גדולה תשובה – הר”י סירוטה

את הנעשה אין (להלן: יש) להשיב

בימים כתיקונם אין לי שום דבר נגד שם משפחתי. אדרבה, לעניות דעתי מדובר בשם משפחה מושלם ומומלץ בכל פה, לכל המתעניינים. מצד אחד הוא לא חסר זהות כמו: כהן, לוי, אייזנבאך, בלוי וכדומה, ומאידך הוא גם לא חריג כמו: ביטרקראנץ, קלוצבוידים, בראקל, פינטבלאטורברודנובסקי וכדומה, אלא פשוט סירוטה. לא נדיר מדי ולא נדוש מדי, לא קשה להגייה ועם זאת ייחודי רק לקבוצת עילית קטנה שמרכזה בעיר הקודש ירושלים והערים סביב לה.

עד לאחרונה הייתי בטוח שכל מי שחולק עמי את שם משפחתי, על כורחו (או: שמו מעיד עליו) שהוא משתייך לענפים שיצאו חוטר מאבי זקני, רבי יעקב סירוטה זצ”ל, שכן מדובר הלא בשם משפחה שאינו נפוץ מדי.

לאחרונה התרחש מפנה מדהים בידיעה הזו. הייתה זו שיחה שגרתית אל חברה מסוימת לצורך מסוים. נציג השירות שענה לי ברוב אדיבות שמע את מבוקשי ושאל לפרטיי האישיים. משאמרתי לו את שם משפחתי קרא הנציג בהפתעה: “וואלה?![1] גם לי קוראים סירוטה!”

לאחר שנדהמתי, ניסיתי לחשב את האפשרויות בזריזות, מי בני משפחתנו יכול היה להידרדר עד לכדי נציגות שירות בחברה רשמית שכזו, אך לא הגעתי לכלל תוצאה הגיונית.

“מה אתה אומר!” נזכרתי להביע את התפעלותי בקול רם.

מן הון להון, דליתי ממנו אי אלו פרטים ומסתבר כי הוא מתגורר באזור עמק לוד, במושב חילוני לכל דבריו.

השיחה הסתיימה לבסוף, ואינני מצליח להיזכר אם הוא עזר לי בעניין לשמו התקשרתי. מתוך ההיכרות עם הטבע הסירוטאי, מסתבר שכן, אבל מן הסתם הדבר כבר לא ממש עניין אותי באותם רגעים מוזרים.

כשהתעניינתי לאחר מכן אצל המבינים, הסתבר לי שבמקביל להתפתחות והסתעפות משפחת סירוטה אצלנו ב”ה כ”י בלע”ר חמסה-חמסה, גם מעבר למתרס יש השתלשלות מסוימת של בני משפחה זו. ולאחר נבירה גיליתי כי המדובר בעשרות, אם לא מאות, תינוקות מגודלים ששבויים במלתעות ההפקר, השם ירחם על נשמתם.

לאחר אותה שיחת טלפון התמלאתי מחשבות פשוטות ונוגות ומטלטלות כל כך, שתאלצו לסלוח לי על ההתגוללות דלעיל בדיבורים פנים משפחתיים בפרהסיה, כי המסר הוא עצום.

מסתבר, ואני אומר זאת בלא שתהיה לי שמץ של ידיעה בעניין, שבשורשו של דבר הנציג האומלל ההוא מעמק לוד, (ועמו כל הסירוטע’ס האובדים האחרים), הינו קרוב משפחתנו בצורה כלשהי. כי הרי כמה אנשים היו בוחרים את המילה המוזרה הזו לשם משפחה שילווה את בניהם אחריהם לדור דורים. ואם כך, בשלב כלשהו במעלה הסולם הדעת נותנת שיש לנו סבא משותף.

וכאן בא החלק המזעזע. הסבא הראשון שהמציא את שם המשפחה, מן הסתם היה יהודי כשר וטוב שהקפיד על קלה כחמורה, ואני מרשה לעצמי להניח שהרבה יותר מכך. אבל ביום מן הימים, לכאורה, בחר אחד מבניו או בני בניו – בדרך רעה.

למה הוא עשה את זה? ההיגיון הפשוט נותן שקשה היה עליו העול של שמירת התורה והמצוות, ועולם ההפקר קסם לו בזהרוריו הצבועים. אולי הוא התאווה באופן מיוחד לסיגריה בשבת או אולי לישון בעיצומו של זמן ק”ש, מי יודע. בכל אופן שהוא, על שום כך או על שום אחרת, השליך הלה מאחורי גוו את המשא הנפלא שנשאו לכבודו אבותיו ואבות אבותיו עד אברהם אבינו, ככלי אין חפץ בו.

מן ההכרח לציין שאפשר שבמקרה הזה מדובר בקנטוניסט או שבוי או חטוף או אבוד אומלל, שנקרע מביתו בעודו נער קטן, ואם כך מי אנו שנשפוט. אבל יש הרי כל כך הרבה מקרים אחרים שזה כן נכון. מאחורי כל אדם שאינו שומר תורה ומצוות יש בדרך כלל סבא שהוא הנושא באחריות. שבגלל תאוות זמניות, בגלל חשקים רגעיים, ההין לנטוש מסורת ארוכה ומפוארת, ולבחור בדרך קלוקלת, כשבעקבותיו נשרכים כל הדורות אחריו, מבוססים ברפש ותוהים אל האבדון.

הדבר הרי מבהיל כל רעיון. אדם בודד, בוחר לו בחירה פרטית בינו לבין עצמו, אבל הוא לעולם ועד נצח סלה לא יוכל לברוח מן ההשלכות שהבחירה הזו תוליד בהמשך. אלו לא דברים שיוכל לתקן אי פעם. הבנים חיים ונושמים וכבר הם בוחרים מטעם עצמם.

יושב לו אותו סבא במקומו היכן שהוא בעולם האמת, ורואה את כל מה שעולל לזרעו, עצמו ובשרו, בעוד הוא רק התכוון להנאתו האישית הזמנית. להקלתו הרגעית. הוא נסחף אחר משובה מטושטשת, אחר קריצה מזויפת ואחר מה שנדמה היה לו שיעשה לו טוב ברגע הבא. ומה בעצם הוא עשה בפועל? כמה נפשות הוא הפיל אתו?? ואין לאל ידו…

הבורא הטוב יחזיר את כל הטועים בתשובה שלימה לפניו.

אחד מעיקרי היהדות הוא לא לשכוח שבסוף יש חשבון אותו צריך לשלם. להאמין שיש שכר ועונש. שיש דין ויש דיין. שלמעשים שלנו יש השלכות, והעושים יצטרכו לשאת בתוצאות. לטוב או למוטב.

כפי שתואר, גם בעיניים גשמיות אפשר להבחין שיש לכל מיני מעשים שלנו השלכות מרחיקות לכת. כל מעשה גשמי שאנו עושים – משפיע את השפעתו בעולמו עמוס אלפי רבבות ביליוני הפרטים הקטנים של הקדוש ברוך הוא. אבל הדברים נכונים עשרת מונים ברבדים הרוחניים.

לא באנו לעולם הזה בשביל לעשות מעשים חסרי משמעות. הוענקו לנו כשבעים עד מאה ועשרים שנים, שכל רגע מתוכן ייבחן בפני עצמו האם נעשה בו את שהיה עלינו לעשות בו או שלא. והתוצאות ישפיעו לנצח נצחים, ולדורי דורות!

העובדה הזו מעניקה אחריות עצומה כל כך, אבל גם מעצימה כל כך, על כתפי כל אחד מאיתנו.

בפרשתנו אנו מוצאים את העניין הזה במיטב חומרתו. יהודי יצא למלחמה, חשק ביפת תואר משבויות המלחמה ולקחה לאשה למרות שהדבר מתועב לפני הבורא. אמנם הוא לא עבר עבירה, אבל לא נהג כפי שמצופה היה מיהודי לנהוג.

האדם הזה ישלם על כך בכפל כפליים. קודם כל התורה מבטיחה שסופו לשנוא את האשה השבויה, ודבר שני, הבן שיוולד להם יהיה בן סורר ומורה. כלומר, לא רק את מה שקיווה להרוויח לא ירוויח, אלא גם ייאלץ להוביל את בנו אל מותו.

כי כך בנוי העולם, המעשים שלנו משפיעים, וכל בחירה שבחרנו יש לה משמעות. יש לה תוצאות. יש לה מחיר.

שברת, שילמת. תיקנת, קיבלת.

אבל מוריי רבותיי, אל ייאוש. כי הנה בא החידוש העצום והנורא והנפלא והמרטיט והמרגש והמזעזע והמחייב של הימים בהם אנו ניצבים: ימי הרחמים והסליחות.

אבינו המלך הגיע לשדה. ואנו, נתיניו, יכולים בכל רגע מן הרגעים הללו ממש – לגשת אליו ואל ימִינו הפשוטה אלינו באהבת עולם. אין עלינו אלא להוריד את הלבושים המלוכלכים שלנו וללבוש צחורים ולקבל עלינו את עול מלכותו ואת מתת חמלתו.

המתנה אינה מותנית בכוכביות ובאותיות קטנות. לא חשוב אלו השלכות איומות כבר באו לעולם בעטיים של מעשינו הרעים. הבורא הטוב, האדון מלא הרחמים, ממתין לכל יחיד מבניו האובדים, התועים, הטועים, הנופלים, העייפים, השחורים מן השמש הקופחת – לגלות אליו את עוצמות אהבתו האדירה אליו, אהבה שבמשך השנה כולה מוסתרת קמעה על ידי מערכות משפט מסועפות ומחיצות לפנים מחיצות, וכעת היא כאן, קרובה מאוד.

וכי יש מי שיוכל תאר את גודל האהבה שגודשת את הימים הללו? וכי יש משל בעולם שיגדיר כמלא נימה את עוצמות הרחמים המתגוללים אל פתחינו ועלינו רק לקחת? רק לרצות?

אבינו הטוב מעניק לנו במתנה את הימים הנפלאים הללו. ימים קצרים וטרודים שמסוגלים לעשות מהפכות. להשיב את הנעשה. להפוך את הבלתי הפיך. להשיב מן דרך רעה. ימים בהם אפשר יהיה במעט מאמץ להיוולד מחדש – קרובים, נקיים, טהורים וגאולים.

[1] טאקה?! בלע”ז…

ב”ה / הגיגים / כי תצא / אלול עז

First published in HaEda Newspaper. Reprinted with permission.

Contact the author at [email protected]

קב חומטין – הר”י סירוטה

א ביסעלע ערנסקייט

יצא לכם מן הסתם במהלך החיים להיתקל באותם יהודים יקרים הנמנעים מליטול ידיים לסעודה, כי אין להם כוח לברך אחר כך ברכת המזון. מדובר באותם אנשים שמתפללים ערבית מיד בזמן, בכדי להוריד מעצמם את העול הנורא הזה. הם גם אלו שעשרים דקות אחרי צאת הכוכבים של מוצאי שמחת תורה לא תמצאו זכר לסוכה בחצרם, והם אותם טיפוסים שכבר בר”ח כסליו מתחילים לקרצף חדרים לקראת חג החירות. בקיצור, אלו שתמיד צריכים להיות מאורגנים ופטורים מכל עול.

יש גם את ההפוכים. אותם תמצא בשלוש בלילה בשטיבלאך בעיניים טרוטות, מנסים להרכיב מניין ערבית, כי הם דחו את זה מתחילת הערב. הם אותם אלו שהסוכה שלהם ממשיכה להתנוסס עד לעומק זמן חורף, או עד שתתפרק מסופת גשמים, המוקדם מבין השנים. והם אלו שבליל בדיקת חמץ תמצא אותם מתרוצצים במרכולים בחיפושים אחר פנטסטיק וסקוט’ש-ברייט. בקיצור, אלו שתמיד דוחים את הדברים הקשים לסוף המר.

אלו כמו אלו, בעצם, מונעים מאותו מקור. שניהם לא אוהבים לעשות את הדבר המדובר, ועל כן הם מחפשים להיפטר ממנו ככל המוקדם, או לחילופין לדחות את הקץ עד הקצה האחרון.

ובכן, כל עוד הטבע הזה פורץ לפרקים ובענייניים שוליים, זה אולי מראה על חסר ברוממות העבודה היהודית, אבל בסופו של דבר בוודאי מדובר בעניין נסלח. הבעיה היא כשהופכים את זה לשיטה. כאשר לוקחים את חוסר החשק הזה והופכים אותו לדרך חיים.

כל התנועות ההרסניות שקמו בכרם היהדות מאז ומעולם, קמו בעצם על בסיס הנטייה הזו. על בסיס תחושת המשא שמצוות התורה גרמו להם. הם שאפו לצמצם את המחויבות שלהם ליהדות לזמנים מוגבלים, בכדי שבשאר הזמן יתפנו להתנהל באופן ‘נורמלי’.

הקראים והשומרונים והצדוקים והביתותים (ועוד) בעבר, והרפורמים והקונסרבטיביים והמשכילים והמזרחנקים (ועוד) בעידן החדש, בעצם לא רצו (או לא העזו) לזרוק לגמרי את המסורת והיהדות בשלב ראשון, הם רק רצו (ועודם רוצים) להפוך אותה ל’פרקטית’, לקלילה וחביבה ופחות מחייבת. להגביל אותה למסגרת פולקלוריסטית תחומה, לשעות ולזמנים מוגדרים שלא יפריעו לשאר העניינים המעסיקים את מוחם. כפי שהגדיר זאת אחד המשכילים הראשונים: היה יהודי בביתך ואדם בצאתך. עפ”ל.

הם ‘מרגיעים’ את מצפונם היהודי באמצעות השלכת עצמות קטנות לעובדת יהדותם. הם מסתפקים בקיום סממנים יהודיים מעטים, ובשאר הזמן הם פטורים, כי הרי הם ‘כבר תרמו’, ‘כבר התפללו’, ‘כבר הניחו כיפה הבוקר’.

מעבר לרשעות והכפירה שיש ביסודות הגישות הללו, מדובר בטעות שורשית מאוד בהבנת תפקידו של היהודי. שכן, היהדות איננה מקום עבודה בו יש להשלים סדרת מטלות, להעביר כרטיס וללכת הביתה. בן העם אותו בחר הבורא מכל העמים, הוא בעצם שליחו של הבורא בעולם הזה. ירצה או לא – הוא שגרירו מבואו ועד צאתו. הוא ישות אחרת לגמרי, שאינה דומה בשום דמיון לשום דבר שאינו יהודי. כפי שהגדיר זאת רבי יהודה הלוי, שיש בעולם חמש סוגי יצירים: דומם, צומח, חי, מדבר, יהודי.

היהודי הוא יהודי במאה רגעי השנייה, בשישים שניות הדקה, בשישים דקות השעה, בכ”ד שעות היממה, בשבעת ימי השבוע, בארבעת שבועות החודש, בי”ב חודשי השנה, לאורך שבעים-שמונים שנות חייו ללא הפסק כלל. בשכבו ובקומו, בלכתו ובישיבתו, בדיבורו ובתפילתו, בלימודו ובעשייתו. אין רגע אחד בחייו של היהודי בו לא נותנת לו יהדותו הוראות איך לנהוג זה עתה. היהודי, בכל רגעיו, הוא יהודי במהותו.

וכיוון שהגענו לכך, אנסה לשאול כאן שאלה לא כל כך קשה, אך מוזרה כפי שהיא מורכבת.

אם אכן היהדות איננה רצף של מטלות שיש על היהודי למלא, אלא מציאות חיים אחת ארוכה: איך אפוא נסביר את מצוות הביכורים והמעשר המובאות בפרשתנו? הן לכאורה, במצוות הביכורים העניין הוא להביא את ראשית פרי האדמה, ובמעשרות כמו כן, להפריש חלק מן היבול ללוי, לגר ליתום ולאלמנה. ברגע שימלא בעל השדה את חובתו זו – הרי שיתר הפליטה יותר לו לאכילה. האם אין כאן סוג של ‘מס יהודי’ מן הסגנון אותו הבאנו לעיל? האם זו לא מילוי חובה והתפנות לשאר החיים?

את אותה שאלה אפשר לשאול, וגם שואלים, על עניין הימים הנוראים שעל פתחם אנו עומדים זה עתה. הדינים והחומרות המיוחדים שיש בימי התשובה, ועצם הרעיון של להשתפר ולהטיב את המעשים ולהתנהג כראוי בקבוצת ימים מוגדרת בשנה, הרי זה בדיוק העניין הזה: לפעול היום, להשתפר היום ‘במקום’ כל השנה שתבוא לאחר מכן.

והלא לכאורה זהו ההיפך ממידת היהודי, שאינו מסכם את מחויבויותיו ב’אריין ארויס’, ב’יוצא צו זיין’, ב’אבי געמאכט’, אלא תמיד בכל יום בכל עת ושעה – מוטלת עליו האחריות. אם כך, מדוע ברור לכל – שיש עבודה מיוחדת בימי הרחמים והסליחות עבור כל השנה כולה?

בקיצור, היאך זה שסל נצרים פוטר את כל השדה, ואיך ייתכן שעבודה של חודש אחד תהא תמורת שנה שלמה.

(בתקווה איתנה כי התפתלויות המילים הללו לפחות הצליחו להבהיר את כוונת השאלה, אליה נחזור לאחר ההפסקה הבאה).

עולמנו צועד לקראת מצב מאוד מעניין עד כדי מסתוריות. ככל שהטכנולוגיה מתפתחת, והיא מתפתחת כידוע בקצב מואץ, לבני האדם נותר פחות ופחות מה לעשות כאן.

הנה מקבץ דוגמאות קטן: בעוד כמה שנים רכב כבר לא יצטרך לנהג, המטבח לא יצטרך טבח, הבנקים לא יצטרכו פקידים, הסופרמרקטים לא יצטרכו קופאים, הקבלנים לא יצטרכו פועלים וכולי עוד אין סוף מקצועות שכבר לא יצטרכו אותם בעולם. אולי אפילו עיתון כבר לא יצטרך כותבים.

הדברים הללו הם לא רחוקים מן המציאות כפי שאולי נדמה. מרבית יצרני הרכב כבר מפיקים, בעודנו מדברים, רכבים אוטונומיים ללא נהג; רוב ככל הפעולות שאנו עושים בבנק – ניתן היום לעשות גם מבלי להגיע פיזית אל הסניף; יש כבר סופרמרקטים רבים שיש שם קופות ללא קופאים, ויש כבר מדפסות אימתניות שמדפיסות בתים ובניינים (לא בצחוק. לא עושים בדיחות באלול).

בשורה התחתונה: בעוד שנים לא רבות, על פניו, כבר לא יהיה לאנשים מה לעשות. את הכל יעשו רובוטים מפותחים ומכונות אוטומטיות במקומם.

ומה בכל זאת יעשו האנשים? ובכן, ניתן לבחון איך התמודד היקום המתפתח עם הבעיה עד כה, ולהסיק מכך מה עומד להיות.

הרי כבר היום יש מיליוני משרות שפעם היו אנשים חיים מאיישים אותן, והיום החליפו אותם מכונות רובוטיות. לאורך פסי ייצור בכל מפעל היו עומדים – לפני דור אחד בלבד – מיליוני פועלים אנושיים לחלוטין. היום עומדים שם רובוטים ממושמעים שעובדים מהר יותר, זול יותר, יעיל יותר וגם לא דורשים הפסקות. מה אפוא עושים היום כל העובדים המפוטרים (בהנחה שעדיין לא ייצאו לפנסיה או הלכו בדרך כל הארץ)?

התשובה היא שחלק ניכר מאוד מאנשי העולם עברו מעבודה קיומית לעבודה תרבותית. כלומר, מרבית האנשים היום לא עוסקים בעבודה יצרנית, אלא בבלה-בלה מקצועי. בתקשורת, בפנאי ובתרבות. אם פעם היה בן אדם צריך לעבוד קשה ולהזיע בשדה כל היום בשביל להביא טרף לביתו, היום הוא צריך רק לשבת בביתו, לכתוב הגיגים מיותרים, או לחילופין להמציא שיטות לטפל בבעיות הרוח ההולכות ומתרבות בעולם ככל שהמשועממים מתרבים.

כל עולם הפסיכולוגיה, תורות הנפש ותחלואי הרוח, שתופסים היום נפח כביר כל כך, לא היו פעם. למה? כי למי היה זמן להיות משוגע כשצריך לעדור את ערוגת הלפת לפני בוא היורה.

המצב שנוצר הוא בעייתי, מפני שלוקחים דברים טיפשיים לחלוטין והופכים אותם לישות, רק בגלל שיש לאנשים זמן מיותר.

ניקח כדוגמא את עניין האוכל. כל ילד יודע כי אוכל הינו אמצעי להתקיים. בדיוק כמו שהגוף צריך לישון, כך הוא צריך לאכול. יופי.

לפי האמת הפשוטה הזו, האכילה אמורה הייתה להיות סוג של נטל שמוכרחים לשאתו, נעבעך. הגיע הדור שלנו והפך את ההכרח הזה לישות בפני עצמה. אמנם לא בדורנו הומצאה ההנאה מאוכל, היא תמיד הייתה. אבל להפוך את האוכל למטרה ותכלית וייעוד ושליחות חיים, זהו אחד החידושים המרתקים שחידשה הקידמה.

ישנה מצוקה ידועה וייחודית לזמננו, מצוקה שנולדת אל מול שפע מוגזם של דברי מאכל. כשהמנה הראשונה לבדה כוללת עשרות סוגי לחמניות ולפתנים ומטבלים וסלטים שאי אפשר לוותר על אף אחת מהן. וכשמגיעים לחלקים המעניינים יותר, לדגים המרהיבים ולבשרים המהבילים ובוודאי לקינוחים, הרי שהבטן כבר צרה מהכיל, אף שהיא לא כל כך צרה.

יש מסעדות מתקדמות במדינות מפותחות בעולם, בהן פתרו את העניין בצורה מקורית. לאחר המנה הראשונה מביאים לסועדים החשובים, במחילה מכבודכם, כדורי הקאה וספלים גדולים, והסועדים פשוט מרוקנים את קיבתם, מוציאים ישן מפני חדש, ולאחר כמה דקות אפשר לחזור אל השולחן ולפתוח במערכה השנייה על בטן ריקה.

זהו כמובן טמטום נורא, אבל הטמטום הזה יהווה משל מצוין על העולם שמתעסק בדברים שאולי היו עשויים להועיל – לו רק היו במידה, לו רק לא היו מינונים של טירוף.

שאלתי פעם יהודי יקר שמטעמים כלשהם עשה ניתוח להצרת קיבה, טבעת בנוסח אחר, האם הוא לא מתייסר לפעמים מול ארוחה ססגונית, עמוסת מעדנים ומעלה אדים, ביודעו שהוא רואה את הארץ אבל לא יכול לבוא אליה. הוא לא מסוגל לאכול יותר מאשר שיעור זית במבה בדוחק. והוא ענה לי שברגע שהוא אוכל את הכזית הקטן שלו – התאבון שלו מתפוגג לחלוטין, בדיוק כמו אדם רגיל לאחר ארוחה שמנה מאוד.

זה רק נשמע כמו משהו נורא, אבל בעיני האמת מדובר בברכה עצומה. חז”ל כבר דרשו לשבח “צדיק אוכל לשובע נפשו – אוכל קמעא ומתברך במעיו”. כמה מאושר הוא שאינו ‘צריך’ לאכול הרבה.

עכשיו לך תנסה להסביר את ההיגיון הזה לבעל המסעדה הדשן או לסועד המלקק את שפתיו בתאווה שעה שהוא מעיין בתפריט הצבעוני.

מה שנקרא “וילכו אחר ההבל ויהבלו”. עושים עסק גדול מעניין טכני גרידא. וזה נכון לגבי כל ענייני הרוח שהתחדשו בדור השעמום שלנו. אין מאחוריהם ממש, רק אוויר חם וזהו.

כך הופך משחק בכדור לעסק בינלאומי רציני לאנשים בוגרים, וכך אנשים מוכנים להתבזות בשביל כבוד מדומה, וכן הלא והלאה.

הדברים הארוכים הללו מוצאים את עצמם נכתבים בעיצומן של ימי הרחמים והסליחות, מפני שיש בהן הסבר נפלא לעניין שאלתינו למעלה מזה. (מה ההיגיון היהודי של ביכורים ובמעשר).

ובכן הנכון הוא, כמו שקורה בדרך כלל, להיפך מן המושכל ראשון. לא שיש שדה ענק ובכדי שיהיה מותר לאכול מוכרחים להפריש ממנו, סוג של מכס. הגישה היא הפוכה לחלוטין: בכדי שלא נשכח את העובדה הראשונה הפשוטה, שהבורא הוא זה שנתן את השדה מלכתחילה והצמיח בו את יבולו, לשם כך תיקן לנו לתת מעשר. לומר: תן בכל פעם את המעט הזה, לא בגלל שאני צריך אותו, אלא בשביל שתזכור שאני הוא זה שהוציא אותך ממצרים והעניק לך במתנת חינם את השדה הזו. שלא תיטמע בתחושה שיש לך משהו שהוא שלך. שלא תישטף בשגרת החיים ומראה העיניים המשקר. עליך לעשות מעשה קטן בכל פעם ודרכו תזכור את העיקר הפשוט.

כיהודים אנו מורגלים לקדש את הזיכרון. בכל עת וזמן אנו מעלים את זיכרון מעשה בראשית, זכר יציאת מצרים, ואת הזיכרון שזוכר לנו הבורא חסד נעורינו, אהבת כלולותינו…

מפני שבניגוד לעולם שלנו, שלוקח את צרכיו הבסיסיים והופך אותם לתכלית, מקדש את האוכל ואת העבודה ואת התאוות שהם כולם בעצם רק אמצעיים, לכדי מטרה בפני עצמה, אנו לוקחים את האמצעי ודרכו אנו מבטאים את הכמיהה שלנו ליעד. אנו לוקחים את הפרי הראשון, את החלק המשובח בשדה, ומביאים אותו לפני השם בשביל להכריז שאיננו כפויי טובה. בשביל לבטא את הזיכרון שעומד מול עינינו – שהכל, כל השדה, וכל החיים, וכל העבר, הם בעצם מיד הבורא, ומשלו אנו נותנים לו. לא שכחנו.

והן הן הדברים לגבי הימים בהם אנו מצויים, בהם אנו ‘תופסים חיזוק’ קצת ערנסקייט, בשביל כל השנה. אכן לא מדובר במס שנתי אותו עלינו לשלם לבורא העולם בכדי שיחתום אותנו לשנה נוספת בעסק, אלא בביטוי עז לשאיפת חיינו העמוקה והאמתית. לקראת ‘יום הזיכרון’, אנו מציבים גלעד וסימן, להזכיר לעצמנו את שאיפה הבסיסית שלנו, את הרצון העמוק שבתוכנו. כאומרים לפני אבינו האוחז ביד מדת משפט: לאורך השנה כולה אנחנו משתוקקים להיות שלמים ורציניים וטובים ואוהבים וזוכרים לפחות כימים הללו. הבט אל הימים הללו ודון אותנו לפיהם כי הם האמת, הם אלו המבטאים את פנימיותינו, כאשר אנו רק מתגברים על השאור שבעיסה.

ב”ה / הגיגים / כי תבוא / אלול עז

First published in HaEda Newspaper. Reprinted with permission.

Contact the author at [email protected]

חשוך לך?

כשל כח הסבל

בבוקר השבת האחרונה הגעתי לבית הכנסת, וחשכו עיניי. כפשוטו. הגנרטור שבק חיים לכל דומם. עד מהרה התברר כי התאורה היא הצרה הקטנה. המזגנים הכבויים הם שביטאו את עומק השבר.

מתחילה לא העליתי בדעתי ששייך להתפלל במצב כזה. הברירה הטבעית היא להסתובב ולהתנצל בעדינות: רציתי מאוד אבל אי אפשר, ולהתקדם לכיוון בית כנסת ממוזג 24/7. אבל התברר שקיום המניין הוא דבר קריטי לתשעת המתפללים הראשונים, וכעשירי קודש – אנוס הייתי להישאר בקרוון המתלהט בשמש הבוקר היוקדת ללא רחם, ולהתפלל לפי אורך רוחו של החזן המתרפק לו בנחת, כאילו עוטף אותו ענן קריר במדבר סהרה.

היו אלו קרוב לשלוש שעות של השתכשכות מייסרת בחום נורא, כשכל קדיש יתום האריך את הקץ בעוד עשרות שניות של צליה אטית ועקבית. בסיום התפילה, כשכבר היינו מבושלים לגמרי ומוכנים להגשה, העזנו לראות בעצמינו בבואות של חנניה מישאל ועזריה בשעתו, שהפילו את עצמם אל תוך כבשן האש למען שמו יתברך.

לאור הנסיבות ויתרנו על הקוגל המהביל (ללא פלטה!) כמו גם על הדיונים הקדחתניים אודות הסיבות האפשריות לנפילה הזו, ובירורי העומק מי הוא האשם בכך שלא התקינו אוטומט, ומדוע הוא כלל לא אשם. במקום כל זה, החשנו צעדים אל הבית הממוזג. שם, בחסות הנעלים החלוצות, כוחות הסוס המתאמצים להפיג את הלהט וכוסות המשקה המזיעים מקור, החל המוח העשן נותן דרור למחשבות ותהיות, שיוצעו ברשותכם להלן.

החמה שלאחרונה יצאה מנרתיקה להטיל על כולנו קיתונות של רותחין מדי צאתנו אל הדרכים, מטרידה המוני יהודים טובים. בימים הללו, מדי לכתי ברחוב ממלאות את ישותי שתי מטרות עיקריות. המטרה המידית: לזהות בקרני הזוויות פיסות צל קטנות בהן ניתן יהיה למלט את הגוף מתשפוכת קרני השמש, ולו לשברירי רגעים. והמטרה המרכזית: להגיע מהר ככל האפשר אל מקום מבטחים, קרי: אזור ‘פתוח מיזוג אוויר’. והעובדה שהרחובות שוממים כמעט לגמרי בשעות שלטון החמה, מעידה שאינני היחיד שחושב כך.

והשאלה הנשאלת היא: מה היו עושים אבותינו בכל הדורות שלא היו בהם מזגנים ולא היו מים קרים כאוות נפשם העייפה, ולא היו כמעט מקומות מפלט מגזירת הטמפרטורות?

ברור שהחום היא רק דוגמה מענייני דיומא, והשאלה נכונה לגבי עוד אלפי רבבות הפרטים שמפנקים את חיינו ומצילים אותנו מכל מיני סבל, שרק לפני כמה עשרות שנים לא היה מי שיהזה על כך. הרי החיים שלהם בכל המובנים, לכאורה, היו סבל אחד מתמשך לעומת חיינו אנו. איך, למען השם, שרדו?!

אנו ברוך השם חיים בעולם שמתאמץ להציג פתרונות מהירים מאוד לשלל בעיות החיים, עד שאין לנו אפילו את הזמן לחשוב על הסבל שבעצם סבלה האנושות לפני ההמצאות הללו.

בעידננו, אם קצת כואב הראש, יודע כל אחד לקחת אופטלגין או שנים והראש כמו חדש. ואם הילד בוכה? נוֹ פרובלם, קפוץ למכולת וקח מוצץ מותאם אישית. יש לך חובות? מה הסיפור, יש אשראי ברגע. רוצה לאכול? רק תבחר תפריט. חשוך לך? המתג על הקיר בצד ימין. רוצה להגיע לקצה העולם? סוכן הנסיעות בדרך אליך. מחפש מעריב בשלוש בלילה? השטיבלאך פה קרוב. מעוניין בבגד חדש? תא המדידה פה מאחוריך. זקוק לרהיטים? הנה הקטלוג החדש שלנו. רוצה הנחה? למה לא אמרת קודם. מחפש מידע? רק תגיד באיזה נושא. יש בעיה? אין בעיה.

תקדישו רק כמה רגעי מחשבה ותבינו כמה מסובך היה להשיג לפני חמישים שנה ומעלה כל אחד מהדברים הללו, שהם כל כך מובנים מאליהם היום.

הנה קחו למשל את העניין הבסיסי כל כך של האוכל. בן ימינו שבלוטות קיבתו מתחילות לשלוח אי אלו אותות של רעב. מה הפתרונות המוצעות לו? אין ספור. ארונות מלאים ומקרר מתפקע, צרכניות ענק במרחק פסיעה, שורות אינסופיות של חנויות מזון מהיר, ובכל מקרה, שום דבר שחבילת וופלים לא תוכל לפתור.

מה היה עושה האדם לפני מאה שנה שמגלה שהוא רעב? במקרה הטוב אם הוא מצויד במוצרים, יוכל לחזור הביתה ולהתחיל בשורת הכנות מפרכות, ולאחר כמה שעות יוכל לשבור את רעבונו בתבשיליו. במקרה הפחות טוב, כשאין לו מוצרים ואין לו כסף לקנות אותם, יעשה את מה שאבא של זושא היה עושה.

תנסו להשוות בין המחותן בפשיסחא מלפני מאתיים שנים, שמבקש להזמין לנישואי בתו את אחיו מדנציג, לבין המחותן הירושלמי של ימינו שמבקש להזמין ידידו/מטיבו מוויליאמסבורג, ותלגלגו על ההשוואה בהנאה עד עלות השחר. והדוגמאות הם הלא לאין ספור.

אנשים אומללים היו פעם, הלא כן? אבל הנה העניין המוזר בכל העסק הזה: דווקא היום, בתנאים הממוזגים, בכבישים הסלולים, בעידן הפתרונות הזמינים כל כך, כשהכל הולך במהירות אקספרס, אבדו לנו השאריות האחרונות של הסבלנות.

זה הרי פרדוקס נורא. יושב לו יהודי בפרייבט הממוזג שלו, צלילים רכים בוקעים ממערכות השמע באקוסטיקה פנוראמית, המושבים רכים ומרופדים ונוחים ומעסים ובריאים, והוא מחליק על הכבישים החלקים והחדשים בדרך לצפון. שעה וחצי מירושלים למחוז חפצו. והנה הוא מבחין בפקק קטן, עיכוב של חמש דקות, וכבר מתחיל לנשוף בעצבנות. נו כבר, מה יהיה. אי אפשר ככה! הלך היום.

ולפני חמישים שנה, היהודי בר המזל שנסע לצפון ברכב ממונע, עשה את אותה הדרך רק בתריסר שעות, ללא מזגן וללא ריפוד, ללא כבישים נורמליים וללא תחנות ריענון הגיוניות. והוא התלונן?

היום, קצת חם, ואי אפשר יותר. אין את הארטיק מהסוג החדש, ואיזה מין צרכנייה זאת. החזן המתעכב לשניה מיותרת, יזכה למטר של נקישות צרידות וצווחות “נו-הא”. ומה יקרה כשהוא יתעכב בערבית של מוצאי צום.

אז איך תסביר זאת, אדוני הממוזג?

בני גד ובני ראובן ראו את ארץ יעזר וארץ גלעד וביקשו להתיישב בה עם המקנה הרב והעצום שלהם. משה רבינו מוכיח אותם במשך עשרה פסוקים תוכחה נוקבת. האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה… ולמה תניאון את בני ישראל… והנה קמתם תרבות אנשים חטאים… וכולי.

רק לאחר כל דברי התוכחה הללו, הם ניגשים ועונים כי חלילה להם מלהשתמט. אדרבה, הם מתכוונים להיחלץ חושים לפני בני ישראל, ולא ישובו רק לאחר שבני ישראל יתנחלו איש נחלתו.

והשאלה היא: אם יש להם תשובה טובה כל כך – מדוע לא ענו אותה תכף ומיד, לפני שמשה רבינו הוכיח אותם קשות כל כך? הרי הם לא באמת תרבות אנשים חטאים, ולא באמת התכוונו לשבת בעוד אחיהם באים למלחמה?

אלא, עונה ה”שפת אמת”: בני גד ובני ראובן ידעו להעריך את התוכחה של גדול הדור. הם לא ראו בזה סבל אלא הזדמנות, זכות, רווח! הם לא רצו להפסיק את התוכחה, על אף שהיו יכולים בדין, משום שלא רצו להפסיד אותה!

נדמה שאם צריך להגדיר מה קרה לנו, ההגדרה המדויקת היא שאָפַס כח הסבל. דווקא בשל שפע האפשרויות הגדול שיורד עלינו משמים, הפך עולמנו להיות אוסף של בעיות שיש לפתור. כל בעיה היא צרה, וכל צרה היא מטרד מיותר.

כיהודים יש לנו לשנן את שהיה ברור כל כך בדורות הראשונים: שיש ערך עצום לעצם הסבל. העובדה שקשה היום כל כך לקבל תוכחה או ביקורת, נעוצה בדיוק בעניין הזה. כי היא לא נעימה לאוזן, זו סיבה מספקת לשלול כל מוכיח ולדחות כל מבקר.

לו רק היינו יודעים שכל פיסת סבל בעולם הזה ערכה לא יסולא בפז, וכל שמץ ביקורת הוא אך ורק לטובתנו, הרי שהיינו ששים לקראתם בכל לב, ולא מוכנים לוותר על קמצוץ ממנה.

לסיום, הנה החלק הכי מרתק בפרדוקס: בכל הקשור לציפייה לגאולה האמתית – התהליך שתיארנו עובד בדיוק כך, אבל הפוך. אם פעם היו היהודים הטובים מצפים למשיח בקוצר רוח, בציפייה דרוכה ובכיליון עיניים, הרי שהיום, בעניין הזה, יש לרבים את מלא הסבלנות. ודווקא לסמלי החורבן, לסימני הבכי, לאלו – הסבלנות הולכת ופוחתת. לבכות את תיקון חצות; שלושה שבועות לא לשמוע מוזיקה; תשעת הימים לא לאכול בשר, יום אחד לשבת על הרצפה. לדברים קשים שכאלו אין לנו סבלנות. ה’ייסורים’ הללו, הם הם הבעיות הגדולות.

לו רק ידענו להעריך את הייסורים, ובוודאי אם אלו ייסורים שבאים למען שמו יתברך, הרי היינו מקבלים את כוח הסבל שבעולם, לחפש את בית הכנסת בלי המזגן לאסוף שם עוד קצת זכויות ורווחים, שיקרבו אותנו אל הגאולה הגדולה במהרה, לה אנו מחכים כבר אלף תשע מאות ארבעים ותשע שנים ארוכות ומייסרות.

חזק חזק ונתחזק.

ב”ה / הגיגים / מטו”מ / תמוז עז

First published in HaEda Newspaper. Reprinted with permission.

Contact the author at [email protected]

על צביעות וצבע

צרור את הצבועים

מיד לאחר מעשה קנאותו של פנחס, מדבר ה’ עם משה לאמר ‘צרור את המדינים’. צרור, מפרש”י ‘עליכם לְאַיֵּיב אותם’. כלומר – לעשותם אויבים; היינו – לציירם כרשעים; ר”ל – לחשוף את פרצופם האמתי, ולגלות לכל כי המדיינים המחויטים והמחייכים אינם אלא עם של רוצחים מרושעים, מתנקשים אכזריים, חורשי רע זדוניים וחיות טרף ברבריים.

כי התדמית בעולמנו טבעה לשקר. מתחת למעטה תמים ופסטורלי עלולים לקנן מרבצי סכנות הרי אסון, ומתחת לפרצוף נעים ונוטף דבש צופים, עשוי להסתתר מפלצת דרקונית רקובת שנאה ושוחרת מוות.

המדיינים היו נראים לכאורה כמו ג’נטלמנים אמתיים. הם הזמינו את בני ישראל ברוחב לב אל בתיהם, ‘ביתינו – ביתכם’ אמרו באבירות, והפקירו עבורם מכל אשר להם. אלא שהמטרה המוסווית מתחת הייתה אחת: להחטיא ולהמאיס את העם הזה בעיני אלוקיו, שיכלה אותם מעל פני האדמה. ואכן הם הגשימו את מטרתם, לפחות באופן חלקי, והביאו להריגתם של מאה חמישים ושש אלפי יהודים על ידי שופטי ישראל, ועוד עשרים וארבעה אלף במגיפה.

ועדיין, גם לאחר שכל זאת קרה, היה צורך לאייב את האויבים. לחדד ולקשר אותם אל הצרות שהם אלו שהביאו באכזריותם השטנית, שלא ימשיכו בני ישראל להיסחף שוב בקסמי חיוכיהם המזויפים.

כמה אנחנו מכירים את השיטה הזו. היצר יש לו כל כך הרבה פנים, וכולם דבשיים וזורחים בחמדה. הוא אף פעם לא בא כאויב במפגיע, אלא מתחפש מאחורי רצונות בלתי קיימים, מאחורי דחפים לתאוות חלולות, כאילו החטא הבא – זה מה שיעשה אותך מאושר עלי אדמות. וכולו אינו אלא גוש של שקר עטוף בצלופן.

בעצם, זה גם מה שפנחס עשה. הוא השכיל לראות מבעד למעטה התמים, כי האכזרי האמתי הוא זה שירחם כעת על השטן. ברחמים עצומים הוא סיכן את עצמו והלך לעשות את המעשה הנכון מתוך אהבת ישראל אמתית וכנה לחלוטין. דווקא המעשה ה’קיצוני’ שלו, הביאה עליו ברית שלום, ועל העם – רווחה.

ומכיוון שיש בעולמנו אינספור דוגמאות לשקרים שניבטים אלינו מכל חרך וצוחקים עלינו מכל פינה, ותוקפים אותנו מכל הכיוונים, בכל הזמנים ועל ידי כל הגורמים, נדמה שניתן לסכם ולומר, שעיקר עבודת היהודי בעולמו הוא – לזהות את השקרים הללו, ולהיצמד אל מקור האמת ומחצבת היושר האחת והיחידה.

כל אחד יזהה סביבו שקרים לרבבותיו, לו רק יפקח עין ויתבונן. הנה לקט אקראי ובלתי מייצג של שקרי העולם מול האמת. והחכם יחכם עוד ועוד.

א. אדם

לכאורה, עושה, מחליט, מנהל, מזיז. למעשה, במותו יתברר כלא יותר מאשר צירוף מולקולות בלה, מרקיב ומדיף צחנה.

ב. בחור

לכאורה, חסר עול וחופשי לעשות ככל העולה ברוחו. למעשה, דווקא השנים הללו מעצבות את עתידו ועתיד יוצאי חלציו לאורך ימים ודורות (נאום מרן המשגיח).

ג. געפילטע פיש

לכאורה, דג ממולא. בפועל, עשרים אחוזי קרפיון טחון מעורבבים עם קמח מצה, קמח שקדים, גזר, קישואים ושאר ירקות.

ד. דגל

לכאורה, סמל של עוצמה וכוח. בפועל, פיסת בד קטנה וצבועה, חסרת חוט שדרה ומתנופפת ברוח.

ה. הרב ר’

לכאורה, תואר כבוד ליהודי שלמד ועמל והוסמך לרבנות. למעשה, תואר בו זוכה מן ההפקר כל אברך למחרת נישואיו.

ו. וועד

לכאורה, חבורת אנשים ממונים שפועלים ללא לאות למען עניין וויעודם. למעשה, (במקרים מסוימים), חבורת מזדקנים רעבים לבורקס וצמאים לקולה שמבלים ימיהם במשרדים ממוזגים.

ז. זריעה

לכאורה, זרעים מושלכים לאדמה הבוצית החרושה ונידונים לריקבון ואבדון. למעשה, זוהי דרך השימור היחידה של הזרע.

ח. חומר

לכאורה עניין ממשי, מוצק, גבישי, קשיח, בר קיימא, אפשר לסמוך עליו. בפועל, ריכוז אטומים שאם רק אחד מהם מתפרק – מתברר כי גם מה שנדמה היה ממשי – אין בו ממש.

ט. טעות

לכאורה, פשלה אומללה שעלולה לגרום אסונות קטסטרופליים. למעשה, השגחה עליונה ישירה, להוציא לפועל דבר מה ללא הפרעת שכל אדם.

י. ירח

לכאורה, איננו אלא בננה בשלה בקצה הרקיע. למעשה, מדובר בכדור ענק גדול פי שלושים לפחות מכדור הארץ.

כ. כבוד

לכאורה, מי שיגע להשיג ממנו ימצא. למעשה, היגיעה הזו תביא לו אך בִּיזֵי בזיונות.

ל. לשם שמים

לכאורה, עשייה צרופה למען כבוד הקב”ה. בפועל, בלא מעט מן המקרים, הוא שם קוד לעשייה שרלטנית לשם השטל’ע הצרופה והכבוד העצמי הטהור.

מ. מוזיקה חסידית

לכאורה, שירי קודש המושרים בשולחנו טהורים. בפועל, תעשיית שריקות, צרימות, החרשות אוזניים ו’דנצים’ בלתי חסידיים בעליל.

נ. ניתוח

לכאורה, פציעה מכוונת ואכזרית בגוף חולה וחסר אונים. בפועל, פעולת הצלה הכרחית לגוף.

ס. ספינר

לכאורה משחק ילדים חביב שמועיל לקשב וזיכרון. בפועל, מסתובב סביב עצמו וחוץ מזמזום מטרטר לא עושה מאומה.

ע. עול

לכאורה, מחויבות כבדה, עבדות ושיעבוד. בפועל, דווקא פורק העול – חי חיים של כאב לב מתמשך, ריקנות, מיאוס, ייאוש וחידלון.

פ. פוליטיקאי

לכאורה איש בעל סמכויות שמנהל את המדינה. בפועל, אפילו את עצמו, על פי רוב, הוא לא מצליח לנהל.

צ. צום

לכאורה יום של הזיות בהקיץ על רוגלע’ך בוהקים עם שומשום ופאדשוועס קוגל ירושלמי נוטפי שומן. בפועל הצום לא נועד אלא “כדי לעורר הלבבות לפקח על דרכי התשובה”.

ק. קנאים

לכאורה אנשים קיצוניים, הזויים, חסרי תקשורת, מחללי שם שמיים המתנהגים באכזריות. בפועל, המקנאים האמתיים לשם ה’, הם המה מגיני העם, עושי רצונו, מונעי פורענות מישראל ורחמנים מאין כמותם.

ר. רע במיעוטו

לכאורה דבר של בדיעבד, בחירה מאולצת, אופציה שנבחרת בצער רב. בפועל, רווח והצלה שאין כמותו לעם ישראל.

ש. שעון

לכאורה, סובב על צירו שוב ושוב ללא שינוי. בפועל, כל סיבוב מעיד בעצם על שעה נוספת של חיים שהלכה ללא שוב.

ת. תקשורת

לכאורה, עשויה לדווח חדשות, למנוע שחיתויות, להנציח את הקורות. בפועל יוצרת את החדשות, משחיתה את העולם, ומשכתבת את ההיסטוריה.

ואם דיברנו על צביעות, ואנו מצויים בימי בכי הגלות ותקוות הגאולה, הנה מעשייה בשועל, שהוא הרי המייצג הרשמי של תנועת הצביעות בעולמנו הקט.

וכך היה מעשה במגיד מדובנא, שנקלע יום אחד אצל חבורת כופרים. פנו אליו הללו ואמרו ששמועה שמעו שמטיב הוא לדרוש. הנה הם מוכנים לשמוע ובלבד שלא יסיים כהרגלו עם כל עניין התפילה לבוא המשיח, יען הם אינם מאמינים בזה, עפ”ל.

הסכים המגיד, ולאחר שעה ארוכה של דברי כיבושין נוקבים, ביקש לסיים במעשה: השועל יצא יום אחד ליער, ובטנו הציק לו מחמת רעב ממושך. לפתע עולה באפו ריח של תרנגול בר מפוטם. הוא מגשש בנחיריו עד שהוא מתקרב לטרפו. התרנגול שהבחין בעוד מועד בטורף הצבוע שחושף ניבים מחודדים, תכף פרש כנף וזינק אל ענף גבוה באילן.

בצר לו, פנה השועל אל אומנות הערמומיות שלו. הוא צועק ממקומו אל התרנגול ואומר לו: “הי, אל תחשוש! אתה יכול לרדת. לא יאונה לך כל רע! שכן כבר בא המשיח ונתקיימה הנבואה של ‘וגר זאב עם כבש’, ואם כן גם תרנגול עם שועל יכולים ללכת יחדיו”.

עודו מדבר ולפתע נשמעו נביחות כלבים ביער. השועל תפס את ידיו ורגליו ונמלט אחוז אימה. כעבור כמה דקות הסתלקו הכלבים והשועל חזר למקומו ושוב קרא לתרנגול שירד אצלו. קרקר התרנגול בצחוק מלגלג ואמר לו: אם אכן כדברך שהמשיח הגיע והשלום שורר בין החיות, מדוע אפוא ברחת מן הכלבים? ממה אתה מפחד?

נענה השועל ואמר: “הן אמת שהמשיח הגיע, אבל מה אעשה שהכלבים אינם מאמינים במשיח?”

ופני הכופרים חפו.

ב”ה / הגיגים / פנחס / תמוז עז

First published in HaEda Newspaper. Reprinted with permission.

Contact the author at [email protected]

על פרשנות

כותרות של מרגלים

מרן הגרי”ז הלוי זי”ע עלה ארצה מאירופה הבוערת אחר ששתה מלא לוגמיו מכוס התרעלה. הוא היה עטוף שכול, שבע תלאות ואפוף מכאוב. אשתו הרבנית מרת הענדיל ע”ה יחד עם שלושה מילדיו נותרו מאחור, בבריסק שבליטא. ולמרות המאמצים הכבירים שהשקיע בניסיון להצילם מגיא ההריגה, נעקדו לדאבון הלב על גבי המזבח הנאצי, הי”ד.

בשרשרת מופלאה של ניסים הצליח מרן הגרי”ז לעשות את כל דרך התלאות מווילנה ועד לחופי העיר חיפה בארץ ישראל.

ובכן, מה מצופה מיהודי שכול, אלמן, שגורש מביתו, הורחק מעירו ונותק מקהילתו, נושל מכל נכסיו ונותר בודד וחסר כל, כשמגיע אחרי ככלות הכל ומחונן את עפר הארץ? היינו חושבים אולי שינשק בהתרגשות את האדמה הקדושה, ינשום סופסוף לרווחה, יכאב את אובדנו הנורא, ויתרפק על המנוחה ועל הנחלה לאחר סבל כה רב. ולאחר כל אלו? יתפנה להתחיל להתארגן במקום משלו, ינסה לקומם את הריסות חייו.

והנה מה שקרה בפועל. מרן הגרי”ז ירד מן הספינה, ומשמר הגבול הבריטי דרש מכל הנכנסים אל שערי הארץ מס בסך מחצית הלירה. לא סכום גדול, אבל הבעיה הייתה שלמרן הגרי”ז לא היה בנמצא פרוטה לפורטה.

הייתה שם במקום קבוצת שליחים מטעם הסוכנות היהודית, וכשראו את הרב הנכבד שאינו מורשה לעבור ללא תשלום מחצית הלירה, ביקשו לשלם עבורו. אלא שהוא סירב בכל תוקף לקבל טובת הנאה כלשהי מנציגי הציונות שכבר נודעה במעלליה הרעים. גם לקבל מתנות חינם משאר הנוכחים לא הסכים בשום אופן.

רק לאחר שהות ארוכה, הפציע הרעיון במוחו של אחד הרבנים שהגיעו לקדם את פניו: לשלם לרב על חשבון שכר הרבנות שיקבל כאשר יתחיל לשמש כרב בירושלים. לזאת נעתר מרן, והודו לה’, הוא הורשה להיכנס אל הר ציון, שם הייתה פליטה.

התרגשות רבה שררה בקרב אנשי ירושלים שבאו לקדם את פני הארי שעלה מן הגולה. שמעו הגדול הגיע לכל מקום, וכעת יש להם הזכות לראותו במו עיניהם.

אחד הנוכחים הגיש לרב המותש כוס מיץ תפוזים טרי, להשיב נפשו מן המסע המפרך. מרן הגרי”ז רק ראה את כוס מיץ התפוזים ונדלקו עיניו כמו אבוקות באפילה. הוא ברר תכף מהיכן נלקחו התפוזים, והאם הופרש מהן תרומות ומעשרות כדין…

הסיפור הקטן הזה מבהיל בעוצמתו. מפני שהוא מראה עד כמה לא שכח מרן ולו לרגע את תפקיד חייו עלי אדמות.

שערו בנפשכם, כל כך הרבה צרות ורעות עדו עליו על האיש, כל כך הרבה טרדות וקשיים; העבר המטושטש ומלא הדם, ההווה המורכב וקושי המסע, והעתיד הלוט בערפל סמיך כל כך, ובכל זאת את שם בוראו הוא לא שוכח לרגע. ואף שענייני תרומות ומעשרות לא נגעו אליו עד כה, הדבר הזה לא מש מראש מעייניו. וברגע שרואה מיץ תפוזים הוא נזכר במכרה זהב חדש של הלכות למעשה.

אחת השאלות הקשות בפרשתנו היא מדוע חטאם של המרגלים גדול כל כך. הרי הם נשלחו במפורש לבדוק את הארץ מה היא, אם טובה או רעה, שמנה או רזה, והיושבים עליה מה הם, חזקים או רפים, רבים או מעטים. את הנתונים הללו נשלחו להביא וזה בדיוק מה שהביאו?!

יותר מזה, כאשר חזרו המרגלים וסיפרו על ארץ זבת חלב ודבש ובעלת פירות ענקיים, מציין רש”י כי כל דבר שקר שאין אומרים בו קצת אמת בתחילתו – אין מתקיים בסופו. והשאלה היא, הרי גם המשך דבריהם לא היה בהם שקר, הם רק סיפרו את מצב הדברים בארץ ישראל, כפי שהתבקשו לעשות. הם לא המציאו שהיו שם ילידי ענק שהיו כחגבים בעיניהם, ולא כיזבו כשסיפרו על הערים הבצורות ועל עמלק שיושב בנגב ועל העמים היושבים בהר ובגבולות, וגם לא שיקרו שהארץ אכלה יושביה. אז מהי כאן התביעה?

לפני שניגש לתשובה, נעצור לכותרות.

עיתון, כידוע, נועד בשביל לעדכן את קוראיו בחדש שתחת השמש. זאת, כמובן, מטרה חשובה עד מאוד ואי אפשר לזלזל בה. הרי לאנשים יש יצר סקרנות, והכרחי לספק אותו באמצעות עדכונים שוטפים ממחאת החלבנים בגואטמאלה, וידיעות מזרות אימה על מצב הקרוקודילים באיים הקריביים.

אבל העיתון יש לו כוח רב, שהולך וגדל ככל שהדור הופך רדוד יותר. והכוח גלום דווקא בניסוח הכותרות.

כולנו זוכרים את הפיגוע הנורא בבית הכנסת בני תורה בהר נוף לפני כשנתיים וחצי. שני מחבלים ארורים נכנסו אל בית הכנסת, ירו והיכו בגרזן ורצחו חמישה מתפללים הי”ד. הכותרת שהתפרסמה באחד מכלי התקשורת הגדולים בעולם דיווחה על כך: “שני פלסטינים וארבעה יהודים נהרגו בהיתקלות בבית הכנסת בירושלים”.

תאמרו: זה לא נכון? והרי זה כן נכון.

זו דוגמה ישנה, והאמת שאין צורך ללכת רחוק כל כך כשבכל עיתון מצוי ניתן למצוא את הכותרות המנוסחות ב’אובייקטיביות’ צחה שכזו. ובשבוע הקודם עסקנו בדוגמא עדכנית.

אלא שלאחרונה יש חידוש עצום בעניין: ניתן להתעלם לגמרי ממאורע. פשוט לא לדבר עליו. ואם מרנן ורבנן לבלרי העיתון לא מדברים עליו, הרי שהוא לא התקיים, והכל בדותות והזיות ושקרים וכל המתעקש הרי הוא כופר ורשע.

כשלושים אלף יהודים, בראשות רבנים וגדולים וראשי ישיבות, מתאספים בחוץ לארץ להכריז הכרזה, להביע זעקה, ולמחרת, דממה מוחלטת. מאורע כה אדיר, מעמד גדול כל כך ואין התייחסות בעיתונים של ‘היהדות הנאמנה’, של ‘הבית היהודי? ושל ‘הציבור החרדי’. לא אזכור ולא רמז ולא ציוץ.

אבל אפשר להבין אותם, אחרי שמחאות גואטמלה וצרות הקרוקודילים מילאו את העמודים עד תומם, ועמודי הפרסום על מכללות ‘חרדיות’, על חופשות חגים בונצואלה, ועל אייפונים ‘מוגנים’ מילאו את השאר, פשוט לא נותר מקום. עניין טכני נטו.

לא שמעסיק אותנו מידי הרבה מה רשום או לא רשום בעיתונים, ולא שהדבר מעלה או מוריד או אפילו מעניין. הדגים נחים להם בשלווה גם במעמקי הדפים הללו ולכלוכי המילים אפילו לא מפריעים להם להתכונן לעלות על שולחן השבת. אבל מה שכן ניתן לראות מכאן, זה שאפשר להתהדר בנוצות אמתיות לגמרי ועדיין להישאר שועל שקרן.

להבדיל את כל ההבדלות הנצרכות, המרגלים לא שיקרו. הם אמרו אמת. אבל אמרו אמת בצורה כזו שאי אפשר היה לפרש אותה בצורה אחרת, בצורה האמתית. אמנם יש שם פירות טובים, הם אמרו, אבל הרי כל כך גרוע שם, יש שם אנשים ענקיים ומבהילים, והערים מבוצרות, ואנשים מתים שם בסיטונאות, ונורא נוראות שם המצב. אין כאן לא שקר ולא כזב ולא בדיה.

אבל יהושע וכלב שגם היו שם, בכל זאת הצליחו לראות זאת אחרת. הם דיברו על אותן ההלוויות נוראות, אדרבה, כנס שהציל אותם. כיד השם הגדולה לכבודם. הם התרכזו בעיקר הסיפור, בטוב הארץ ובסגולותיה הנפלאות. הם ידעו שיוכלו לכבוש גם את הערים הבצורות וגם את הענקים, שבסופו של דבר הם הרי כפחות מחגבים זעירים לפני הבורא הגדול, הכל יכול.

משה ברך את יהושע שייוושע מעצת מרגלים. עצה זו חוות דעת, זווית ראיה. משה רצה שיינצל מראייתם המעוותת של המרגלים. שיראה את אותם דברים באור הניסים שכבר אירעו, באור הגדולות והנפלאות שעשה עמם המוציא אותם ממצרים.

ראייתם ה’אובייקטיבית’ של המרגלים, אמנם הייתה נכונה עובדתית. אבל התביעה עליהם הייתה מדוע הם לא לקחו בחשבון את כוחו וגבורתו של הבורא. הן הם ראו עין בעין את תקיפותו ויכולותיו בעת יציאת מצרים, והם כבר ראו כמה מגונה היא לשון הרע, איך הם לא לקחו זאת בחשבון? איך יכולים היו לחשוב שהנפילים, ברואיו של הבורא, הם חזקים ממנו? איך יכלו לומר לא נוכל לעלות?

פשוט וברור שאין לנו השגה במרגלים, נשיאי דור דעה, וכל שכן שאין לנו יכולת לדון אותם. אבל לעצמינו עלינו לקחת מהם מוסר, לזכור תמיד את העיקר. גם אם המראה האובייקטיבי משכנע לכיוון מסוים, הרי יש לנו תורה, ויש לנו הוראה, ומהן אסור ואי אפשר לזוז.

הרי כולנו מרגלים שנשלחנו מעולם העליון אל ארץ האויב, מצוידים בכלים משוכללים, עם משימות אישיות סודיות. הצרות והניסיונות הם רבים וקשים, אבל בזמן שנזכור ונעמיד מול העיניים את מטרת החיים, הרי שגם בתוך החושך, וגם בעומק הקושי, נזכור את הבורא. ולא נשכח לברר האם הופרשו תרומות ומעשרות מכוס מיץ התפוזים.

ב”ה / הגיגים / שלח / סיוון עז

First published in HaEda Newspaper. Reprinted with permission.

Contact the author at [email protected]