורה, זרעים מושלכים לאדמה הבוצית החרושה ונידונים לריקבון ואבדון. למעשה, זוהי דרך השימור היחידה של הזרע.

ח. חומר

לכאורה עניין ממשי, מוצק, גבישי, קשיח, בר קיימא, אפשר לסמוך עליו. בפועל, ריכוז אטומים שאם רק אחד מהם מתפרק – מתברר כי גם מה שנדמה היה ממשי – אין בו ממש.

ט. טעות

לכאורה, פשלה אומללה שעלולה לגרום אסונות קטסטרופליים. למעשה, השגחה עליונה ישירה, להוציא לפועל דבר מה ללא הפרעת שכל אדם.

י. ירח

לכאורה, איננו אלא בננה בשלה בקצה הרקיע. למעשה, מדובר בכדור ענק גדול פי שלושים לפחות מכדור הארץ.

כ. כבוד

לכאורה, מי שיגע להשיג ממנו ימצא. למעשה, היגיעה הזו תביא לו אך בִּיזֵי בזיונות.

ל. לשם שמים

לכאורה, עשייה צרופה למען כבוד הקב”ה. בפועל, בלא מעט מן המקרים, הוא שם קוד לעשייה שרלטנית לשם השטל’ע הצרופה והכבוד העצמי הטהור.

מ. מוזיקה חסידית

לכאורה, שירי קודש המושרים בשולחנו טהורים. בפועל, תעשיית שריקות, צרימות, החרשות אוזניים ו’דנצים’ בלתי חסידיים בעליל.

נ. ניתוח

לכאורה, פציעה מכוונת ואכזרית בגוף חולה וחסר אונים. בפועל, פעולת הצלה הכרחית לגוף.

ס. ספינר

לכאורה משחק ילדים חביב שמועיל לקשב וזיכרון. בפועל, מסתובב סביב עצמו וחוץ מזמזום מטרטר לא עושה מאומה.

ע. עול

לכאורה, מחויבות כבדה, עבדות ושיעבוד. בפועל, דווקא פורק העול – חי חיים של כאב לב מתמשך, ריקנות, מיאוס, ייאוש וחידלון.

פ. פוליטיקאי

לכאורה איש בעל סמכויות שמנהל את המדינה. בפועל, אפילו את עצמו, על פי רוב, הוא לא מצליח לנהל.

צ. צום

לכאורה יום של הזיות בהקיץ על רוגלע’ך בוהקים עם שומשום ופאדשוועס קוגל ירושלמי נוטפי שומן. בפועל הצום לא נועד אלא “כדי לעורר הלבבות לפקח על דרכי התשובה”.

ק. קנאים

לכאורה אנשים קיצוניים, הזויים, חסרי תקשורת, מחללי שם שמיים המתנהגים באכזריות. בפועל, המקנאים האמתיים לשם ה’, הם המה מגיני העם, עושי רצונו, מונעי פורענות מישראל ורחמנים מאין כמותם.

ר. רע במיעוטו

לכאורה דבר של בדיעבד, בחירה מאולצת, אופציה שנבחרת בצער רב. בפועל, רווח והצלה שאין כמותו לעם ישראל.

ש. שעון

לכאורה, סובב על צירו שוב ושוב ללא שינוי. בפועל, כל סיבוב מעיד בעצם על שעה נוספת של חיים שהלכה ללא שוב.

ת. תקשורת

לכאורה, עשויה לדווח חדשות, למנוע שחיתויות, להנציח את הקורות. בפועל יוצרת את החדשות, משחיתה את העולם, ומשכתבת את ההיסטוריה.

ואם דיברנו על צביעות, ואנו מצויים בימי בכי הגלות ותקוות הגאולה, הנה מעשייה בשועל, שהוא הרי המייצג הרשמי של תנועת הצביעות בעולמנו הקט.

וכך היה מעשה במגיד מדובנא, שנקלע יום אחד אצל חבורת כופרים. פנו אליו הללו ואמרו ששמועה שמעו שמטיב הוא לדרוש. הנה הם מוכנים לשמוע ובלבד שלא יסיים כהרגלו עם כל עניין התפילה לבוא המשיח, יען הם אינם מאמינים בזה, עפ”ל.

הסכים המגיד, ולאחר שעה ארוכה של דברי כיבושין נוקבים, ביקש לסיים במעשה: השועל יצא יום אחד ליער, ובטנו הציק לו מחמת רעב ממושך. לפתע עולה באפו ריח של תרנגול בר מפוטם. הוא מגשש בנחיריו עד שהוא מתקרב לטרפו. התרנגול שהבחין בעוד מועד בטורף הצבוע שחושף ניבים מחודדים, תכף פרש כנף וזינק אל ענף גבוה באילן.

בצר לו, פנה השועל אל אומנות הערמומיות שלו. הוא צועק ממקומו אל התרנגול ואומר לו: “הי, אל תחשוש! אתה יכול לרדת. לא יאונה לך כל רע! שכן כבר בא המשיח ונתקיימה הנבואה של ‘וגר זאב עם כבש’, ואם כן גם תרנגול עם שועל יכולים ללכת יחדיו”.

עודו מדבר ולפתע נשמעו נביחות כלבים ביער. השועל תפס את ידיו ורגליו ונמלט אחוז אימה. כעבור כמה דקות הסתלקו הכלבים והשועל חזר למקומו ושוב קרא לתרנגול שירד אצלו. קרקר התרנגול בצחוק מלגלג ואמר לו: אם אכן כדברך שהמשיח הגיע והשלום שורר בין החיות, מדוע אפוא ברחת מן הכלבים? ממה אתה מפחד?

נענה השועל ואמר: “הן אמת שהמשיח הגיע, אבל מה אעשה שהכלבים אינם מאמינים במשיח?”

ופני הכופרים חפו.

ב”ה / הגיגים / פנחס / תמוז עז

First published in HaEda Newspaper. Reprinted with permission.

Contact the author at [email protected]

על פרשנות

כותרות של מרגלים

מרן הגרי”ז הלוי זי”ע עלה ארצה מאירופה הבוערת אחר ששתה מלא לוגמיו מכוס התרעלה. הוא היה עטוף שכול, שבע תלאות ואפוף מכאוב. אשתו הרבנית מרת הענדיל ע”ה יחד עם שלושה מילדיו נותרו מאחור, בבריסק שבליטא. ולמרות המאמצים הכבירים שהשקיע בניסיון להצילם מגיא ההריגה, נעקדו לדאבון הלב על גבי המזבח הנאצי, הי”ד.

בשרשרת מופלאה של ניסים הצליח מרן הגרי”ז לעשות את כל דרך התלאות מווילנה ועד לחופי העיר חיפה בארץ ישראל.

ובכן, מה מצופה מיהודי שכול, אלמן, שגורש מביתו, הורחק מעירו ונותק מקהילתו, נושל מכל נכסיו ונותר בודד וחסר כל, כשמגיע אחרי ככלות הכל ומחונן את עפר הארץ? היינו חושבים אולי שינשק בהתרגשות את האדמה הקדושה, ינשום סופסוף לרווחה, יכאב את אובדנו הנורא, ויתרפק על המנוחה ועל הנחלה לאחר סבל כה רב. ולאחר כל אלו? יתפנה להתחיל להתארגן במקום משלו, ינסה לקומם את הריסות חייו.

והנה מה שקרה בפועל. מרן הגרי”ז ירד מן הספינה, ומשמר הגבול הבריטי דרש מכל הנכנסים אל שערי הארץ מס בסך מחצית הלירה. לא סכום גדול, אבל הבעיה הייתה שלמרן הגרי”ז לא היה בנמצא פרוטה לפורטה.

הייתה שם במקום קבוצת שליחים מטעם הסוכנות היהודית, וכשראו את הרב הנכבד שאינו מורשה לעבור ללא תשלום מחצית הלירה, ביקשו לשלם עבורו. אלא שהוא סירב בכל תוקף לקבל טובת הנאה כלשהי מנציגי הציונות שכבר נודעה במעלליה הרעים. גם לקבל מתנות חינם משאר הנוכחים לא הסכים בשום אופן.

רק לאחר שהות ארוכה, הפציע הרעיון במוחו של אחד הרבנים שהגיעו לקדם את פניו: לשלם לרב על חשבון שכר הרבנות שיקבל כאשר יתחיל לשמש כרב בירושלים. לזאת נעתר מרן, והודו לה’, הוא הורשה להיכנס אל הר ציון, שם הייתה פליטה.

התרגשות רבה שררה בקרב אנשי ירושלים שבאו לקדם את פני הארי שעלה מן הגולה. שמעו הגדול הגיע לכל מקום, וכעת יש להם הזכות לראותו במו עיניהם.

אחד הנוכחים הגיש לרב המותש כוס מיץ תפוזים טרי, להשיב נפשו מן המסע המפרך. מרן הגרי”ז רק ראה את כוס מיץ התפוזים ונדלקו עיניו כמו אבוקות באפילה. הוא ברר תכף מהיכן נלקחו התפוזים, והאם הופרש מהן תרומות ומעשרות כדין…

הסיפור הקטן הזה מבהיל בעוצמתו. מפני שהוא מראה עד כמה לא שכח מרן ולו לרגע את תפקיד חייו עלי אדמות.

שערו בנפשכם, כל כך הרבה צרות ורעות עדו עליו על האיש, כל כך הרבה טרדות וקשיים; העבר המטושטש ומלא הדם, ההווה המורכב וקושי המסע, והעתיד הלוט בערפל סמיך כל כך, ובכל זאת את שם בוראו הוא לא שוכח לרגע. ואף שענייני תרומות ומעשרות לא נגעו אליו עד כה, הדבר הזה לא מש מראש מעייניו. וברגע שרואה מיץ תפוזים הוא נזכר במכרה זהב חדש של הלכות למעשה.

אחת השאלות הקשות בפרשתנו היא מדוע חטאם של המרגלים גדול כל כך. הרי הם נשלחו במפורש לבדוק את הארץ מה היא, אם טובה או רעה, שמנה או רזה, והיושבים עליה מה הם, חזקים או רפים, רבים או מעטים. את הנתונים הללו נשלחו להביא וזה בדיוק מה שהביאו?!

יותר מזה, כאשר חזרו המרגלים וסיפרו על ארץ זבת חלב ודבש ובעלת פירות ענקיים, מציין רש”י כי כל דבר שקר שאין אומרים בו קצת אמת בתחילתו – אין מתקיים בסופו. והשאלה היא, הרי גם המשך דבריהם לא היה בהם שקר, הם רק סיפרו את מצב הדברים בארץ ישראל, כפי שהתבקשו לעשות. הם לא המציאו שהיו שם ילידי ענק שהיו כחגבים בעיניהם, ולא כיזבו כשסיפרו על הערים הבצורות ועל עמלק שיושב בנגב ועל העמים היושבים בהר ובגבולות, וגם לא שיקרו שהארץ אכלה יושביה. אז מהי כאן התביעה?

לפני שניגש לתשובה, נעצור לכותרות.

עיתון, כידוע, נועד בשביל לעדכן את קוראיו בחדש שתחת השמש. זאת, כמובן, מטרה חשובה עד מאוד ואי אפשר לזלזל בה. הרי לאנשים יש יצר סקרנות, והכרחי לספק אותו באמצעות עדכונים שוטפים ממחאת החלבנים בגואטמאלה, וידיעות מזרות אימה על מצב הקרוקודילים באיים הקריביים.

אבל העיתון יש לו כוח רב, שהולך וגדל ככל שהדור הופך רדוד יותר. והכוח גלום דווקא בניסוח הכותרות.

כולנו זוכרים את הפיגוע הנורא בבית הכנסת בני תורה בהר נוף לפני כשנתיים וחצי. שני מחבלים ארורים נכנסו אל בית הכנסת, ירו והיכו בגרזן ורצחו חמישה מתפללים הי”ד. הכותרת שהתפרסמה באחד מכלי התקשורת הגדולים בעולם דיווחה על כך: “שני פלסטינים וארבעה יהודים נהרגו בהיתקלות בבית הכנסת בירושלים”.

תאמרו: זה לא נכון? והרי זה כן נכון.

זו דוגמה ישנה, והאמת שאין צורך ללכת רחוק כל כך כשבכל עיתון מצוי ניתן למצוא את הכותרות המנוסחות ב’אובייקטיביות’ צחה שכזו. ובשבוע הקודם עסקנו בדוגמא עדכנית.

אלא שלאחרונה יש חידוש עצום בעניין: ניתן להתעלם לגמרי ממאורע. פשוט לא לדבר עליו. ואם מרנן ורבנן לבלרי העיתון לא מדברים עליו, הרי שהוא לא התקיים, והכל בדותות והזיות ושקרים וכל המתעקש הרי הוא כופר ורשע.

כשלושים אלף יהודים, בראשות רבנים וגדולים וראשי ישיבות, מתאספים בחוץ לארץ להכריז הכרזה, להביע זעקה, ולמחרת, דממה מוחלטת. מאורע כה אדיר, מעמד גדול כל כך ואין התייחסות בעיתונים של ‘היהדות הנאמנה’, של ‘הבית היהודי? ושל ‘הציבור החרדי’. לא אזכור ולא רמז ולא ציוץ.

אבל אפשר להבין אותם, אחרי שמחאות גואטמלה וצרות הקרוקודילים מילאו את העמודים עד תומם, ועמודי הפרסום על מכללות ‘חרדיות’, על חופשות חגים בונצואלה, ועל אייפונים ‘מוגנים’ מילאו את השאר, פשוט לא נותר מקום. עניין טכני נטו.

לא שמעסיק אותנו מידי הרבה מה רשום או לא רשום בעיתונים, ולא שהדבר מעלה או מוריד או אפילו מעניין. הדגים נחים להם בשלווה גם במעמקי הדפים הללו ולכלוכי המילים אפילו לא מפריעים להם להתכונן לעלות על שולחן השבת. אבל מה שכן ניתן לראות מכאן, זה שאפשר להתהדר בנוצות אמתיות לגמרי ועדיין להישאר שועל שקרן.

להבדיל את כל ההבדלות הנצרכות, המרגלים לא שיקרו. הם אמרו אמת. אבל אמרו אמת בצורה כזו שאי אפשר היה לפרש אותה בצורה אחרת, בצורה האמתית. אמנם יש שם פירות טובים, הם אמרו, אבל הרי כל כך גרוע שם, יש שם אנשים ענקיים ומבהילים, והערים מבוצרות, ואנשים מתים שם בסיטונאות, ונורא נוראות שם המצב. אין כאן לא שקר ולא כזב ולא בדיה.

אבל יהושע וכלב שגם היו שם, בכל זאת הצליחו לראות זאת אחרת. הם דיברו על אותן ההלוויות נוראות, אדרבה, כנס שהציל אותם. כיד השם הגדולה לכבודם. הם התרכזו בעיקר הסיפור, בטוב הארץ ובסגולותיה הנפלאות. הם ידעו שיוכלו לכבוש גם את הערים הבצורות וגם את הענקים, שבסופו של דבר הם הרי כפחות מחגבים זעירים לפני הבורא הגדול, הכל יכול.

משה ברך את יהושע שייוושע מעצת מרגלים. עצה זו חוות דעת, זווית ראיה. משה רצה שיינצל מראייתם המעוותת של המרגלים. שיראה את אותם דברים באור הניסים שכבר אירעו, באור הגדולות והנפלאות שעשה עמם המוציא אותם ממצרים.

ראייתם ה’אובייקטיבית’ של המרגלים, אמנם הייתה נכונה עובדתית. אבל התביעה עליהם הייתה מדוע הם לא לקחו בחשבון את כוחו וגבורתו של הבורא. הן הם ראו עין בעין את תקיפותו ויכולותיו בעת יציאת מצרים, והם כבר ראו כמה מגונה היא לשון הרע, איך הם לא לקחו זאת בחשבון? איך יכולים היו לחשוב שהנפילים, ברואיו של הבורא, הם חזקים ממנו? איך יכלו לומר לא נוכל לעלות?

פשוט וברור שאין לנו השגה במרגלים, נשיאי דור דעה, וכל שכן שאין לנו יכולת לדון אותם. אבל לעצמינו עלינו לקחת מהם מוסר, לזכור תמיד את העיקר. גם אם המראה האובייקטיבי משכנע לכיוון מסוים, הרי יש לנו תורה, ויש לנו הוראה, ומהן אסור ואי אפשר לזוז.

הרי כולנו מרגלים שנשלחנו מעולם העליון אל ארץ האויב, מצוידים בכלים משוכללים, עם משימות אישיות סודיות. הצרות והניסיונות הם רבים וקשים, אבל בזמן שנזכור ונעמיד מול העיניים את מטרת החיים, הרי שגם בתוך החושך, וגם בעומק הקושי, נזכור את הבורא. ולא נשכח לברר האם הופרשו תרומות ומעשרות מכוס מיץ התפוזים.

ב”ה / הגיגים / שלח / סיוון עז

First published in HaEda Newspaper. Reprinted with permission.

Contact the author at [email protected]

הפרד ומשול: חרדים מתונים וחרדים קיצוניים

לשקר יש מגפיים

לפני מספר שבועות פרסמה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה רשימת נתונים על מה שיקרה כאן בעוד עשרים ושלושים שנים. מבין עשרות הנתונים בלט אחד שהצליח להחריד את המערכות יותר מכל; הוא הוזנק לראש הכותרות ונצבע אדום עז: לפי הקצב הנתון, בעוד כשלושים שנים יהיה אחוז הילדים החרדיים קרוב לחמישים.

מובן שעצם הניסיון לנבא מה שיקרה, בלי לקחת בחשבון את מי שמנהל את כל הקורות, זו טיפשות במקרה הטוב ורשעות במקרה הפחות טוב. אבל גם ההנחות עצמן מבוססות על כרעי תרנגולת מוכת שפעת. הן מפני שאי אפשר לדעת מה ילד יום, והן משום שבלתי אפשרי לצפות תהליכים שיעברו על העם עד אז. במהלך שלושים השנים האחרונות, למשל, התרחשו תהליכים שאף אחד לא יכול היה לקחת אותם בחשבון לפני כן. דוגמא: גל החזרה בתשובה מחד, ומאידך – השפעת התקדמות הטכנולוגיה. ויש עוד שלל מרכיבים שונים שהשפיעו וישפיעו מהותית על הדמוגרפיה.

אבל להוגי הדעות וכלי התקשורת הכלליים זה הספיק בשביל להזדעזע עמוקות ולזעוק מרה על הקטסטרופה המתקרבת בצעדי ענק.

הם מודאגים ומבחינתם די בצדק. מפחיד אותם לחשוב מה יקרה כשכל האזור ייצבע שחור לבן, כשפתאום תהפוך מדינתם, עליה הקיזו דם רב כל כך, למדינת הלכה. הם מתפלצים מן המחשבה שיום אחד יושיבו אותם במעצר אם יעברו בשבת על ספק פסיק רישיה לשעבר בתרי דרבנן. הרי לא תהיה כאן כלכלה, הם מסיקים בחלחלה, והצבא יצטמק עד שלא יהיה, ועל מעט החיילים שייוותרו – יזרקו חיתולים מבוקר עד ערב. המשטרה תאסור לאכול בלא ברכה וראש הממשלה בעל הזקן העבות ימסור שיעורים בניצוק וקטפרס. פחד בלהות. מה יעשו אם לא ייצאו בקריאות נואשות.

אפשר לשער, ואולי קצת לדעת, שהנושא מטריד עד מאוד לא רק את לבלרי התקשורת אלא גם ובעיקר את ההנהגה במדינה. ואם התקשורת טיבעה וטיבה לעורר מהומות ולהמשיך תוך כדי דיבור למהומה הבאה מבלי להשאיר רושם, הרי שאת קודקודי המדינה העניין מטריד באורח מהותי בהרבה. חזון המדינה החרדית מדיר שינה מעיניים לא מעטות, וברור שיושבים על המדוכה הזו רבים ומלומדים שמנסים למצוא דרך איך לעצב את העתיד בצבעים פחות אפלים מבחינתם.

סביב שולחן עגול אי שם, יושבים שורת פרופסורים חשופי גבחת, יחד עם מקורבי צלחת נפוחי אצטומכא ומנסים למצוא מוצא. המטרה: ‘להציל’ את העתיד מהשתלטותם העוינת של לבושי השחורים המתנועעים מול ספרים.

ובהיות ואין צורה חוקית (לע”ע) לחנוק את הציבור הגדל והולך הזה, ברור להם שיש לשנות אותו מבפנים. ‘להתאים’ אותו לאקלים הישראלי.

איך שייך לשנות ציבור כה גדול וכה עקרוני וכה צמוד למסורת מבפנים? זו השאלה ועליה הם עובדים שנים ארוכות.

ה’בעיה’ הזו הטרידה את המדינה מאז קומה, ואפשר לבחון זאת לאור רצף החוקים שמעולם לא גווע – נגד היהדות ונגד נושאי דגלה. תמיד חתרו, ותמיד ניסו לנגוס בסטטוס קוו כפי שהוא מכונה, תמיד ניסו להצר את רגלי שומרי התורה, גם כשהחוקים היו נטולי כל היגיון דמוקרטי ו/או אנושי.

המטרה “שילוב הציבור החרדי בצבא ובחברה”, נשמעת היום מפיות גורמים בכירים וזוטרים בלי שמץ בושה והתנצלות. כאילו מדובר בעניין לגיטימי. בלא לקחת בחשבון שההתערבות הפושעת הזו הינה הפרה בוטה ובזויה של כל זכויות הפרט. עצם הניסיון להשפיע על אדם לשנות מאורחות חייו – הוא הרי מנוגד מאלף כיוונים למושג ‘דמוקרטיה’. זה לא חוקי, זה לא צודק וזה לא מתקבל על הדעת.

אלו יישבו, ייעשו וועידות ויתייעצו בינם לבין עצמם וייצאו בהחלטות עבור קבוצה, בפטרונות מגונה ובלתי מובנת, איך לחיות את חייו. ואם יעזו להתנגד, יפעילו נגדם את כל כוח זרועם שרוג השרירים. המילה ‘בושה’ תהיה עבורם מחמאה מוגזמת.

אחד הכלים המוצהרים בהם משתמשת המדינה בתהליכי השילוב, הוא כמובן גיוס צעירי החרדים לצבא. וזה החל לא מאתמול ולא מלפני שנה ולא מפני עשרים שנה. הרווח העיקרי שהם מקווים להשיג מהמהלך הוא קודם כל שהצעירים יעברו ב’כור ההיתוך’ הישראלי ויהפכו ל’חלק אינטגרלי’ ו’בשר מבשרה’ של המדינה. הרווח המשני והלא פחות חשוב הוא, שאותם צעירים לבושי המדים יהפכו לשגרירים בעל כורחם. הם יסתובבו בריכוזים החרדיים, יתחככו בנוער, ירגילו את העוברים ושבים למושג החדש הזה בישראל, ויהפכו לחזון נפוץ ובלתי מאיים. הדבר, סברו, יגרום לכך שהסלידה והרתיעה מן הציונות והחילוניות והצבא תרד ותתמעט בהדרגה, והקרקע תוכשר לשינויים המכוננים שהם מתכננים עבורנו.

עד לפני כמה שנים הניסיונות הללו היו עולים דרך קבע בתוהו. אחד הדברים המוסכמים (היחידים) על כל החרדים כולם ללא יוצא מן הכלל היה, שגיוס בני הישיבות הוא מחוץ לתחום. אין על מה לדבר. אין מושג כזה. יגיעו פסגות וישקו גאיות. לא יקרה. לא תהא כזאת בישראל.

אבל את החומה הזו הצליחו לדאבוננו לבקוע בשנים האחרונות, וזאת בשילוב כמה גורמים מתוך המחנה ומחוצה לו. אמנם כל עוד הם הצליחו ללכוד אי פה ואי שם נער שוליים, הדבר, עם כל הצער, היה אולי עובר. אבל השפלים לא תכננו לעצור, הם ייעדו את אותם בודדים לתפקידם העיקרי – היותם שגרירי המהפכה.

אלא שבפועל הדבר השיג את ההיפך: לא רק שהלגיטימציה להימצאות לבושי מדים חרדיים בשכונות החרדיות לא התרחבה, אלא התרגיל השקוף גרם להם להיות מוקעים ומוקאים אל מחוץ למחנה.

המצב הלחיץ מאוד את המערכות, והכריח אותם להתיישב שוב על המדוכה המפורסמת ולהוגיע את מוחם בחיפוש אחר רעיון לגדיעת גל ההתנגדות המתגבר והולך.

ואז הם הגיעו להבנה שבכדי להתגבר על ההתנגדות שמובנית בתוך דמו של היהודי שומר התורה והמצוות מאז קום המדינה לצבא ומעלליו, יש להפעיל את שיטת ‘הפרד ומשול’. להיכנס אל תוך הציבור ולחלק אותו לשנים: בצד אחד יישארו המעטים שבשום אופן לא יזוזו ממקומם, אלו שילחמו עד טיפת דמם האחרונה בעמידה עיקשת על המשמר, אלו שממילא אין להם שום סיכוי לשנותם בשלב הזה, ובצד השני ייעמדו המתונים יותר. השפויים. אלו שאפשר להידבר איתם בצורה אנושית ומשכילה.

והנה הקונץ: הרי גם המתונים והנעימים גדלו על ברכי ההתנגדות וההתבדלות. הרי כל בסיס היהדות החרדית היא בבידולם מהשפעה חיצונית. איך פתאום ישתקו כשיעמידו אותם ב’צד השני’?

ובכן, בשביל זה מוציאים את הנשק הישן והטוב מהבוידעם: באדיבות התקשורת ה’חרדית’ מלחכת הפנכה, הם משחירים את פני הציבור העומד על המשמר. הופכים את אותם יהודים שעושים את אותם דברים בדיוק כמו אתמול ושלשום – לקיצוניים מטורפים, קבוצות שוליים, מושכי זנבות ומציתי פחים.

באופן אוטומטי, הציבור הלא לוחמני נבהל. הרי אף אחד לא רוצה להיחשב ‘קיצוני הזוי’. הוא הרי דואג לקוסמטיקה של עצמו, הוא הרי בתפקיד ‘הפנים היפות’ של היהדות, הוא לא יכול להיות קשור לאותם מופרעים חסרי עכבות. ולפעמים זה מצליח עליו, גם אם המחיר תמורת העובדה שלא ייחשב ‘קיצוני’ הוא לתמוך במה שאבותיו ואבות אבותיו מסרו נפש על כך.

אבל יש בעיה. בשביל לצייר קבוצה כהזויים ומסוכנים, הם הרי צריכים לעשות דברים הזויים ומסוכנים. ומה לעשות שאותם הזויים קיצונים אינם פועלים בקיצוניות? ולמרות המלחמה העיקשת, מעולם לא הגיעו העומדים על המשמר לאלימות של ממש, ובוודאי שלא לסכנה?

ובכן, בשביל לתדלק את התדמית הזו, נולדו לאחרונה הפרובוקציות הבזויות. משטרת ישראל סיימה ב”ה את עבודתה הקשה, הפשע מוגר והסדר נשמר, והשוטרים הרבים התפנו סופסוף להפוך שחקני הצגה לעת מצוא. הם מתחפשים לחיילים חרדים ומסתובבים שעות ברחובות ה’קיצוניים’, מתגרים בעוברים והשבים, בהמשך מצרפים גם חיילות בכדי לזרז את ההתקוממות, ומעמידים סמויים, ומחכים בקוצר רוח שהשטח יידלק. שהקיצונים יקצינו והמופרעים יתפרעו.

כשלא קורה מאומה מעבר לכמה צעקות חרד”ק, הם מוכנים להתפשר. באין ברירה גם צעקות יספיקו. האלות נשלפות, האזיקים נמתחים, המסוקים מוזנקים, המכת”זיות מתיזות והפרשים בועטים. הכותרות מסמיקות: “קיצונים תקפו ופצעו קשות חייל אומלל שנקלע לשכונת מאה שערים”. חברי הכנסת מצהירים הצהרות לוחמניות, וה’מתונים’ מתנערים נחרצות. והמשימה העיקרית של ללכוד אותם בצד שלהם – מוכתרת בהצלחה.

ובשטח, השוטרים אמיצי הלב והמחופשים, מסתערים בתוך לוע הארי הקיצוני, מתחילים לעשות שפטים בקיצונים המופרעים הבלתי מרוסנים ההזויים והמסוכנים, שההינו להסתובב בשכונה בו נשמעה צעקה קיצונית שכזו.

הרי קיצוניות מופרעת שכזו, לצעוק חרד”ק, מוכרחים להשתיק באמצעות מכות רצח בלתי קיצוניות בעליל. הלא את טירופו הנפשע של הילד שהעז ברוב חוצפתו לצעוד ברחוב בו נשמעה המילה הקיצונית כל כך “חרד”ק”, מוכרח להיות מוכה עד זוב דם ועד ריסוק שיניים בידי שוטרים הגונים ההולכים בדרכי נועם ושבילי פרחים.

אוי טאטע העלף אונז שוין.

ב”ה / הגיגים / בהעלותך / סיוון עז

First published in HaEda Newspaper. Reprinted with permission.

Contact the author at [email protected]

מכים ומוכים: מדיה מול מציאות

עברנו את פרעה

לקראת סוף שבוע שעבר התפרסמה ידיעה מזעזעת: מפגינים חרדים קיצוניים תקפו קשות חייל אומלל בעת שעסק במילוי תפקידו בפיזור ההפגנה.

בעידננו הנחמד לא צריך יותר מזה. הכותרות נצבעו אדום וכל המי ומי יצאו במצעד של גינויים מקוריים בחריפותם נגד חדלות אישיותם וברבריותם הנוראה של המפגינים האיומים והבלתי נסבלים. “רוצחים”, “מחללי שם שמים”, “נערים מושכי זנבות סוסים”, “חסרי אחריות” והלאה כל המלל הידוע. אתרי החדשות וקווי הנייעס ה”חרדיים”, תיארו בהמון צבע ועסיס את הלינץ’ האכזרי שערכו הנערים המרושעים בחייל המסכן. השר לביטחון פנים התגלה כמשגיח משכמו ומעלה כשהבהיר עד כמה ליבו דואב מחילול השם נורא שהתחולל, וסיפר בארשת פנים נוגה כי הנחה את הרשויות למצות את הדין עם הפורעים בכל החומר.

ואז, אחרי שכל הצקצקנים הצדקנים, יפי הנפש ומפלבלי העיניים המיוסרים כילו להוציא את מטעני השטנה ומשאות המוסר שלהם, כרגיל, החלו העובדות להתברר לאשורן.

והתברר שמדובר בחייל זניח מהצפון בעת חופשה. הוא נקלע למקום במקרה גמור והחליט להתעלל קצת בשחורים שנואי נפשו משכבר כדי שיהיה לו מה לספר לחבר’ה כשיחזור לבסיס. באמצע ה’פעילות’ שלו, כתב לחבריו בעילגות ראויה לשמה, כי הגיע להפגנה במדים בשביל להציק לחרדים. (ביתר דיוק: “אני אים מדים פהה לציק להם”).

והתיעודים השונים אף הן החלו לזמר זמירות אחרות. בתמונות מהשטח רואים את החייל האומלל מסתובב שם כמו מאפיונר שיכור ומרסס בעונג סדידטי תרסיס פלפל אל תוך פניהם של המפגינים, מבוגרים כצעירים, שלא נגעו בו לרעה.

ואז קופץ עליו צעיר כלשהו, במטרה להפסיק את רסס הטירוף שלו, ובתוך שניה ניתרו סביבו קבוצת מפגינים ‘מטורפים’, שימו לב, להגן עליו! שלא יִפָּגַע עוד. וזה מסביר את מיעוט החבלות שספג למרות האספסוף הענק.

אהה. הנה לנו שיעור על אמת ועל שקר, על שנאה עיוורת ותקשורת הוגנת ובלתי משוחדת כלל וכלל חלילה.

בדרך כלל אינני מרבה לעסוק בעניינים אלו, מכמה וכמה סיבות. קודם כל, הרי בשביל לכתוב על המציאות העגומה מאוד הזו – יש להיות בקיאים בפרטים ופרטי פרטים לאינספור, ואיני יכול לומר זאת על עצמי. (ותודה לח.ל. ששלח אלי את העובדות וההוכחות לסיפור “החייל האומלל” דלעיל). שנית, משום שיש כל כך הרבה עלונים ובמות, כותבים ועסקנים שעושים זאת טוב בהרבה ממני, וד. פאר שלנו יוכיח.

שלישית, בכל זאת, נדמה לי שלא רק שפחות מסובך לעסוק בענייני פרשת השבוע, אלא גם מועיל הרבה יותר. הרי ברור לכל מאמין שהדבר שעשוי להועיל יותר מכל לעתידנו ועתיד היהדות – הוא דבקות בתורה שהיא מקור חיותנו ומקור חיות העולם כולו.

אבל כל מי שעיניו פקוחות אינו יכול שלא לראות את המציאות כפי שהיא. והיא נוראה וקשה. אין כל ספק שהיהדות החרדית ניצבת היום על פרשת דרכים. כל מה שרבותינו ומאורי דרכינו הזהירו והתריעו ממנו תמיד, הולך ומתרחש למול עינינו. דברים שאף אחד לא העלה על דעתו שיקרו – קורים. המפה משתנה, הנפשות הפועלות פושטות צורה ולובשות צורה אחרת, הגזירות תוכפות ומקבלות סיוע מבפנים, והשאננות הפכה לאידיאולוגיה שיש ללחום עליה. עצוב כמה שזה מפחיד.

את השבת האחרונה עשיתי בעיר הקודש ירושלים, וכהוראת מרנן הגאב”ד והראב”ד שליט”א, יצאתי יחד עם כל נאמני העדה לקבל את השבת ולהתפלל ערבית במגרש הרוסים, במחאה על מעצרו המחפיר של הבחור שנעצר בעוונו הבלתי נסלח ששמע בקול רבותיו.

אף אחד מבין אלפי הבאים, לא היה מוכן לטירוף הנורא של השוטרים שיקדם את פנינו. באמוק טרוף-חושים פרצו הללו אל תוך הקהל, שלא עשה מאומה מלבד שירה לוהבת של “ישמחו במלכותך”. בשאגות פראיות הלקוחות מן הג’ונגל, הבקיעו אל דבוקות האנשים והחלו להלום ולבעוט, לזרוק שטריימל’ך בבהמיות, להפיל ולדרוס. בפסיכופתיות מאולפת הם סטרו ורמסו ומשכו פאות וזקנים מכל הבא ליד ולרגל.

מראה השוטרים המשתוללים הזכיר מאוד מראה של עדר קרנפים מורעבים שפרצו ממכלאתם לאחר שבוע של צום – היישר אל עבר הטרף שלמולם. עיניהם היו מצועפות דם, שרוכי ריר נטפו מניביהם החשופים, המגלבים התנופפו, מגפי הברזל ננעצו בהמון האנושי והטירוף חגג.

בעיניי ראיתי בחורצ’יק קטן ממדים ושברירי למראה – שוכב על הרצפה לאחר שספג מנחת זרועם של חבורת קרנפים שוצפת. בעודו מנסה לאסוף את עצמו, מגיח לפתע שוטר בריצה, ובלי שום למה מעניק לו בעיטה אדירה אל תוך הפרצוף. הילד הוטח אל האספלט זב דם והמטורף המשיך במסע המבעט שלו בלי להביט אחורה.

הוא לא יעמוד על כך לדין בעולם הזה, אף אחד לא יעיר לו על כך, הוא לא יאלץ להסביר את פעולותיו המרושעות והנפשעות בפני שום גורם שהוא. הוא פשוט ניצל פרץ של חופשיות, חלון של הפקרות, לעשות ככל העולה על רוחו הקשה.

ממש לאחר מכן התפרץ נחשול של שוטרים אחוזי תבערה שהרחיקו את כל המתגודדים בבעיטות ובוקסים כידם הרעה, וזה היה המקום בו חטפתי שתי בעיטות הגונות, תרומתי הצנועה למערכה.

לאחר מכן, בעוד היהודים המוכים מנסים למצוא את המשקפים / נעליים / יארמולקע’ס / שטריימלא’ך שלהם, לפני שיפצחו ב”לכו נרננה” אפוף התלהבות, הסבירו לי יודעי דבר, כי מתקפת הטירוף הזו היא כתוצאה מן העובדה שבשבת אין מצלמות. שכן באמצע השבוע הם מתועדים בכל רגע ורגע, ובכל שימוש באלימות יתר הם מסתכנים בתביעה. אבל בשבת, כשאין תקשורת ואין מצלמות, הרי הם משוחררים לפרוע כאוות נפשם הבהמית.

הו, הבנתי. בסך הכל היה כאן חלון קטן להציץ אל פנימיותם המבקשת לנשוך כל מפגין כחמור, לו רק הייתה ניתנת בידם האפשרות. כמה אומללים הם שאת צימאון הדם הנורא הזה, אינם יכולים להרוות כאוות נפשם. אולי זה מסביר את העצב האינסופי שנשקף מעיניהם.

וזה היה רגע בו התמלאתי גאווה גדולה ורצון עז לשיר “ברוך אלוקינו שבראנו לכבודו והבדילנו מן התועים ונתן לנו תורת אמת…”

השבוע אנו מגיעים לתכלית כל המערכת המופלאה של יציאת מצרים. מעמד קבלת התורה.

הבורא שהוציאנו ממצרים וקרע לנו את הים – קרבנו לפני הר סיני ונתן לנו את התורה. כל התלאות שעברו על עם ישראל, כל הניסים וכל אותות החיבה שהראה להם, הכל היה במטרה להגיע אל המעמד הנשגב הזה, מעמד הכניסה לחופה עם אבינו רוענו וקידושינו אליו.

המעמד ההיסטורי נורא ההוד הזה, שהיה המעמד המכונן והכביר ביותר בתולדות האנושות כולה, בעצם איחד אותנו כעם ויצק אל חיינו את משמעותם האמתית העמוקה והנצחית.

ומאז קיבלנו את התורה, אין לנו שום דבר מבלעדיה. היא מלווה אותנו מאז ועד היום, בכל הזמנים ובכל התקופות, בכל המצוקות ובכל הדורות. היא מאירה את דרכינו ומיישרת את נתיבנו, היא חיינו ואורך ימינו ובה נהגה יומם ולילה.

כל מי שמנסה, ובכל דור ודור קמים עלינו בעוונותינו מנסים חדשים, לנתק אותנו מתורת השם, מוצא את עצמו נוחל כישלון במשימתו. בסופו של דבר, נצח ישראל לא ישקר. שום צורר לא החזיק לנצח, ואף ניסיון אינו חסר קצווה. המערכה הזו תוכרע, וכל מתבונן באמת בלי פניות יודע היטב איזה צד ינצח. השאלה היא רק מי יחזיק מעמד, מי יישאר מחזיק בחבל.

בדרך התורה נלך, באש ובמים, נקדש שם שמים!

ב”ה / הגיגים / יתרו / שבט עז

First published in HaEda Newspaper. Reprinted with permission.

Contact the author at [email protected]

יהודי עקשן

Download (DOCX, 43KB)

First published in HaEda Newspaper. Reprinted with permission.

Contact the author at [email protected]