עיקר חג שבועות, עומר ושתי הלחם – ארץ ישראל
קדושת ארץ ישראל בא מכח עומר ושתי הלחם
משנה מסכת כלים (פרק א משנה ו): “עשר קדושות הן, ארץ ישראל מקודשת מכל הארצות, ומה היא קדושתה? שמביאים ממנה העומר והבכורים ושתי הלחם, מה שאין מביאים כן מכל הארצות”.
מכאן אנו למדים שיסוד קדושת ארץ ישראל הוא שניתן להביא ממנו קרבנות היסוד, שהם תחילת אכילת האדם ואכילת המזבח.
שהרי לפני שהביאו קרבן העומר, אסור לאכול מחמשת מיני דגן של חולין. ולפני שהקריבו קרבן שתי הלחם בחג השבועות, אסור להקריב כל קרבן מנחה מתבואה החדשה, וכן אסור להביא ביכורים. וא”כ אלו הם בסיסי קרבנות המנחה, ומזה נובע קדושת ארץ ישראל, שמכל מקום בארץ ישראל ניתן להקריב קרבנות יסוד האלו.
אכילת לחם רק אחרי קרבן העומר, בבחינת שיירי מנחות
וצריך להבין כאן, שיש לכאורה דבר שהוא סתירה, הרי קרבן העומר הקמיצה שלו עולה על-גבי המזבח, ואילו קרבן שתי הלחם שהוא חמץ אינו עולה על-גבי המזבח. ויקרא (פרק ב יב): “קָרְבַּן רֵאשִׁית תַּקְרִיבוּ אֹתָם לַיְקֹוָק וְאֶל הַמִּזְבֵּחַ לֹא יַעֲלוּ לְרֵיחַ נִיחֹחַ”.
רש”י (שם): “קרבן ראשית תקריבו – מה יש לך להביא מן השאור ומן הדבש קרבן ראשית שתי הלחם של עצרת הבאים מן השאור, שנאמר (ויקרא כג יז) חמץ תאפינה, ובכורים מן הדבש, כמו בכורי תאנים ותמרים”.
וא”כ יש לשאול, למה לחם חולין כפוף להקרבת קרבן שעולה ע”ג המזבח, ואילו קרבנות מנחה שעולים ע”ג המזבח, כפופים לקרבן שתי הלחם שאינו עולה ע”ג המזבח.
ונראה לבאר ענין של קרבן העומר שכפוף לו איסור חדש, שאסור לאכול כל חמשת מיני דגן לפני שהקריבו קרבן העומר, שזה בבחינת שיירי מנחה, והיינו כמו שכל מנחה אסור לאכול השיריים שלו לפני שהקריבו את הקומץ על-גבי המזבח, וכמו שפסק הרמב”ם (הלכות פסולי המוקדשין פרק יח הלכה ז)”הַקֹּמֶץ וְהַלְּבוֹנָה מַתִּירִין הַשְּׁיָרַיִם לַכּוֹהֲנִים”, כך לחם חולין אסור לאכול כל זמן שלא הקריבו את העומר על המזבח, וא”כ יש בכל לחם בחינת שיירי מנחה.
ויסוד של שיירי מנחה הוא שהכהנים אוכלים משולחן גבוה, כמו שאמרו חז”ל (ביצה דף כא עמוד א)”דכהנים כי קא זכו – משלחן גבוה קא זכו”. אז כל לחם חולין גם כן יש בו בחינת “משולחן גבוה קא זכו”.
שתי הלחם ואיסור להביא קרבנות מנחה לפני זה, יסוד של השראת השכינה
וכעת נבאר יסוד של שתי הלחם ואיסור להביא מן החדש כל מנחות לפני שהקריבו שתי הלחם, היינו קרבן שאינו עולה על המזבח.
ונראה לבאר משום שהקב”ה מתחבר כאן עם כלל ישראל, עי’ בזה ברמב”ן שיסוד של השראת השכינה בישראל הוא ע”פ פשט לצורך הדיוט וע”פ סוד לצורך גבוה ושניהם אמת.
וז”ל הרמב”ן (שמות פר’ תצוה, פרק כט פסוק מו): “אבל רבי אברהם אמר כי לא הוצאתי אותם מארץ מצרים רק בעבור כי אשכון בתוכם, וזהו ‘תעבדון את הא-להים על ההר הזה’ (לעיל ג יב). ויפה פירש.
“ואם כן יש בענין סוד גדול, כי כפי פשט הדבר השכינה בישראל צורך הדיוט ולא צורך גבוה, אבל הוא כענין שאמר הכתוב (ישעיה מט ג) ‘ישראל אשר בך אתפאר’, ואמר יהושע (יהושע ז ט) ‘ומה תעשה לשמך הגדול’, ופסוקים רבים באו כן: ‘אוה למושב לו’ (תהלים קלב יג); ‘פה אשב כי אויתיה’ (שם יד); וכתוב ‘והארץ אזכור’ (ויקרא כו מב)”. עכ”ל.
וא”כ ניתן לפרש כאן ענין של עומר ושתי הלחם, שהקב”ה אומר: אל תאכלו לחם עד שתביאו לפני קרבן שעולה על המזבח, ואני לא מוכן לקבל קרבן עד שתביאו לחם שנאכל רק לכהנים ואינו עולה על המזבח, כי עי”ז נשלם ההתחברות בין כלל ישראל להקב”ה.
ובזה מובן ענין של ספירת העומר שהוא לזכור קרבן העומר במשך מ”ט יום עד שיקריבו קרבן שתי הלחם, בחג השבועות, היינו שצריך האדם להתבונן במשך מ”ט יום שכל הלחם שהוא אוכל הוא בבחינת משולחן גבוה ולהתחבר עי”ז להקב”ה, עד שזוכים למדריגה שהקב”ה מתקרב גם הוא לכלל ישראל ומוכן לקבל קרבנות בגלל שהקריבו קרבן שנאכל רק לכהנים.
טעם ספר החינוך
אולם עי’ בחינוך טעם של ספירת העומר בכיוון אחר, שעיקרו משום מתן תורה בחג השבועות.
וז”ל ספר החינוך (מצוה שו): “משרשי המצוה על צד הפשט, לפי שכל עיקרן של ישראל אינו אלא התורה, ומפני התורה נבראו שמים וארץ וישראל, וכמו שכתוב [ירמיהו ל”ג, כ”ה] ‘אם לא בריתי יומם ולילה’ וגו’. והיא העיקר והסיבה שנגאלו ויצאו ממצרים כדי שיקבלו התורה בסיני ויקיימוה, וכמו שאמר השם למשה [שמות ג’, י”ב] ‘וזה לך האות כי אנכי שלחתיך בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את הא-להים על ההר הזה’, ופירוש הפסוק כלומר, הוציאך אותם ממצרים יהיה לך אות שתעבדון את הא-להים על ההר הזה, כלומר שתקבלו התורה שהיא העיקר הגדול שבשביל זה הם נגאלים והיא תכלית הטובה שלהם. וענין גדול הוא להם, יותר מן החירות מעבדות, ולכן יעשה השם למשה אות צאתם מעבדות לקבלת התורה, כי הטפל עושין אות לעולם אל העיקר.
“ומפני כן, כי היא כל עיקרן של ישראל ובעבורה נגאלו ועלו לכל הגדולה שעלו אליה, נצטוינו למנות ממחרת יום טוב של פסח עד יום נתינת התורה, להראות בנפשנו החפץ הגדול אל היום הנכבד הנכסף ללבנו, כעבד ישאף צל, וימנה תמיד מתי יבוא העת הנכסף אליו שיצא לחירות, כי המנין מראה לאדם כי כל ישעו וכל חפצו להגיע אל הזמן ההוא. וזהו שאנו מונין לעומר, כלומר כך וכך ימים עברו מן המנין, ואין אנו מונין כך וכך ימים יש לנו לזמן, כי כל זה מראה בנו הרצון החזק להגיע אל הזמן, ועל כן לא נרצה להזכיר בתחילת חשבוננו ריבוי הימים שיש לנו להגיע לקרבן שתי הלחם של עצרת.
“ואל יקשה עליך לומר, אם כן, אחר שעברו רוב הימים של שבעה שבועות אלו, למה לא נזכיר מיעוט הימים הנשארים, לפי שאין לשנות מטבע החשבון באמצעו. ואם תשאל, אם כן למה אנו מתחילין אותו ממחרת השבת ולא מיום ראשון, התשובה כי היום הראשון נתייחד כולו להזכרת הנס הגדול והוא יציאת מצרים, שהוא אות ומופת בחידוש העולם ובהשגחת השם על בני האדם, ואין לנו לערב בשמחתו ולהזכיר עמו שום ענין אחר, ועל כן נתקן החשבון מיום שני מיד”. עכ”ל.
אולם דחק עצמו הרבה, למה לא סופרים הפוך, וכן הרי לא מזכירים בספירת העומר כלל מתן תורה אלא מצוות הקרבת העומר בין בברכה ובין בספירה עצמו. ולפי מה שכתבנו שענין ספירת העומר לחזק ענין של בחינת שיירי מנחות ניחא הכל, שאנו צריכים לחזק עצמינו במשך מ”ט יום לדעת שכל האוכל הוא משיירי קמיצת המנחת העומר, עד שהקב”ה הוא בבחינת “ירד לתחתונים” להתחבר עמנו דרך שתי הלחם שאינו עולה על המזבח. ובודאי בדרך רמז ניתן לומר מה שכתב החינוך, אבל מה שכתב שזה על דרך הפשט צ”ע.
חג השבועות בתורה שבכתב מחמת עומר ושתי הלחם, ובחז”ל הוסיפו זמן מתן תורה
עיקר היסוד של חג השבועות הוא הקרבת קרבן שתי הלחם, והמשך של קרבן העומר, וזה מה שנאמר מפורש בתורה, ואילו שזה חג מתן תורה הוא רק נרמז בפסוקים אבל לא מפורש.
לשון התורה על חג השבועות הוא חג הביכורים, וחג השבועות וחג הקציר, ולא הוזכר בתורה שזה חג מתן תורה.
אולם חז”ל מדגישים הרבה שחג השבועות קשור למתן תורה, עי’ פסחים (דף סח עמוד ב): “רב יוסף ביומא דעצרתא אמר: עבדי לי עגלא תלתא. אמר: אי לא האי יומא דקא גרים, כמה יוסף איכא בשוקא?
“אמר רבי אלעזר: הכל מודים בעצרת דבעינן נמי לכם. מאי טעמא – יום שניתנה בו תורה הוא”. ע”כ.
וכן אומרים זה בתפילה, וכן בקריאת התורה שקוראים פרשת עשרת הדברות.
וכן היום שקובע בו חג השבועות הוא לא ממש יום של מתן תורה שהרי יום של מתן תורה פליגי תנאים אם זה היה בו’ בסיון או בז’ בסיון, עי’ שבת (דף פח ע”ב), ואילו חג שבועות שהוא יום חמישים לעומר בזמן שקדשו על פי הראייה היה יכול לחול בה’ בסיון או בו’ או בז’.
וכבר הקשה כך המגן אברהם (ריש סימן תצד), וז”ל: “קשה לי היאך אנו אומרים בשבועות יום מתן תורתינו הלא קי”ל כר”י דאמר בז’ בסיון נתנה תורה דהא קי”ל דבעי לפרושי ו’ עונות כמ”ש בי”דסי’ קצ”ו (וכמדומה שראיתי קושיא זו באיזו פוסק), ולדידן לעולם שבועות בו’ בסיון ובאמת הרמב”םפרק ה’ מהלכות אבות הטומאה פסק דא”צ לפרוש רק ג’ עונות וכתב הכסף משנה בגירסת הרמב”ם והרשב”א דחכמים סבירא להו ג’ עונות ופסק כוותייהו ע”ש – וא”כ מנהגנו הוא על פי הרמב”ם ומ”ש בי”ד כר’ יוסי היינו לחומרא ומה שקשה עוד דהתורה ניתנה ביום נ”א לספיר’ דהא יצאו ממצרים ביום ה’ והתורה ניתנה בשבת, כבר תי’ הי”מ דבא לרמוז לנו י”ט שני של גליות ואפשר דהיינו דקאמר יום א’ הוסיף משה מדעתו ואין כאן מקומו”. עכ”ל.
הנה דחק עצמו הרבה בתירוץ קושיה זו, אולם יותר נקרא שזמן מתן תורתנו אינו ממש באותו יום אלא בערך באותו זמן, וכמו שנקרא גם חג הקציר, ועל אף שלא קוצרים ביו”ט של שבועות ממש, מ”מ התקופה היא זמן הקציר.
ועכ”פ מה שברור שעיקר חג השבועות הוא היום שמקריבים שתי הלחם, וזה תמיד בדיוק. וגם בזמן שאין בית המקדש קיים ואין שתי הלחם בפועל, אבל עכ”פ זה היום שהיו צריכים להקריב שתי הלחם. משא”כ בענין מתן תורה הוא רק בערך, וזה טעם מִשְׁנִי שחז”ל הוסיפו, ולא עיקר הטעם.
וממילא כפי שנתברר, שעיקר היום טוב הוא בגלל שתי הלחם, ובזה נשתנו קרבן שתי הלחם שכולל גם כבשי עצרת משאר קרבנות החג, ששאר קרבנות החג באים בגלל החג, ואילו שתי הלחם זה הפוך, שהחג בא בגלל שתי הלחם, וזה מפורש בתורה:
ויקרא (פרק כג טז) עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַה’:(יז) מִמּוֹשְׁבֹתֵיכֶם תָּבִיאּוּ לֶחֶם תְּנוּפָה שְׁתַּיִם שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת תִּהְיֶינָה חָמֵץ תֵּאָפֶינָה בִּכּוּרִים לַה’:(יח) וְהִקְרַבְתֶּם עַל הַלֶּחֶם שִׁבְעַת כְּבָשִׂים תְּמִימִם בְּנֵי שָׁנָה וּפַר בֶּן בָּקָר אֶחָד וְאֵילִם שְׁנָיִם יִהְיוּ עֹלָה לה’ וּמִנְחָתָם וְנִסְכֵּיהֶם אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לה’: (יט) וַעֲשִׂיתֶם שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת וּשְׁנֵי כְבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה לְזֶבַח שְׁלָמִים: (כ) וְהֵנִיף הַכֹּהֵן אֹתָם עַל לֶחֶם הַבִּכֻּרִים תְּנוּפָה לִפְנֵי ה’ עַל שְׁנֵי כְּבָשִׂים קֹדֶשׁ יִהְיוּ לַה’ לַכֹּהֵן: (כא) וּקְרָאתֶם בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ חֻקַּת עוֹלָם בְּכָל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם”. ע”כ.
ורואים מכל זה שה”מקרא קודש” בא בעקבות הקרבות שתי הלחם וכל הקרבנות שנטפלים לשתי הלחם.
וכן מבואר שחג שבועות בגלל שתי הלחם ובגלל שבע שבועות אחרי קרבן העומר, במדבר (פרק כח כו): וּבְיוֹם הַבִּכּוּרִים בְּהַקְרִיבְכֶם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַה’ בְּשָׁבֻעֹתֵיכֶם מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ: (כז) וְהִקְרַבְתֶּם עוֹלָה לְרֵיחַ נִיחֹחַ לַה’ פָּרִים בְּנֵי בָקָר שְׁנַיִם אַיִל אֶחָד שִׁבְעָה כְבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה”. ע”כ.
רש”י (שם כו): “וביום הבכורים – חג השבועות קרוי בכורי קציר חטים על שם שתי הלחם, שהם ראשונים למנחת חטים הבאים מן החדש”. עכ”ל.
וכאן מדובר בקרבנות מוסף, והיינו שיסוד החג הוא שתי הלחם ושבע שבועות אחרי קרבן העומר, ובעקבות זה יש יו”ט שאסור במלאכה ובעקבות היו”ט יש קרבנות מוסף.
עוד מקורות שעיקר חג שבועות בגלל שתי הלחם, שמות (פרק כג טז): “וְחַג הַקָּצִיר בִּכּוּרֵי מַעֲשֶׂיךָ אֲשֶׁר תִּזְרַע בַּשָּׂדֶה”.
ופי’ רש”י (שם): “וחג הקציר – הוא חג שבועות. בכורי מעשיך – שהוא זמן הבאת בכורים, ששתי הלחם הבאים בעצרת היו מתירין החדש למנחות ולהביא בכורים למקדש, שנאמר (במדבר כח כו)וביום הבכורים וגו’. עכ”ל.
שמות (פרק לד כב): “וְחַג שָׁבֻעֹת תַּעֲשֶׂה לְךָ בִּכּוּרֵי קְצִיר חִטִּים”.
ופי’ רש”י (שם): “בכורי קציר חטים – שאתה מביא בו שתי הלחם מן החטים: בכורי – שהיא מנחה ראשונה הבאה מן החדש של חטים למקדש, כי מנחת העומר הבאה בפסח מן השעורים היא”. עכ”ל.
וא”כ עיקר חג השבועות הוא הבאת שתי הלחם שמתיר את הקרבת קרבנות מן החדש וכן הביכורים של יהודי בשדה שלו משבועות.
מקור ששבועות הוא בגלל שזה אחרי שבע שבועות של קרבן העומר, דברים (פרק טז ט): “שִׁבְעָה שָׁבֻעֹת תִּסְפָּר לָךְ מֵהָחֵל חֶרְמֵשׁ בַּקָּמָה תָּחֵל לִסְפֹּר שִׁבְעָה שָׁבֻעוֹת: (י) וְעָשִׂיתָ חַג שָׁבֻעוֹת לַה’ אֱ-לֹהֶיךָ”.
למה חג השבועות נוהג גם בזמן שאין בית המקדש
ויש להקשות, הרי שבועות נוהג גם בזמן שאין בית המקדש קיים, ואין מביאים עומר ושתי הלחם, וא”כ איך ניתן להבין שעיקר חג השבועות בגלל עומר ושתי הלחם.
ובאמת הרמב”ן הסביר למה הוצרכה התורה לומר שנוהג שבועות בכל דורותיכם, זה משום שהיינו יכולים לחשוב מכיון שעיקר החג בגלל קרבן עומר ושתי הלחם, זה נוהג רק בזמן שנוהג עומר ושתי הלחם, על כן כתבה תורה שתמיד נוהג.
וז”ל הרמב”ן (ויקרא פרק כג): “הוצרך לומר ‘חוקת עולם לדורותיכם בכל מושבותיכם’ באיסור החדש(פסוק יד) ובשביתת חג השבועות (פסוק כא), מפני שהוא תלוי בהנפת העומר ובמנחה חדשה, לומר שאפילו אחרי גלותנו בחוצה לארץ שאין עומר ומנחה, יצוה בהם, כי החדש אסור מן התורה בכל מקום”. עכ”ל.
וא”כ כמו שאיסור חדש בודאי עיקרו בגלל קרבן העומר, והתורה מרבה בזה שגם בזמן שאין קרבן העומר מ”מ נוהג איסור חדש עד יום שאמורים להקריב קרבן העומר, ממילא מובן שגם חג השבועות קשור בעיקרו לקרבן עומר ושתי הלחם, רק שהתורה מחייבת גם בזמן שאין קרבן שתי הלחם בפועל אלא יום שאמורים להקריב בו שתי הלחם ושבע שבועות של יום שאמורים להקריב קרבן העומר.
למעשה מזכירים שתי הלחם בזמננו רק מעט
אולם למעשה מזכירים שתי הלחם בחג השבועות מעט מאוד, והיינו במפטיר מזכירים הפסוק “וּבְיוֹם הַבִּכּוּרִים בְּהַקְרִיבְכֶם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַה’ בְּשָׁבֻעֹתֵיכֶם מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ”.
ובנוסח האשכנזים מזכירים פסוק זה גם בתפילת מוסף.
וכן הוזכר ברמ”א לענין מנהג לאכול מאכלי חלב (שו”ע או”ח הלכות פסח סימן תצד סעי’ ג): “ונוהגין בכל מקום לאכול מאכלי חלב ביום ראשון של שבועות; ונ”ל הטעם שהוא כמו השני תבשילין שלוקחים בליל פסח, זכר לפסח וזכר לחגיגה, כן אוכלים מאכל חלב ואח”כ מאכל בשר וצריכין להביא עמהם ב’ על השלחן שהוא במקום המזבח, ויש בזה זכרון לב’ הלחם שהיו מקריבין ביום הבכורים”. עכ”ל.
וכן מנהג הספרדים והחסידים שמזכירים ב”הנני מוכן ומזומן” של ספירת העומר את קרבן העומר ושתי הלחם, שאומרים הפסוקים (ויקרא כג טו) “וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה: (טז) עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַה'”.
אולם יחסית לא מדברים הרבה בענין שתי הלחם, אלא בענין מתן תורה. ונראה מצד שלא נוהג כעת שתי הלחם בפועל, לא מאריכים בזה, משא”כ התורה נוהגת תמיד. אולם הגיע הזמן שאי”ה אנו קרובים לבנין בית המקדש, שידברו בשבועות הרבה בענין שתי הלחם.
שתי הלחם רק מארץ ישראל, עיקר חג השבועות חג של ארץ ישראל ובית המקדש
הנה להלכה מביאים קרבן העומר רק מארץ ישראל, אולם יש דעה בתנאים שניתן להביא גם מחוץ לארץ, אולם שתי הלחם בודאי בא רק מארץ ישראל.
וז”ל הרמב”ן (ויקרא פרק כג טו): “ואין ‘ממושבותיכם תביאו לחם תנופה’ (פסוק יז) כמו ‘מכל מושבותיכם’, אבל טעמו ‘מארץ מושבותיכם’ להוציא חוצה לארץ, כמו שנאמר (במדבר טו ב) כי תבואו אל ארץ מושבותיכם אשר אני נותן לכם. וכך שנינו (מנחות פג ב) כל קרבנות הצבור והיחיד באין מן הארץ וחוצה לארץ חוץ מן העומר ושתי הלחם. ואפילו לדברי האומר עומר בא מחוצה לארץ (שם פד א), מודה בשתי הלחם שאינן באין אלא מן הארץ”. עכ”ל.
ועכ”פ יוצא, מכיון ששתי הלחם צריך להביא דוקא מארץ ישראל וא”כ גם כל החג מתייחס בעיקרו לארץ ישראל, ואף שבודאי חג השבועות נוהג גם בחו”ל, אבל יסוד הענין הוא של ארץ ישראל.
ועוד יוצא ממה שעיקר החג בא בעקבות קרבן שתי הלחם, זה מראה שעיקר החג הוא בנוגע לבית המקדש והקרבות קרבנות.
ועוד יוצא ממה שארץ ישראל מקודשת שמקריבים ממנה עומר ושתי הלחם וביכורים, שכל אלו שלשה דברים מתייחסים לחג בשבועות, עומר, שהרי השם “חג השבועות” היינו שבע שבועות מקרבן העומר; שתי הלחם, משום שמקריבים בו שתי הלחם; ביכורים משום שניתן להביא ביכורים רק מחג השבועות ואילך כשהקריבו את שתי הלחם. וא”כ חג השבועות הוא שנותן הקדושה על כל ארץ ישראל, וא”כ זה בעצם חג של ארץ ישראל, וחג של הקרבות קרבנות.
למה עיקר שבועות בשביל שתי הלחם ורק טעם משני הוא יום מתן תורה
ונראה לומר משום שעיקר התורה היא בארץ ישראל, כמבואר בחז”ל שכל מה שצריך לקיים מצוות גם בחו”ל עיקרו משום ‘הציבי לך ציונים’, וממילא מובן, שיום מתן תורתינו כפוף ליום שעיקר השמחה היא בגלל קדושת ארץ ישראל ויותר מזה להתקרב לבית המקדש, שהרי כל ארץ ישראל עיקר מטרתו למקום המקדש ששם מתחברים כלל ישראל עם הקב”ה בצורה הגדולה והעיקרית.
המקור שעיקר מצוות התורה הם בארץ ישראל
עי’ ספרי (דברים פרשת עקב פיסקא מג) וז”ל: “דבר אחר ‘ואבדתם מהרה, ושמתם את דברי אלה’ וגו’, אף על פי שאני מגלה אתכם מן הארץ לחוצה לארץ, היו מצויינים במצות, שכשתחזרו לא יהו עליכם חדשים.
“משל למלך בשר ודם שכעס על אשתו וטרפה בבית אביה, אמר לה הוי מקושטת בתכשיטיך, שכשתחזרי לא יהו עליך חדשים. כך אמר הקדוש ברוך הוא לישראל: בני, היו מצויינים במצות, שכשתחזרו לא יהו עליכם חדשים.
“הוא שירמיהו אומר (ירמיה לא כ) ‘הַצִּיבִי לָךְ צִיֻּנִים וגו’ [שִׂמִי לָךְ תַּמְרוּרִים, שִׁתִי לִבֵּךְ לַמְסִלָּה דֶּרֶךְ הָלָכְתְּ, שׁוּבִי בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל שֻׁבִי אֶל עָרַיִךְ אֵלֶּה’] – אלו המצות שישראל מצויינים בהם; ‘שִׂמִי לָךְ תַּמְרוּרִים’ (שם) – זה חורבן בית המקדש, וכן הוא אומר (תהלים קלז ה – ו) ‘אם אשכחך ירושלם וגו’ תדבק לשוני’ וגו’; ‘שִׁתִי לִבֵּךְ לַמְסִלָּה דֶּרֶךְ הָלָכְתְּ’ – אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל: ראו באלו דרכים הלכתם ועשו תשובה מיד אתם חוזרים לעריכם, שנאמר (שם) ‘שׁוּבִי בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל, שֻׁבִי אֶל עָרַיִךְ אֵלֶּה’.
וכ”כ רש”י (דברים פרק יא יח): “ושמתם את דברי – אף לאחר שתגלו היו מצויינים במצות, הניחו תפילין, עשו מזוזות כדי שלא יהיו לכם חדשים כשתחזרו. וכן הוא אומר (ירמיה לא, כ) הציבי לך ציונים”. עכ”ל.
וממילא בלי שעם ישראל עתיד לחזור לארץ ישראל אין כלל מקום למצוות בחו”ל, וממילא כבר יום מתן תורה הוא היום שעיקר החג מתייחס לארץ ישראל.
“ממחרת השבת” שנאמר בעומר ובשתי הלחם
יש לעיין למה כתבה התורה בענין קרבן העומר שהתאריך הוא “ממחרת השבת” וקיבלו חז”ל שהכוונה ממחרת יו”ט ראשון של פסח, והיה בזה הרבה התנגדות מצד הבייתוסים, עי’ מנחות (דף סה עמוד א) שאמרו שקרבן העומר הוא ביום ראשון של השבוע וממילא גם חג השבועות: “מתמניא ביה ועד סוף מועדא איתותב חגא דשבועיא דלא למספד, שהיו בייתוסין אומרים: עצרת אחר השבת”, והרבה מאבקים היו על זה, ולכאורה כדי להוציא מן הערעור היה יותר טוב לכתוב בתורה “ביום ששה עשר לחודש הראשון”, ואז יצאנו מכל פקפוק, ולמה התורה כתבה בצורה כזו של “ממחרת השבת”?
ואולי ניתן לפרש שהתורה כאן כתבה לשון “ממחרת השבת” כדי לעורר לנו למה באמת דוקא ביום זה, והטעם בזה נראה משום שהתורה באה לומר שבעצם זה המשך ממש ליום שמזכירים יציאת מצרים, והיה יכול להיות גם בחמשה עשר, אולם מכיון שיום חמשה עשר הוא יו”ט ואסור במלאכה, דחתה התורה את קצירת העומר ליום המחרת.
ואף דקיי”ל שאם חל יום ששה עשר בשבת דוחים את השבת, עי’ מנחות (סה ע”ב) מ”מ יש הבדל בין שביתת השבת לשביתת יום טוב, שעיקר סיבת שביתת השבת הוא להדבק בשביתת הקב”ה בשבת בשעת בריאת העולם, אבל שביתת יו”ט הוא כדי שאדם לא יהא טרוד בעניני חול ויכול להתמקד לכל מה שנוגע בעניני היום ושמחת יו”ט ולכן הותרה מלאכת אוכל נפש, שזה אינו מסיח דעת מעניני היו”ט, שהרי הכנת אוכל ליו”ט היא גופא התעסקות בעניני יו”ט.
וממילא אילו התורה היתה קובעת קצירת העומר ביום טוב, והיו צריכים לצאת לשדות, ולפעמים רחוק מן היישוב לקצור העומר, היה זה מפריע לעיקר התעסקות של היום באכילת קרבן פסח מצה מרור וסיפור יציאת מצרים, ועל-כן דחתה התורה קצירת העומר ליום המחרת.
ומ”מ זה צריך להיות סמוך ממש ליום הזה.
ואף שקצירת העומר דוחה שבת, מ”מ לא כל שנה חל בשבת, ומכיון שהתורה קבעה לסמוך ליציאת מצרים, לא חילקה התורה בין אם חל ששה עשר בחול או בשבת וממילא דוחה שבת.
וזה לשון התורה “ממחרת השבת” היינו שמאותו סיבה שיש שביתת יו”ט שאסור במלאכה, זה גם הטעם למה לא קוצרים ביו”ט את העומר, כדי שלא יפריע להתעסקות של מצוות יום ראשון.
ואילו היתה התורה כותבת “ביום ששה עשר לחדש הראשון” לא היינו יודעים סיבת יום זה, והיו חושבים שיום ששה עשר מצד עצמו סיבה לקרבן העומר ולא משום שזה המשך של יום ראשון של פסח, אבל למעשה יום ששה עשר הוא לא סיבה מצד עצמו אלא רק משום שזה המשך של יום ראשון של פסח. (יש בודאי עוד סיבות לזה רק כתבנו כאן מה שנראה לפי הפשט).
וכן מבואר עוד בהמשך הפסוקים לענין ממחרת השבת שנאמר בחג השבועות (ויקרא כג טז) “עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לה'” (“השבת” כאן היינו שבוע), וזה פשוט שהתורה רצתה לומר כאן שחג השבועות יהא סמוך ממש לגמר שבעה שבועות ולא קשור כלל לתאריך של החדש, (ובאמת לא תמיד יוצא באותו תאריך). והיינו משום שהיום נקרא גם חג השבועות שזה החג על שזכינו לגמור התיקון של שבעה השבועות שהתייחס לקרבן העומר, ועל זה מביאים כעת קרבן שתי הלחם, ולכאורה היה אמור להיות ביום האחרון של שבעה שבועות, שזה מורה חג השבועות, אולם התורה קבעה לאחר שבעה שבועות כדי שיהיו שבעה שבועות תמימות, כי התיקון של הימים שמתייחסים ישר לקרבן העומר צריכים להיות בשלמות ועל כן נדחה יום חג השבועת ליום המחרת, אבל הוא בוודאי קשור לימים של שבעה שבועות, שהרי זה החג של השבעה שבועות שבגלל זה נקרא חג השבועות, וזה ענין של ממחרת השבת השביעית, שהוא סמוך לו אבל לא בתוכו, וזה גם קרבן העומר שהוא ממחרת השבת של יום ראשון של פסח שהוא סמוך לו ומשתייך אליו אבל לא ממש אותו יום.
ועי’ באחרונים על המנהג שלא להקדים תפילת ערבית בחג השבועות, וכתב המשנה ברורה (סימן תצד א): “ביום נ’ לספירת העומר וכו’ – ומאחרין להתפלל ערבית בכניסת שבועות בצאת הכוכבים כדי שיהיו ימי הספירה מ”ט יום תמימות”. עכ”ל.
למה צריך להיות העומר ממש סמוך ליום ראשון של פסח
אחרי שנתבארו שני הקדמות, אחד, שעיקר המסלול של קרבן העומר וספירת העומר וחג השבועות הוא כדי לחגוג ענין של ארץ ישראל ומצוות התלויות בארץ שעי”ז להתקרב להקב”ה. שנית, שעיקר התורה היא בארץ ישראל, ניתן להבין שהתורה קבעה יום קצירת העומר סמוך ליום יציאת מצרים, כדי להראות שעיקר יציאת מצרים הוא כדי להגיע לארץ ישראל, על-כן מתחיל המסלול הזה של ארץ ישראל תיכף אחרי יום של יציאת מצרים, והתורה הדגישה נקודה זו בתיאור “ממחרת השבת” שני פעמים, שיהא קצירת העומר סמוך ליציאת מצרים וחג השבועות סמוך לשבעה שבועות.
עיקר יציאת מצרים כדי להגיע לארץ ישראל
ומה שעיקר מטרת יציאת מצרים כדי להגיע לארץ ישראל, מפורש בתורה הרבה פעמים (הארכנו בזה במאמר “ארבעה כוסות“).
יוסף אמר לאחיו שעיקר הפקידה הוא לצאת ממצרים לעלות לארץ ישראל, וכמו שנא’ בבראשית(פרק נ כד): “וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו אָנֹכִי מֵת וֵא-לֹהִים פָּקֹד יִפְקֹד אֶתְכֶם וְהֶעֱלָה אֶתְכֶם מִן הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב”. ע”כ.
וזה ע”פ ההבטחה של יעקב אבינו, שנא’ בבראשית (פרק מח כא): “וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל יוֹסֵף: הִנֵּה אָנֹכִי מֵת, וְהָיָה אֱ-לֹהִים עִמָּכֶם, וְהֵשִׁיב אֶתְכֶם אֶל אֶרֶץ אֲבֹתֵיכֶם”.
וכן בשמות (פרק ג ז): “וַיֹּאמֶר ה’ רָאֹה רָאִיתִי אֶת עֳנִי עַמִּי אֲשֶׁר בְּמִצְרָיִם וְאֶת צַעֲקָתָם שָׁמַעְתִּי מִפְּנֵי נֹגְשָׂיו כִּי יָדַעְתִּי אֶת מַכְאֹבָיו: (ח) וָאֵרֵד לְהַצִּילוֹ מִיַּד מִצְרַיִם וּלְהַעֲלֹתוֹ מִן הָאָרֶץ הַהִוא אֶל אֶרֶץ טוֹבָה וּרְחָבָה אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ אֶל מְקוֹם הַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי”.
ועוד בשמות (פרק ג טז): “לֵךְ וְאָסַפְתָּ אֶת זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם ה’ אֱ-לֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם נִרְאָה אֵלַי א-לֹהֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב לֵאמֹר פָּקֹד פָּקַדְתִּי אֶתְכֶם וְאֶת הֶעָשׂוּי לָכֶם בְּמִצְרָיִם: (יז) וָאֹמַר אַעֲלֶה אֶתְכֶם מֵעֳנִי מִצְרַיִם אֶל אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ”.
ועוד בשמות (פרק ו ג): “וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּא-ל ש-דָּי וּשְׁמִי ה’ לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם:(ד) וְגַם הֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתָּם לָתֵת לָהֶם אֶת אֶרֶץ כְּנָעַן אֵת אֶרֶץ מְגֻרֵיהֶם אֲשֶׁר גָּרוּ בָהּ: (ה) וְגַם אֲנִי שָׁמַעְתִּי אֶת נַאֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר מִצְרַיִם מַעֲבִדִים אֹתָם וָאֶזְכֹּר אֶת בְּרִיתִי: (ו) לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי ה’ וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם” וגו’.
ופי’ רש”י (שם ג): “וָאֵרָא – אל האבות: בְּא-ל ש-דָּי – הבטחתים הבטחות ובכולן אמרתי להם אני א-ל ש-די: וּשְׁמִי ה’ לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם – ‘לא הודעתי’ אין כתיב כאן אלא ‘לא נודעתי’, לא נכרתי להם במדת אמתות שלי שעליה נקרא שמי ה’ נאמן לאמת דברי, שהרי הבטחתים ולא קיימתי“. עכ”ל.
הפירוש ‘לא קיימתי’, היינו שלא קיימתי לתת להם את ארץ ישראל, וכמו שמבואר בהמשך רש”י(שם ד) וז”ל: “וְגַם הֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי וגו’ – וגם כשנראיתי להם בא-ל ש-די הצבתי והעמדתי בריתי ביני וביניהם”.
המשך רש”י (שם ד) וז”ל: “לָתֵת לָהֶם אֶת אֶרֶץ כְּנָעַן – לאברהם בפרשת מילה נאמר (בראשית יז א)‘אני א-ל ש-די’ וגו’, ‘ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך’ (בראשית יז ח); ליצחק (בראשית כו ג)‘כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל והקימותי את השבועה אשר נשבעתי לאברהם’; ואותה שבועה שנשבעתי לאברהם בא-ל ש-די, אמרתי ליעקב (בראשית לה יא – יב) ‘אני א-ל ש-די פרה ורבה וגו’ ואת הארץ אשר’ וגו’, הרי שנדרתי להם ולא קיימתי:
“(ה) וְגַם אֲנִי – כמו שהצבתי והעמדתי הברית יש עלי לקיים, היינו לקיים השבועה לתת להם את ארץ ישראל לפיכך שמעתי את נאקת בני ישראל הנואקים: אֲשֶׁר מִצְרַיִם מַעֲבִדִים אֹתָם וָאֶזְכֹּר – אותו הברית. כי בברית בין הבתרים אמרתי לו (בראשית טו יד) ‘וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי’:(ו) לָכֵן – על פי אותה השבועה”. עכ”ל.
וכאן בא ההמשך (שמות פרק ו): (ו) לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי ה’ וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִםוְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים: (ז) וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵא-לֹהִים וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה’ א-לֹהֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם: (ח) וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה אֲנִי ה'”. ע”כ.
וכן בויקרא (פרק כה לח): “אֲנִי ה’ אֱ-לֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לָתֵת לָכֶם אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן לִהְיוֹת לָכֶם לֵא-לֹהִים“.
וכן בדברים (פרק ו כג): “וְאוֹתָנוּ הוֹצִיא מִשָּׁם לְמַעַן הָבִיא אֹתָנוּ לָתֶת לָנוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֵינוּ”.
מכל זה נשמע שעיקר יציאת מצרים הוא להגיע לארץ ישראל. וממילא הקפידה התורה שהמסלול של קצירת העומר; ספירת העומר; וחג השבועות שהוא שתי הלחם; יהא צמוד ליום יציאת מצרים, להראות שעיקר יציאת מצרים הוא להגיע לארץ ישראל.
וכן מובן גם שחג מתן תורה הוא כפוף לחג שעיקרו ארץ ישראל, יום שתי הלחם שמביאים רק מארץ ישראל, כדי להראות שהתורה אין לו מציאות עצמי אם זה לא קשור לארץ ישראל, מכיון שעיקר התורה בארץ ישראל, לא מבעיה מצוות התלויות בארץ אלא גם מצוות שאינן תלויות בארץ, עיקר חיובם משום שבסוף יגיעו לארץ ישראל, כמו שאמרו לנו חז”ל עי’ לעיל, וזה יסוד שכתבה התורה “ממחרת השבת” ולא “יום ששה עשר לחדש הראשון” על אף שיצא תקלה מזה, משום שיסדו של הכפיפות של יום קצירת העומר ליום יציאת מצרים הוא יסוד ועיקר של כל הענין.
המסלול של ספירת העומר וחג השבועות הוא אותו מסלול של שמיטה ויובל
נאמר בספירת העומר (ויקרא פרק כג טו): “וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה: (טז) עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַה'”.
ונאמר בשמיטה ויובל (ויקרא פרק כה ח): “וְסָפַרְתָּ לְךָ שֶׁבַע שַׁבְּתֹת שָׁנִים שֶׁבַע שָׁנִים שֶׁבַע פְּעָמִים וְהָיוּ לְךָ יְמֵי שֶׁבַע שַׁבְּתֹת הַשָּׁנִים תֵּשַׁע וְאַרְבָּעִים שָׁנָה: (ט) וְהַעֲבַרְתָּ שׁוֹפַר תְּרוּעָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ בְּיוֹם הַכִּפֻּרִים תַּעֲבִירוּ שׁוֹפָר בְּכָל אַרְצְכֶם: (י) וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל יֹשְׁבֶיהָ יוֹבֵל הִוא תִּהְיֶה לָכֶם וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ וְאִישׁ אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ”.
וכתב הרמב”ן (ויקרא פרק כג טו) וז”ל: “והנה מספר הימים מיום התנופה עד יום מקרא קדש כמספר השנים משנות השמיטה עד היובל, והטעם בהם אחד, על כן “תספרו חמשים יום” שיספור שבע שבתות תשע וארבעים יום ויקדש יום החמשים הנספר בידו, כמו שאמר ביובל. וזה טעם “תמימות”, שתהיינה מכוונות לא פחות ולא יותר, כטעם ‘תמימים יהיו’ (במדבר כח יט), שהיתר כמו החסר איננו תמים”. עכ”ל. מכל זה רואים שזה אותו יסוד.
וכל זה קשור לארץ ישראל ולמצוות התלויות בארץ, וא”כ רואים שיסוד של חג השבועות הוא אותו יסוד של יובל, רק שזה בימים וזה בשנים.
ואחד מן הנקודות העקריות של יובל היא “ושבתם איש אל אחוזתו”, היינו שחלק ארץ ישראל שכל יהודי מקושר עי”ז להקב”ה שנתן לו חלק בארץ ישראל, וכעת מחמת עניותו הוצרך למכור, ועי”ז הוא מרוחק קצת מהקב”ה, ולכן בשנת היובל היא חוזרת אליו.
וכן עבד עברי שע”י עניותו או גניבתו הוצרך להיות עבד ליהודי אחר או לגוי, וזה מרחיק אותו מהקב”ה, כמו שאמרו חז”ל, ראה רש”י (שמות פרק כא ו): “ר’ שמעון היה דורש מקרא זה כמין חומר מה נשתנו דלת ומזוזה מכל כלים שבבית, אמר הקדוש ברוך הוא: דלת ומזוזה שהיו עדים במצרים כשפסחתי על המשקוף ועל שתי המזוזות ואמרתי “כי לי בני ישראל עבדים” – עבדי הם ולא עבדים לעבדים, והלך זה וקנה אדון לעצמו, ירצע בפניהם. עכ”ל.
כאן ביובל חוזר לחירותו וכעת יכול להיות משועבד להקב”ה לגמרי. וגם עבד נרצע שרצונו להיות משועבד לכל החיים לשני, הוא משתחרר בעל כורחו, עי’ בבא קמא (דף כח עמוד א): “ת”ש: מניין לנרצע שכלו לו ימיו ורבו מסרהב בו לצאת, וחבל ועשה בו חבורה, שהוא פטור? ת”ל: ‘לא תקחו כופר… לשוב’ – לא תקחו כופר לשב! ר”נ בר יצחק אמר: בעבד שמסר לו רבו שפחה כנענית, עד האידנא היתירא, והשתא איסורא”. ע”כ.
מכל זה נלמד גם על יסוד של חג השבועות שהוא שחרור מעול בשר ודם להיכנס לעול מלכות שמים ע”י יציאת מצרים, ולהיכנס לעול תורה בשעת מתן תורה, וזה כולל גם להכנס לארץ ישראל שלא יהא משועבד לעול אומה אחרת.
היתר מכירה מרוקן מתוכו את יסוד מטרת ארץ ישראל
הארכנו בזה בהרבה מאמרים איך ע”י היתר מכירה שמוכרים ארץ ישראל לגוי כדי לפטור משביעית, זה מרוקן את יסוד של ארץ ישראל להיות מקושר להקב”ה ע”י ארץ ישראל, ומכיון שמוכרים ארץ ישראל לגוי נחלש הרבה חשיבות ארץ ישראל.
וזה יסוד של גלות שבא ע”י שמיטה, כמו שנאמר (ויקרא פרק כו לד): “אָז תִּרְצֶה הָאָרֶץ אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ כֹּל יְמֵי הֳשַׁמָּה וְאַתֶּם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיכֶם אָז תִּשְׁבַּת הָאָרֶץ וְהִרְצָת אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ: (לה) כָּל יְמֵי הָשַּׁמָּה תִּשְׁבֹּת אֵת אֲשֶׁר לֹא שָׁבְתָה בְּשַׁבְּתֹתֵיכֶם בְּשִׁבְתְּכֶם עָלֶיהָ”. ע”כ.
וגלות בבל שהיה במשך שבעים שנה היה בגלל שמיטה כמפורש בקרא דברי הימים (ב פרק לו כ): “וַיֶּגֶל הַשְּׁאֵרִית מִן הַחֶרֶב אֶל בָּבֶל וַיִּהְיוּ לוֹ וּלְבָנָיו לַעֲבָדִים עַד מְלֹךְ מַלְכוּת פָּרָס: (כא) לְמַלֹּאות דְּבַר יְה’ בְּפִי יִרְמְיָהוּ עַד רָצְתָה הָאָרֶץ אֶת שַׁבְּתוֹתֶיהָ כָּל יְמֵי הָשַּׁמָּה שָׁבָתָה לְמַלֹּאות שִׁבְעִים שָׁנָה”. ע”כ.
ועל אף שהיה עוד סיבות לגלות בית ראשון בגלל ע”ז גילוי עריות ושפיכת דמים, עי’ יומא (דף ט ע”ב)אבל משך זמן של שבעים שנה היה בגלל שמיטה.
ועי’ במאמר היתר מכירה גם לדעת המתירים לא שייך בזמננו, שגם בזמננו הגיעו הרבה צרות בעקבות היתר מכירה.
אולם בזמן גאולת-בעתה הקב”ה מביא עם ישראל לאר”י אפילו בלי שום זכות, וזה כולל גם מי שמזלזל בענין אר”י באיזה דרך שהיא, אבל הנהגת הקב”ה שאלו שהם שומרי תורה ומצוות באופן כללי אבל מזלזלים באיזה דרך באר”י או מצד היתר מכירה או מצד שמוכנים לוותר על חלקי אר”י, לא זוכים להיות בראש, רק החילונים, כדי שידעו שומרי תורה ומצוות שגם להם יש דברים לתקן, ועי’ במאמר ושבתי את שביתהן את שבות סדום ובנותיה.
והקב”ה יעזור שעל-ידי מצוות ספירת העומר וחג השבועות נזכה לקיים כל התורה שכולל כל מצוות התלויות בארץ, ושמירה על ארץ ישראל בשלימות בלי שום ויתורים, ונזכה בקרוב להקריב קרבן העומר ושתי הלחם בבנין בית המקדש במהרה בימנו אמן.
מאתר בריתי יצחק – הרב ברנד שליט”א, כאן.