כתב הרמב”ן שהסיבה ששלטון החשמונאים לא האריך כי מינו מלך משבט לוי, והמלוכה הובטחה ליהודה.
ונראה שאין כוונתו שזה עונש על מה שעברו ולקחו את המלוכה מיהודה, אלא שלשבט לוי חסר את תכסיסי המלוכה ולכן לא הצליחו, ששבט לוי עניינו קנאות כמו שמצינו בלוי שקינא לאחותו והרג את יושבי העיר שכם ואח”כ קינא לאלוקיו במעשה העגל וע”י כך נבחר לשמש בקודש, אך מידה זו שטובה היא לשעתה ולמקום שיש צורך בה, אינה מתאימה להתוות דרכו של עם לאורך זמן, כי קנאות מתאימה למי שמרגיש ואיכפת לו מכבוד שמיים ואין לו נגיעות אישיות כלל, אך מי שנגוע ואיכפת לו מכבוד עצמו ישתמש בקנאותו להילחם באחרים שלא חושבים כמוהו, ולכן אין דרך זו מתאימה כחינוך לדורות אלא מי שהוא באמת קנאי נהיה כך מעצמו.
וכך באמת קרה למלכות החשמונאים ששני אחים (יוחנן ואריסטובלוס) רבו ביניהם מי ימלוך (ובודאי כל אחד חשב שהוא המנהיג היותר טוב ולשם שמיים נלחם באחיו) וכך הביאו את רומא לארץ ישראל, מה שהביא בסוף לחורבן הבית.
בתחילת היישוב בא”י הנהיג את יהדות החרדית מרן החזו”א, בהרבה דברים הוא נלחם כי ראה שהם יכולים לגרום נזק לטווח הארוך, אך לא בכל דבר הוא נלחם, אלא שקל במאזני שכלו במה ראוי ללחום ובמה לא, וכך חינך את תלמידיו שבכל נושא צריך לחשוב מהי הדרך הנכונה לנהוג, ולפעמים היותר נכון לשתוק.
לא זכינו שתלמידיו ממשיכי דרכו ימשיכו את הנהגתו, אלא מסיבות פוליטיות שונות את ציבור בני התורה הנהיג הרב שך, דרכו הייתה שונה בתכלית, הוא לא נהג לשקול כל נושא לגופו, אלא כל שיטה שלא שמע עליה מרבותיו, אחת דינה היתה ללחום נגדה בכל דרך, וגם לא ראה צורך לשמוע מהאדם את דעתו ואת הסיבות שהביאו אותו לדעה זו. כל מי שחשב אחרת ממנו גם בדברים שוליים, יצא נגדו בחרב וחנית. (לדוגמא הגר”ח גריינמן שהיה נראה שמסכים שייכנסו הח”כ החרדים לממשלת השמאל, אף שהגר”ח הכחיש שאמר דבר זה והדוגמאות למכביר)
תלמידיו ממשיכי דרכו ממשיכים את דרכו הלאה, ובלי לעצור ולחשוב מה ראוי בכל נושא מעתיקים את דעתו לכל נושא ועניין גם אם השתנו הנסיבות, וכל מי שאומר אחרת ממה שחושבים שהיה רבם אומר יוצאים נגדו ומבזים אותו.
נתפלל שנזכה לדבוק בתלמידי חכמים אמיתיים השואבים את הנהגותיהם והליכותיהם מהתורה הקדושה כל מקרה לגופו ועניינו כפי שלימדונו רבותינו מנהיגי הדורות.