רב אליהו סולוביצ’יק על עריכה תורנית

היבטים וראשי פרקים בעריכה התורנית

בהמשך להרצאה בוידאו “עריכה תורנית” חלק א’ להלן תמלול ההרצאה.

הפילוסופיה של העריכה התורנית

“כוהנית כפונדקית”?

במסגרת “יום עיון לעריכת ספרי קדמונינו” (תשס”ג), מסר הרה”ג רבי אברהם שושנה, ראש מכון אופק, הרצאה, בה ביכה את השרלטנות הקיימת בציבור התורני, בכל מה שקשור לעריכתם של ספרי הראשונים. “לא תהא כוהנית כפונדקית” זעק הרב שושנה, באומרו שלהבדיל, כל כתביו של ‘שיקספיר’ כבר עברו מזמן ‘עריכה מדעית מושלמת’, ולמעיין לא נשאר אלא להתעמק בהם מתוך בטחון שבידיו הנוסח הקרוב ביותר למה שיצא מתחת ידו של שקספיר, בעוד שהתלמוד וספרי הראשונים, רחוקים מלעמוד ברמה הזאת. טענה זו באה על רקע העובדה שהרמה המקצועית בקרב העוסקים בעריכת ספרי הקדמונים נמוכה, העבודה היא חובבנית ובמקום שתישען על עבודה שיטתית ועקבית, לבנה על גבי לבנה, בדיקה ומחקר ללא משא פנים, היא נעשית כמו שיעור יומי, ולפעמים כמו ‘שיעור כללי’ בישיבה. טענה זו נשמעת צודקת וזועקת ויש בה להכתים אותנו כחברה, על התרשלות בעריכתם של ספרי קדמוננו.

אבל הסיפור מורכב יותר, וחלילה לראות במצב הנוכחי תוצאה של הזנחה מכוונת או אי שימת לב. יש לנו היסטוריה עשירה מאד מתקופת ההשכלה, והיהדות התורנית התנסתה במגוון מצבים, והמצב שאנו עומדים בה כעת, הוא תוצאה ישירה ממה שקרה בעבר.

כבסיס לדיון חייבים לחזור למטרה הסופית של לימוד התורה, ונדמה שיהיה נכון לקבוע שבמשך רוב שנות ההיסטוריה חכמי ישראל לא למדו אז ולא לומדים כיום, כדי להחכים ולהתעשר בידיעת השקפת התורה על עניני החיים. אלמלא כן, היו עושים כל מאמץ אישי וקבוצתי, לחקור אחר הנוסחאות העתיקות ביותר, ולהציב משמרת על משמרת למניעת טעויות העתקה בהעברת השמועות מהכא להתם ומהתם להכא, כדוגמת ההקפדה בספר תורה. עיקר ענינה של לימוד התורה היה ויהיה כדי לדעת אותה על מנת לקיים את הנאמר בה, כאן ועכשיו ולעתיד לבוא. מחויבות זו לתוצאות מיידיות מובילות לתובנה: “אי הוי דייקינן כולי האי לא הוי תנינן” ועדיף לתלמיד חכם להתפרס על פני כל ים התלמוד מאשר להקדיש יותר מדי זמן לבדוק כל נוסח עד היסוד, לנסות לפענח כל משפט מסובך, ללמוד להכיר ספרים שלא כל כך נחוצים להלכה, כמו תוספתא, ירושלמי, מדרשי הלכה. ומאחר שלא ייתכן להקדיש יותר מדי זמן בשביל ללכת בכל דבר עד הסוף, מגיעה המסקנה המתבקשת: “אין לדיין אלא מה שעיניו רואות” ונשאר לנו עניין אינדיבידואלי של כל חכם, מה רואות עיניו תוך כדי לימודו[1].

      בימים ההם בזמן הזה

חשוב להדגיש שהרגילות בבדיקות חיצוניות בלימוד התורה, אינו אחיד אצל חכמי ישראל לדורותיהם. כפי שנראה בהמשך הקורס, הרמב”ם חקר הרבה אחר נוסחה עתיקה מזמן כתיבת התלמוד, רב האי גאון חקר אחר פירוש מלה בתנ”ך אצל הנוצרים, רבינו תם אומר לרבנו משולם שנוסחאותיו משובשים כי אין לפניו נוסחאות ישנים, בעל ‘הערוך’ חיבר ספר ביאור וליקוט על מלות הקשות והזרות שבתלמוד וכדומה.

הבעיה התחילה עם התקדמות שיטות המחקר בעולם הכללי והמעבר מחכמים כוללים הבקיעים בכל השבע חכמות, להתמקצעות בתחומי עניין פרטניים. במקביל החלה התעוררות בתחומי הידע התורניים, שאלות של היסטוריה, סדר הדורות, נוסחאות, ספרים חיצוניים, ועוד. ההתעוררות פשטה גם אנשי התורה, ואנו רואים את הרד”ל ואת ר’ אברהם בן הגר”א שהקדישו מאמצים מחקריים לבירורים הנוגעים לספרות חז”ל. לאחריהם הקדיש הנצי”ב חיבורו על השאילתות. אבל העבודה שבכל זאת הלימוד המסורתי לא כלל ‘מחקרים’, גרם לכך שעיקר העיסוק במחקר התורני, נעשה על ידי הקבוצה שקראה לעצמה ‘חכמת ישראל’ ובאופן כוללני וגס, מקובל להניח שהמוטיבציה שלהם לא הייתה יראת שמים, וכך נוצר פער בין הלימוד המסורתי לבין המחקר התורני. מה עוד שהמחקר התורני יצר מצבים רגישים, כמו המקרה הידוע של רבי שמעון שקופ שכתב שמצווה לפרסם את טעות הדפוס ביד רמה, שנעתקה בספר הטור להלכה, והחזון איש עשה מאמץ מלאכותי להוכיח שההלכה לא נפגעה מגילוי זה. דחיית רגלי המחקר התורני על ציבור יראים, היה לה השפעה שלילית על העוסקים במחקר, שנהפכו בעיני עצמם, לפעמים שלא בצדק, מחוץ למחנה.

שיטת וואלוזין האבודה

חייבים גם לספר במסגרת זו על “שיטת וואלזין האבודה” בה היה דגש חזק על דרישת האמת ללא משא פנים, וזה כלל גישות מחקריות קלאסיות. זה לא המקום להיכנס לפרטים, ואציג אותו בקצרה: (הגעתי לזה ממאמרו של הרב פרופ’ נריה גוטל):

נדה דף כא עמוד א: א”ר אלעזר בר’ צדוק, שני מעשים העלה אבא מטבעין ליבנה: מעשה באשה שהיתה מפלת כמין קליפות אדומות, ובאו ושאלו את אבא, ואבא שאל לחכמים, וחכמים שאלו לרופאים, ואמרו להם: אשה זו מכה יש לה בתוך מעיה שממנה מפלת כמין קליפות,תטיל למים, אם נמוחו – טמאה. ושוב מעשה באשה שהיתה מפלת כמין שערות אדומות, ובאה ושאלה את אבא, ואבא שאל לחכמים, וחכמים לרופאים, ואמרו להם: שומא יש לה בתוך מעיה, שממנה מפלת כמין שערות אדומות, תטיל למים, אם נמוחו – טמאה. אמר ריש לקיש: ובפושרין.

שו”ת מהרש”ם חלק א סימן יג: והנה בס’ מנחת עני להרב מוה’ ארי’ ליב מו”ץ בקאמיניץ דליטא ברוסיא הביא, בענין אשה שיש לה וסת קבוע, רק בכל יום היתה פעמים שופעת דם עכור… והרופאים הגדולים שפטו עליה, שהמקור שלה מוכה ופצוע…  והביא מכמה שו”ת שלמדו מהש”ס דנדה הנ”ל, מהב’ מעשים שהעלה ר”צ ששאל לחכמים, וחכמים שאלו לרופאים ואמרו להם, אשה זו מכה יש לה וכו’, תטיל למים, אם נמוחו טמאה, ואר”ל ובפושרין. ומוכח דהחכמים לא סמכו על הרופאים. ושאל שאלה זו להרב הגאון מו”ה יעקב אבד”ק קארלין בעהמ”ח ס’ משכנות יעקבוהשיב לו שבטעות נדפס המאמר: תטיל למים אם נמוחו טמאה, בשני המעשים הנ”ל. כי במשנה ר”פ המפלת נאמר שם: המפלת כמין קליפה כמין שערה כמין עפר וכו’, תטיל למים אם נמוחו טמאה וא”ל טהורה. וזה התטיל למים אם נמוחו טמאה אינו שייך להמעשה הב’ הנאמר בגמ’ שם, רק הוא מסומן על המשנה, וע”ז אר”ל ובפושרין; והמדפיס הראשון שהדפיס הש”ס טעה וסבר ששייך להמעשה, ולכך הדפיס גם במעשה הא’ תטיל למים וכו’, ובאמת הוא טעות הדפוס. וראיה לזה, דהא בתוספתא נדה נאמרו שם שני המעשות האלו, ולא נכתב שם כלל הא דתטיל למים וכו’, לא במעשה הראשונה ולא בשני’. וכן בירושלמי נדה ג”כ נאמרו ב’ המעשים הללו, וג”כ לא נאמר בהם הא דתטיל למים. ונמצא לפ”ז דהחכמים שאלו לרופאים וסמכו עליהם. והרב המאוה”ג מו”ה יוסף אבד”ק הוראדנא אמר לי ששמע מפי רבנים, שהגאון מו”ה חיים ז”ל מוולאזין אמר ג”כ זאת, ויוכל להיות שהה”ג מו”ה יעקב הנ”ל שהיה תלמידו של מוהר”ח הנ”ל שמע זאת ממנו.

יש כאן נקודה נוספת שאני רואה לנכון להעלותו. אפשר לדמות את השבר, או הקונפליקט בין הלימוד המסורתי לסוגיות במחקר התורני, הנדרשת בעריכת ספרי הקדמונים, לקונפליקט המוכר בשם “תורה ומדע”. כאשר התברר לראשונה ש’כנה’ פרה ורבה, יכלו פוסקים מסוימים (נדמה לי פני יהושע) לומר, שלפי הידע החדש, אסור להרוג כנה בשבת. אבל כאשר הידע המדעי התרחק כמטחווי קשת מהידע העממי, ונהפכו סדרי שמים וארץ, שוב אין טעם בחיבור שבין דיני התורה לידע המדעי. הגישה הרווחת כיום בשאלת ‘תורה ומדע’ (ראה ‘המעיין’ גליון 204) היא, שהתורה מתייחסת לידע האנושי בעיניים אנושיות, ועל פיה יישק דבר ההלכה. על אף שבזמן חז”ל יש להניח, שחיפשו את האמת המדעית בבירור המציאות. כך הדבר במחקר התורני, במשך השנים התפתח מאד המחקר התורני, והרוצה לזכות בכתר תורה לא יכול להקדיש יותר מדי זמן לבירורים טכניים, כי רבים הם מספור. כאן נכנס תפקידם של העוסקים במלאכת העריכה, לרכז את כל הידע המקצועי הקיים ולהעמידו לפני הלומד, להבין ולהורות, לשמור ולעשות.

מאתר מטמוני ארץ, כאן.

Comments are closed, but trackbacks and pingbacks are open.