תורה אחת או שתי תורות

בס”ד

לקראת חג פסח פרסמתי רשימה במדורי “עלי ספר” (שבת בשבתו, גל’ 1467 פרשת צו תשע”ג)  על הגדת “פסח מעובין” לרב חיים בנבנישתי  (שס”ג-תל”ג, 1603-1673) מאזמיר*, מגדולי הרבנים הספרדים בכל הדורות.

תורף הרשימה היה סביב השאלה:

האם קיימת ‘פסיקה ספרדית’ מול ‘פסיקה אשכנזית” ?

האם כל אחד צריך לבחור לו רב לפי עדתו ?

ברשימה הובאה דעתו של הרב אביגדור נבנצל, רב העיר העתיקה, ששולל תכלית השלילה חלוקה עדתית מעין זו. הוא אף מעיד שזו תופעה חדשה, שהיא מסימני  ירידת הדורות, ומכנה אותה “שטות שאין – כמותה”.  שיחתו  פורסמה בתוך ספרו “שיחות לספר במדבר”  שיחה כא.

הרב יוצא כנגד הדעה הרווחת בציבור הרחב, שרבנים ספרדים קשובים יותר לצאן מרעיתם, מעורבים בדעת עם הבריות ולכן מקילים יותר מעמיתיהם האשכנזים.

בהקשר זה אני ממליץ על ספרו נסים ליאון: “חרדיות  רכה”  (ירושלים יד יצחק בן צבי תש”ע 2009). הספר בנוי סביב  מחקר שדה מעניין על המתרחש בבתי כנסת ספרדיים במקביל  לתהליך ההתחרדות העובר על הציבור הספרדי בהשראת תנועת התשובה.

חרדיות1

גישה זו – המכירה ב’פסיקה ספרדית מקילה’ –  מצאה לה תימוכין  במחקר האקדמאי .כנגד גישה זו נכתב  מאמר חדש  שפורסם בביטאון  “אקדמות” של בית מורשה המערער על תקיפות הטיעונים בסוגיה זאת.  המאמר הוא של ד”ר בנימין בראון וכותרתו:  “חכמי המזרח והקנאות הדתית: נקודות לקראת בחינה מחודשת”.  פורסם  בגיליון  י  תש”ע  (2010) עמ’  289-324 .

המחבר בדק את עמדותיהם של החכמים הספרדים הירושלמיים (הרבנים אלפנדרי, חוצין , מוצפי וסינואני)  ביחס להתמודדות מול המודרנה והציונות בירושלים בתקופת המנדט הבריטי והתחלת הקמת המוסדות הלאומיים. המסקנה היא , שלא היה שוני בין חכמי הספרדים לרבנים החרדים האשכנזים. אלו ואלו נקטו בעמדה תקיפה  כנגד השתלבות  במימסד של היישוב בארץ.

ד”ר בנימין בראון מנתח את שיטתו של ד”ר צבי זוהר, ראש המדברים באקדמיה בנושא,  ביחס של חכמי ההלכה הספרדיים למודרנה, ומוצא  שם שתי טענות מרכזיות לשרשי ההבדל בין שתי הגישות:

1. גורם חיצוני  – “העדר מאבק אנטי-קלריקלי” מצד תנועות המודרנה בארצות האיסלאם.

2. תפיסה הלכתית -פנימית של אסכולת הפסיקה הספרדית.

לטענתו  “דומה כי במרבית מחקריו שם זוהר את עיקר הדגש על הגורם השני, הפנימי”

 

בעקבות מחקרו  ועל סמך  הדוגמאות  להקצנה של רבנים ספרדים ירושלמיים  סבור ד”ר בנימין בראון שהדגש הנכון צריך להיות על הגורם החיצוני. כלומר,  לא האופי הספרדי הנוח לבריות, ולא מסורת פסיקה מקילה יש כאן, אלא תנאים סביבתיים, שהיו נכונים לשעתם ומקומם, הם שגרמו לפסיקה מקילה בסוגיות שעמדו על הפרק.

העולה מדבריו של ד”ר בנימין בראון  שגם במדינת  ישראל לעת הזאת אין הבדל בין גישתם של חכמים אשכנזים לחכמים ספרדים בסוגיות חברתיות-דתיות.

—————

הערה:

* פרשה עמומה היא תמיכתו הזמנית של הרב חיים בנבנישתי במשיחיותו של שבתי צבי.

לסיכום הדעות השונות ראה נא במאמרו של הרב ד”ר עמית קולא. ‘שבתאיותו’ של ר”ח בנבנשתי : עיון מחודש. קבלה 17.

המעוניין לקרוא מאמר זה יפנה אלי.

ספריית הרמב”ם מתקוונת אליך.

שירותי סריקה ומשלוח חומר תורני מספרים וכתבי עת ישנים וחדשים ללא תשלום

משתדלים לענות לכל פונה תוך 24 שעות.

נא פנה אלינו [email protected]

6 תגובות

  1. [מכתב שנשלח אל דוא”ל של הספריה]

    אבישי שלום וברכה!

    א. יישר כח עצום על פעלך, גם אני נעזרתי בך כמה פעמים בעבר, ומהירות המענה ואיכותו מדהימים.

    ב. כיון ששלחת מייל בנושא שחורה אף לי מאד, אמנם הבאת מקור אחד בלבד והוא דברי הרב נבנצל שליט”א, כיון שראיתי שהצפת את הבעיה, קולמוס הלב לא עצר בעצמו. אוסיף לך עוד כהנה וכהנה, ואולי יש משהו שיתחדש לך:

    מבין הקדמונים (פחות ויותר) ניתן להזכיר, את דברי רלב”ח המתייחס לרא”ש (מובא בב”י סי’ נא’ ד”ה: ואח”כ): “גם מנהג ספרד שהחזיקו להרא”ש לרבן ע”פ זה הוא מיוסד”.

    ומהרש”ל בהקדמת יש”ש לב”ק שם תוקף בחריפות את החלוקה לאשכנזים וספרדים “וכל אחד בורר את שלו, ועם ועם כלשונו, וסובר שהתורה היא ירושה למשפחות”.

    וע”ע בשו”ת משיב דבר לנצי”ב מוואלוז’ין (שנזכר בדברך) חלק ג’ סי’ י’: “שנשתנו בשמותיהם ספרדים ואשכנזים, אשר בעוה”ר הוא כרקב לבית ישראל”.

    ועי’ גם בדברי הרב קוק באורח משפט סי’ לו’, שם ממקד בדיוק היכן יתכן להגדיר מחלוקות בין אשכנזים לספרדים.

    מבין פוסקי דורנו אפשר לציין את דבריו החריפים של ר’ אברום זצ”ל במכתבו לספר מקראי קודש (מופיע בסוף הספר). וכן את דברי הרב רבינוביץ’ שליט”א בשו”ת שיח נחום סי’ פו’, ג’.

    ויש עוד להאריך בבירור הדברים, הבאתי רק את הבולטים והחריפים שבהם, אך היסוד ברור.

    שוב יישר כח!

    עמיחי רוזנפלד

  2. [מכתב שנשלח אל דוא”ל של הספריה]

    דיברת על פסיקה ספרדית ואשכנזית

    וכ’ כת”ר, שאין כזה דבר

    אחר המחי”ר

    עי’ בדברי החיד”א, שהובאו בס’ החיד”א (לר’ מאיר בניהו (חלק א’ עמ’ קסה)

    שהביא כי הספרדים נוטים יותר להקל​ והאשכנזים להחמיר.

    אוריאל

    תשובתי אליו:

    נ”ל שדברי החיד”א (שציטט חכם איטלקי) אינם נוגעים להלכה והלוא נאמר “לא בשמים היא”, כלומר שתלמידי חכמים בשיקול דעתם מכריעים ולא ע”פ מזלות.

    אבישי

  3. שלום

    מו”ר הרב נחום אליעזר רבינוביץ בשו”ת שיח נחום גם כן (כמו הרב נבנצל) טוען שכל החלוקה לפסיקה אשכנזית וספרדית היא המצאה.

    ראו נא שו”ת שיח נחום סי’ פו עמ’ 293-290.

    כל טוב

    ד.

  4. מעניין לציין ג”כ את דברי הגר”א שפירא לרב הררי (כמדומה שמופיע במקראי קודש, חנוכה, נספח ב) ברוח ד’ הגר”א נבנצל שליט”א. וראה בפורום הישיבות –http://www.yeshiva.org.il/forum/forumShow.asp?fid=32&tid=111652&id=112388.

  5. רוב שלומות וברכה

    זעקתו המהדהדת של הרב נבנצאל אינה זקוקה לחיזוק. אך הוא מתאר מציאות רווחת. מכאן עלי לשאול מה המסלול החברתי/ציבורי/קהילתי שגורם לתופעה. אז ברור שאפשר למצוא ‘אשמה תורמת’ גם בליבוי מחלוקת ע”י אנטרסנטים בדמותם של פוליטיקאים מחנאיים וגבאים ממשפחת גחזי. אך אי אפשר לפטור את העולם הרבני מאחריותו. ההתעקשות על מצג של ‘אל תיטוש תורת אימך’ הפרטי משפחתי ,תחת ה’מקום שנהגו’ התנאי -היא בעוכרנו. גם פסיקות מוזרות כמו ‘אסור לספרדי להניח תפילין של אשכנזי (חוץ מחב”ד) ועוד פנינים כאלו תלמיד ישיבה שאינו יכול להישאר לקריאת זכור בישיבתו כי הוא צריך קריאה כמו של אבא שלו , כל אלו הם קריאה פומבית של ריבוי דתות.

    מכאן גם לפסיקה – מי שיתבונן לדוגמה בספרי חכמי תוניס ובעיקר ביו”ד כמו גם בחלק מספרי חכמי מרוקו יראה ששיחם ושיגם ברמ”א בש”ך ובט”ז אינו על תנאי. גם רוח ההיתר אפיינה את מרבית הפוסקים במרבית הדורות ובמרבית התחומים. רק בתחום הטריפות השתלשלה באשכנז תרבות החומרות ובעיקר מאז התבואות שור. אך היה זה ‘לחם לשובע’ כי מייד היו מפנים את הטריפות לגויים. יעויין על כל זה בספרו המצויין של בן-ציון כץ “מזקנים אתבונן(דבר בעיתו)” תרנ”ג ומחדש בהוצאת אברהם ציוני תשכ”ה. [ספר מומלץ כמו תולדות חייו של מחברו ויומניו].

    הנושא של החומרות אינו נכון כתיאור כללי של הפוסקים אלא של ציבור השומעים. ניסיון החיים של הקהילה האשכנזית שעברה תהליך ארוך של חילוניות נתן אותותיו בביקוש חברתי להתבדלות שסממניה הם החומרות. לעומתם התהליך היה שונה אצל ספרדים וכך גם הלקחים שהם הפיקו. יחד עם רגשות הקיפוח הוביל הדבר חלק מהם לבידול הפוך =דווקא הלכתית מהמחמירים והחומרות שהסתמנו כאשכנזיים.

  6. חשוב לציין כי בני בראון חולק על צבי זהר, וטוען בעקבות זה, כי זהר (מטעמים שונים) בחר פוסקים מסויימים – אשר הם מקלים, לעומת פוסקים אחרים (לדוגמה פוסקי ירושלים) אשר נחשבים כמחמירים ביותר.

    From Am Hasefer, here.

Comments are closed, but trackbacks and pingbacks are open.