צבא השמד לישראל

גזירת הגילוח בצבא – גזירת שמד

לפני כמה שבועות יצא גזירה שחייל בצבא צריך לגלח את הזקן, ואז יצאו הרבה רבנים וח”כים נגד גזירה זו, ואז הובטח להם שמי שמגדל הזקן מחמת ענין של דת, לא נכלל בגזירה זו.

אולם דיבורים לחוד ומעשים לחוד, כי למעשה הגזירה עדיין עומדת, וגזרו על חייל לגזור את הזקן, והוא מתעקש על זה ומוכן גם להיכנס לצינוק כדי שלא לגלח את הזקן.

ובאמת כל זה הוא להעביר על הדת, כי אין להם שום ריוח בגילוח הזקן, כי חייל יכול ללחום גם עם זקן. אלא כל הסיבה היא כדי להעביר על הדת, כמו בערקתא דמסאנא.

וז”ל הגמ’ במסכת סנהדרין (דף עד עמוד א) “כי אתא רב דימי אמר רבי יוחנן: לא שנו אלא שלא בשעת השמד, אבל בשעת השמד – אפילו מצוה קלה יהרג ואל יעבור. כי אתא רבין אמר רבי יוחנן: אפילו שלא בשעת השמד, לא אמרו אלא בצינעא, אבל בפרהסיא – אפילו מצוה קלה יהרג ואל יעבור. – מאי מצוה קלה? – אמר רבא בר יצחק אמר רב: אפילו לשנויי ערקתא דמסאנא. וכמה פרהסיא? – אמר רבי יעקב אמר רבי יוחנן: אין פרהסיא פחותה מעשרה בני אדם”. ע”כ.

גזירה זו דומה למה שנגזר בשנת תרי”א בפולין על גזירת גילוח, ומלבושי גוים, והחידושי הרי”ם פסק אז יהרג ואל יעבור, ורצו לכוף את החידושי הרי”ם לגלח את הזקן והוא סירב ונעצר, ואח”כ נתבטלה הגזירה [ואנו מביאים חלקית את הסיפור של אותה תקופה, עי’ בנספח בסוף מאמר זה].

לא כל הרבנים דאז הסכימו שזה בכלל יהרג ואל יעבור.

וז”ל החכמת אדם (שער איסור והיתר כלל פט סע’ א, במהדורא הלא מצונזרת) בענין: “ואם גזרו שמי שלא ילבש מלבוש עכו”ם יהרג כתב הש”ך ביורה דעה (סימן קנ”ז ס”ק י”ז) דיהרג ואל יעבור ונהירנא כשגזרו פה בק”ק ווילנא בעת המלחמה שילבשו היהודים מלבושי עכו”ם שמעתי מפי הגאון החסיד מורינו הרב אליהו ז”ל שאמר דיהרג ואל יעבור, ואף שזה צריך עיון גדול על כל פנים צא וראה כמה גודל האיסור בזה וכל בעל נפש ישים הדברים בלבו]”.

ואפשר לומר בענין זה מה שאמרו חז”ל (מסכת שבת דף קל עמוד א) “תניא, רבי שמעון בן אלעזר אומר: כל מצוה שמסרו ישראל עצמן עליהם למיתה בשעת גזרת המלכות, כגון עבודת כוכבים ומילה – עדיין היא מוחזקת בידם. וכל מצוה שלא מסרו ישראל עצמן עליה למיתה בשעת גזרת המלכות, כגון תפילין – עדיין היא מרופה בידם”.

ולכן במקום שמסרו נפשם על גילוח הזקן, וזה בעיקר נתפשט אצל רוב החסידים, נתקיימה בידם. אולם במקום שלא מסרו נפשם, כגון אצל הליטאים, לא נתקיימה בידם.

וע”ע במאמר “מכונת גילוח איסור תורה” דעת החזו”א שגם במקום שמגלח בסם שאין בו איסור מצד עצמו אינו סם חיים, ובמכונה אסר מעיקר הדין. וכן היה דעת החפץ חיים שלא לגלח הזקן, ונצטער מאוד מאוד על שבליטא גם בישיבות לא מקיימים זה, עי’ בסוף ספר “נדחי ישראל” במאמר “קונטרס תפארת אדם”.

וע”ע בסוף מאמר מכונת גילוח – איסור תורה, מה שהבאנו בשם החפץ חיים שבגלל קילקול הבחורים שרצו להתגלח, ובלי זה לא היו מוכנים ללכת לישיבות, התירו לקבל בחור מגולח בישיבות.

וכעת נביא כתבה על מה שקורה בצבא בזמננו:

צה”ל שולח חייל חרדי ל-14 יום בכלא

א’, צעיר חרדי נשוי ואב לילדה, נשלח על ידי צה”ל ל-14 יום בכלא זאת לאחר שגידל זקן קצוץ. “גם אם יתנו לי כלא וצינוק אמשיך לגדל את הזקן, זה עניין הלכתי” אמר החייל בשיחה עם בני משפחתו

ישי כהן | כ”ט באדר א’ תשעו

חשיפת “כיכר השבת”: במשרד הביטחון ובצה”ל התחייבו לא פעם כי לא יתערבו באורח החיים הדתי וכי חייל חרדי שיבקש לגדל זקן יוכל לעשות זאת. אלא שמהסיפור הבא שהגיע ל”כיכר השבת” עולה כי הכללים בצה”ל השתנו וחייל חרדי שגידל זקן קצוץ, כפי שנהוג בהרבה מהקהילות החרדיות, נשלח לרצות ארבעה עשר ימים בכלא, החל מהשבוע הבא.

א’, צעיר חרדי נשוי ואב לילדה, גוייס לפני כשנה לשח”ר אט”ל ומשרת במחנה עופר. במשך תקופת השירות שלו עד עתה הוא החזיק ב’פטור זקן’ והוא מגדל זקן קצוץ כאמור באישור הצבא.

הכל השתנה בימים האחרונים. לפי מקורבי החייל, רס”ר היחידה קרא לו ואמר כי לא מקובל עליו שהוא מגדל זקן קצוץ, ולכן עליו להתגלח ולהחזיר את ‘פטור הזקן’. א’ התחנן וטען כי מדובר בעיקרון דתי וכי הוא אינו יכול להתגלח, אולם הדבר לא הצליח לשכנע את הרס”ר, וזה הורה לו להחזיר את הפטור בטענה כי הוא “סידר את הזקן”.

גם בקשת החייל להאריך את הזקן שלא יהיה “זקן קצוץ” לא עזרה, ולאחר מספר ימים הוא נשלח למשפט שם נגזרו עליו ארבעה עשר ימים בכלא אותם הוא יחל לרצות מיום ראשון הקרוב.

קודם המשפט, פנה א’ לשר לשעבר הרב שלמה בניזרי בכדי שיסייע לו, בניזרי פנה לבכיר בשח”ר והסביר לו כי מדובר ב”כפייה חילונית” וביקש ממנו שינסה למנוע את שליחת החייל לכלא, אולם הדבר לא עזר.

בשיחה עם בני משפחתו הכריז א’ כי הוא אינו מתכוון לגלח את הזקן גם אם ישלחו אותו פעם נוספת לכלא: “תחושה זוועתית. אני ממליץ לכל אחד שאומרים לו לקצץ את הזקן שלא יקצץ בכלל. שילחם איתם”. לדבריו: “גם אם יתנו לי כלא וצינוק אני אמשיך לגדל את הזקן. יש עניין הלכתי של ‘תער’, לא לגלח עד הסוף. אם זה היה יופי, הייתי מגלח עד הסוף”.

בניזרי תקף את החלטת הצבא ואמר בשיחה עם “כיכר השבת” כי: “זו שערורייה נוראית והעברה על דת, אם נעבור על כך לסדר היום השלב הבא יהיה שיאסרו עליהם להתפלל וללכת עם טלית קטן. הצבא יורה לעצמו לא ברגל אלא במוח, ורק מחזק את מה שזועקים כל גדולי ישראל נגד הגיוס הצבאי”.

“דבר כזה הוא למעשה הרצון של הצבא לחלן את החרדים במסגרת כור ההיתוך הצה”לי. אני מקווה שכל אנשי הציבור יקומו וירימו זעקה גדולה ומרה, יפנו לשר הביטחון שיבטל את העונש שהושת על החייל ושיתירו לו ולשאר החיילים לגדל זקנים גם אם הזקן הוא לא באורך “זקן תייש”.

בצה”ל לא הגיבו.

ע”כ הכתבה.

רדיפת רבנים שאומרים לסרב פקודה ע”י שר הבטחון

דבר זה הוא בדומה למה ששר הבטחון אמר לראשי איגוד ישיבת הסדר, שאסור לדבר עם הרב אליעזר מלמד, שפסק שחייל שאומרים לו לעבור על דברי תורה צריך לסרב פקודה.

המקור של פסק הרב אליעזר מלמד הוא בגמרא, ונפסק ברמב”ם.

וז”ל הגמ’ (מסכת סנהדרין דף מט עמוד א) “אמר: כתיב (יהושע א יח) ‘כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יַמְרֶה אֶת פִּיךָ וְלֹא יִשְׁמַע אֶת דְּבָרֶיךָ לְכֹל אֲשֶׁר תְּצַוֶּנּוּ יוּמָת’, יכול אפילו לדברי תורה? תלמוד לומר, ‘רַק חֲזַק וֶאֱמָץ'”.

ועוד שם: “‘וְהֵשִׁיב ה’ אֶת דָּמוֹ עַל רֹאשׁוֹ אֲשֶׁר פָּגַע בִּשְׁנֵי אֲנָשִׁים צַדִּקִים וְטֹבִים מִמֶּנּוּ’ (מלכים א, פרק ב פסוק לב), טובים – שהיו דורשין אכין ורקין והוא לא דרש. צדיקים – שהן בפה ולא עשו, והוא באיגרת עשה”. ע”כ.

ופירש רש”י (שם): שהם דרשו אכין ורקין – שלא לקיים מצות המלך לעבור על דברי תורה, עמשא כדאמרן, אבנר – כשאמר לו שאול לעבדיו (שמואל א כב) סובו והמיתו את כהני ה’ וגו’ וכתיב (שם) ולא אבו עבדי שאול לשלוח ידם ולפגוע וגו’.     והוא לא היה דורש – והרג אוריה במצותו של דוד אף על גב שלא צוה דוד אלא באיגרת כדכתיב (ב יא) ויכתב בספר לאמר הבו את אוריה וגו'”. עכ”ל.

וכן פסק הרמב”ם (הלכות מלכים פרק ג הלכה ט) “המבטל גזרת המלך בשביל שנתעסק במצות, אפילו במצוה קלה הרי זה פטור, דברי הרב ודברי העבד דברי הרב קודמין. ואין צריך לומר אם גזר המלך לבטל מצוה שאין שומעין לו”.

וע”ע מה שענו חנניא מישאל ועזריה לנבוכדנצר כשגזר עליהם להשתחוות לצלם, וז”ל המדרש(ויקרא רבה פרשת בהר פרשה לג): “וְרַבָּנָן אָמְרֵי חָדָא אָמַר לָהֶם, לֹא כָךְ כָּתַב לָכֶם יִרְמְיָה (ירמיה כז, ח) ‘הַגּוֹי וְהַמַּמְלָכָה אֲשֶׁר לֹא יַעַבְדוּ אֶת נְבוּכַדְנֶצַּר’ וגו’, אֲמַר לְהוֹן אוֹ אַתּוּן מְקַיְּמִין מִן רֵישֵׁי דְּהָדֵין פְּסוּקָא אוֹ אֲנִי מְקַיֵּם סֵיפֵיהּ. מִיָּד (דניאל ג, טז) ‘עֲנוֹ שַׁדְרַךְ מֵישַׁךְ וַעֲבֵד נְגוֹ וְאָמְרִין לְמַלְכָּא נְבוּכַדְנֶצַּר’. אִם מַלְכָּא, לָמָּה נְבוּכַדְנֶצַּר? אִם נְבוּכַדְנֶצַּר, לָמָּה מַלְכָּא? אֶלָּא בְּמִסִּים וּבְאַרְנוּנִיּוֹת וּבְזֵימִיּוֹת וּבְגֻלְגָּלִיּוֹת אַתְּ מֶלֶךְ עָלֵינוּ, אֲבָל לַדָּבָר הַזֶּה שֶׁאַתָּה אוֹמֵר לָנוּ נְבוּכַדְנֶצַּר אַתְּ וּנְבוּכַדְנֶצַּר שְׁמֶךָ, אַתְּ וְחַד כֶּלֶב שָׁוִין עָלֵינַן כַּחֲדָא“.

Continue reading

From Brissi Yitzchak – Rabbi Brand, here.

Comments are closed, but trackbacks and pingbacks are open.