על שמחה ופרישות בעבודת השם

דרוש בדחיפות: אהבת השם

ב”ה / משפטים עו

שני איומים מרכזיים מעיבים על חיינו הרוחניים בתקופה זו: גזירת הגיוס וגזירת פגעי הטכנולוגיה. אל האיומים הללו נלווים מן הצדדים והחרכים עוד אי אלו ‘איומונים’ מגוונים, שמחייבים אותנו לדריכות בכל עת ושעה על מנת להגן על קיומנו, כמו למשל העיתונים ה’חרדיים’, החינוך המתקלקל, התרבות המערבית הפושה בנו ועוד כהנה וכהנה.

ייתכן בעצם שהם כבר יצאו מגדר איומים והפכו להיות מלחמות של ממש. החללים שהמלחמות הללו מפילים בנו – יוכיחו על כך כעדים מדממים.

אבדות נוראות בנפש היו לנו לאחרונה. לא סוד הוא, שנשמות חצובות מתוך מקור הקדושה והיראה אצלנו וממחננו, עזבו והלכו לחצוב בורות מלאי נחשים ועקרבים. הלב בוכה, הדעת מסרבת להאמין, העיניים דומעות והשפתיים ממלמלות תפילה ובקשה שיחזרו כולם אל מקור האמת האחת, וישובו מהרה אל צור מחצבתם אמן.

אבל ידוע לכולנו שהמצב הוא קשה מנשוא. חשכת הגלות מעמיקה כל כך ככל שאנו מתקרבים אל הגאולה. כעת שוררת אפלה מוחלטת. חושך מומש. פחד ואימה.

הדור שילדינו, וגם אנו, גדלים בתוכו – הינו רווי סכנות רוחניות במידות ועוצמות שלא היו מאז בריאת העולם. כל כך בקלות יכול כל אחד, בכל מקום ובכל זמן, להגיע אל כל המחוזות הנוראים שלא שיערום איש – בן דור אחד קודם. ברור אפוא, כי אנו זקוקים לניסים גלויים בכדי שאנו ובנינו ובני בנינו יוותרו יראים ושלמים ושומרי תורה ראויים, נאמנים להשם ולתורתו.

הצד השווה של כל האיומים שסוגרים עלינו מכל הכיוונים והחזיתות הוא, שבכדי שהאיום ימומש, הוא נדרש לשני מרכיבים יסודיים: א. תהליך ההתקררות של ציבור החרדים, ב. גרורות השטן שמשתחלים אל מעמקי מחננו ומנסות להרוס בה כל חלקה טובה. למשל גזירת הגיוס, יש את הממשלה הארורה שמאז ומעולם פועלת ועושה בכדי להצעיד את תכניתה המפורטת לגבי גיוס וחילון החרדים ומשקיעה אין סוף משאבים לצורך הצלחת המשימה הלאומית הזו, אבל כל הצלחתה תלויה אך ורק במידת שינת החושים של החרדים. היינו, התקררות.

שני הדברים הללו, כאשר הם פועלים יחדיו, הסכנה מקבלת צורה חיה ומוחשית עד אימה. משום שההתקררות עצמה היא זו שנותנת לגרורות הללו הסכמה שקטה להשתחל אל מעמקי המחנה, ואילו גרורות השטן עצמן הם אלו שאחראיים על ההתקררות שנותנת להם להתקדם עוד ועוד. מעגל שמתגלגל הישר לגיהינום.

אלו עובדות ידועות לכל חי שנותן אל ליבו ורואה את המצב הנתון. ומשכך, כל חסידות וקהילה או עיר שחוששת ואחראית על המשכה הרוחני, מפתחת מנגנון שמירה משלה, איך להישמר ולהיזהר קודם כל מן ההתקררות. הוי אומר, מסכנת פגעי הטכנולוגיה. מפעלים כבירים, תקנונים קפדניים ומשמרות אדירים קמו ונפעלו במטרה אחת: למען יישמרו ויזהרו שלא יפול אף אחד ברשת נוראה זו.

ברגע שיש לנו עסק עם ציבור שעדיין לא התקרר, והגחלת היהודית עודה משולהבת בתוך ליבם, אין סיכוי לשום גייס ולשום יעד שיציב מי שלא יהיה – לנגוע בו כחוט השערה.

ברוך ומבורך יהיה כל מי שעוסק בתחום המוכרח הזה.

אלא מה, על אף שאין לשער ואין לתאר את גודל המעלה של ביצור החומות באמצעים שמונעים לחלוטין את האפשרות והגישה לאחד מן הפגעים, מכל מקום, להגבלות טכניות כמו אלו עלולות להיות גם חיסרון.

ניתן לדמיין את הציבור שלנו מסוגר בתוך חומה מבוצרת היטב. כל אחד מן המצויים בין החומות יודע ומאמין כי אלו החומות שומרות עליו מפני חיות רעות ופגעים רעים שרובצים לפתח ומשחרים לטרף. ומאושר יהיה עם כל תוספת ביצור, וכל שמירה נוספת, שמעבה את הגדר ומרחיקה ממנו את הסכנות.

אבל מה יהיה אם וכאשר החומות הללו ינטלו? מה יקרה לו ימצא את עצמו האדם הירא ביום מן הימים מול חיית טרף חשופת שיניים מחודדות?

הרי אין לנו מושג מה יפגוש אותנו ומה ימצא את בנינו במהלך חייהם, אין לנו יכולת לנבא מה יזמנו עבורנו החיים בימים הבאים. אין סוף אפשרויות יש, ולדאבוננו גם סיכויים, שאנו או בנינו ניתקל אי פעם בניסיון שהחומות אין בכוחן למנוע. ומה יעשה הנער ולא יחטא אם יזדמן לפניו לפתע פתח פתוח אל מעבר לחומה? איך יידע להתמודד עם הסכנות האורבות בחוץ?

מספרים על מרנא הגר”א, שקרא פעם להמגיד מדובנא וביקש הימנו שיעוררו לתשובה בדברי כיבושין. התפלא המגיד והציע את תמיהתו בפני הגאון: ראשית, הן כבודו שקוע במהלך כל היממה בתורה ועבודה ואינו מבזבז רגע אחד לריק, וכי להתעוררות לתשובה הוא זקוק? וכי יש בכלל מקום לדברי כיבושין? אבל גם אם כן, המשיך המגיד, וכי אני הקטן הוא האיש הראוי והנכון לפצות פה מול גאון וגדול וענק הדור?

ובכל זאת, ענהו הגר”א, כל יהודי זקוק לדברי התעוררות. ובהיות והנך המגיד האמון לעורר את הקהל, עורר נא והוכח גם אותי.

באין ברירה נשא המגיד מדובנא את דבריו וכה אמר: הלא כבודו יושב בכבשונו של עולם, מסוגר בחדרו ומיוחד בדירתו, אינו יוצא ואינו נצרך לבוא בין אנשים, וכי חכמה גדולה היא זו לגדול ולהצליח לגבור על היצר? נראה נא את הרב יוצא מהסגרו, ניצב מול ניסיונות, בשטף החיים האמתיים, ואז ייבחן צדקותו, או אז גבורה ייחשב לו…

נענה הגאון ואמר לו בנחרצות: וכי חכמות אני מחפש? גבורות? הלא כדאי אני לשבת סגור ומסוגר כל ימי חיי ובלבד שלא אחטא ולו פעם אחת ואצער חלילה וחס ושלום את אבי שבשמים!

זהו מבטו הטהור והמזוקק של מלאך ה’ צבא-ות. יהודי שאת כל חייו הקריב על מזבח יראת ה’. לא הותיר לעצמו מאום וחי באמת ובתמים – כולו קודש לה’ קונו.

אבל אנו, בעוונותינו, יש לנו הרבה דרך עד שנגיע לשם. עודנו מסתובבים, נתקלים בניסיונות, פוגעים בקשיים במהלך החיים, ועלינו לאסוף כלים, לצבור כוחות שיעזרו לנו ביום סגריר, להתמודד באמת ולעמוד בגבורה מול כל ניסיון.

הדברים נכונים ואף מוכחים בחינוך הבנים: אי אפשר רק למנוע מהילד לקפוץ לכביש, משום שביום מן הימים כשהאבא לא יהיה באזור שום דבר לא יעצור אותו מלקפוץ אל הרכבים הסואנים. מוכרחים אפוא גם לתת לו את הכלים להבין שגם אם מאוד מתחשק לו לראות את הקופסאות הצבעוניות הללו המתגלגלות על הכביש מקרוב, הוא רק יפסיד מזה.

ילד שיגדל מתוך ידיעה בהירה שמי שחי חיי תורה ועובד את ה’ באמת הוא המאושר והשמח, המעונג והשלם מכל האנשים עלי תבל, כאשר ידע שעבודת ה’ זה, במחילה על הביטוי, ‘כיף חיים’ כפשוטו, הרי שלא יקום ולא יהיה שום אדם ומוצר, פיתוי ונצנוץ שיגרום לו לוותר על החיים הנפלאים הללו! הוא לא יהא זקוק לכל כך הרבה ביצורים וחומות אלא הוא עצמו לא ירצה בעד כל הון לוותר על העונג הנשגב שהוא מנת חלקו!

כי ניתן לגרום לילדנו להיות חרדים שומרי תורה ומצוות על ידי הטפה אינסופית על להבות הגיהינום ונוראות העונשים, על איומי הקהילה להשליך אותו מקרבו ופחד דיני שמיים המבעיתים, אבל אז לא תהיה לכך השפעה אמתית אלא מלאכותית. הנער עלול באיזשהו שלב, בנסיבות שונות, להתייאש ולהתנתק לחלוטין. וגם אם כן יישאר, הרי כל חייו יחשיב את מצוות התורה ועבדות ה’ כנטל וכקושי שאין לנו מנוס מלקימו בכדי להיפטר מעונשי ה’ ודינו הנורא.

אבל נער שזכה לספוג את ההכרה הברורה, כי האדם המאושר עלי תבל הוא זה שזכה לעבוד את ה’, שאין שום מקום ושום דבר בעולם שיוכל לספק מיליגרם אחד של אושר, סיפוק והנאה ממה שקיום רצון הבורא מעניק לנפש, האם יש משהו בכל הגלקסיות כולן שיוכל להסיטו מן הדרך המאושרת שלו?

בידינו להעניק לילדנו את החיסון הבריא והיעיל והטוב ביותר נגד כל השפעה רעה, על ידי דוגמא אישית של הנאה מקיום המצוות, על ידי שמחה כנה ושלמה בכל מה שנוגע לדברים שבקדושה, על ידי הדגמה חייה של שאיבת אושר וחיים מכל מעשה של עבודת ה’. היש לך חֵך מתוק מזה?!

המשנה בסוכה אומרת על שמחת בית השואבה שהתקיימה בזמן שבית המקדש היה קיים, ש”מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו”. שואלים כולם, וכי נכון לומר שלא ראה שמחה כלל? והרי כל אחד הלא ראה אי פעם שמחה, אולי לא שמחה גדולה כזו כמו שמחת בית השואבה, אבל שמחה כלשהי וכי יש מי שלא ראה?

אלא מאי: מי שראה שמחת בית השואבה בבית המקדש גילה שכל מה שידע על שמחה עד כה, בטל ומבוטל באלף ביטולים לעומת השמחה העצומה והבלתי משוערת שהשתררה בבית המקדש! וכי יש משהו שיכול להתקרא בשם ‘שמחה’ לעומת שמחה אמתית, פנימית, יוקדת, מרטיטה, נוראה, מלהיבה, קדושה וסוחפת שכזו? אין במציאות שמחה שכזו! זו ההכרה שהגיע אליה מי שראה את שמחת בית השואבה בבית המקדש.

כאשר יבין האדם, וכאשר יתחנך הנער, וכאשר יפנים עבד ה’, שבשום מקום ובשום אופן לא ייתכן אושר אלא בין כותלי בית המדרש ובעשיית מצוות ה’, אזי כל האיומים והפיתויים יתבטלו בפניו כעפרא דארעא, כעשן ברוח וכשלג שלא ירד…

ישנם שני פסוקים נוראים במלאכי, שצריכים להרעיד את נימי לבבו של כל בן תורה: “חזקו עלי דבריכם אמר ה’ ואמרתם מה נדברנו עליך”. אומר הקב”ה ביטוי נורא שאילולי כתוב הוא אי אפשר לאומרו. “דבריכם חזקים וקשים עלי” ואם תשאלו מה הבעיה בנו? מה בדיוק התביעה עלינו? ממשיך הכתוב: “אמרתם שוא עבוד אלקים ומה בצע כי שמרנו משמרתו וכי הלכנו קדורנית מפני ה’ צבא-ות”.

נורא נוראות! הבורא, כביכול אומר לבניו, דבריכם קשים עלי, מדוע? כי הנכם סבורים שלשמור את משמרתי הוא דבר קשה, והנכם הולכים חמוצי פנים בגלל ובעטיים של הציוויים שציוויתי אתכם.

והרי לא זו הייתה מטרת הבריאה! הלא הבורא שהוא עצם הטוב ותמציתו ביקש להטיב. זו כל מטרתו בזה ששלח אותנו אל העולם המגושם הזה, וציווה עלינו את מצוותיו. מסיבה אחת ויחידה: להטיב עמנו! ואיך בפועל אנו מקבלים את מצוותיו אלו? כקושי? בקדרות? בתחושה שלא נותנים לנו ליהנות? הן לא זו כוונת הבריאה! ואין לך דבר שכואב לאבא יותר מאשר לראות את בנו סובל בקיום ציוויו על אף שבכל עצם מצוותיו ביקש רק להטיב עמו!

והנה עובדה קצרה לסיום שתגדיר במעט כמה חשובה ההנאה שבעבודת ה’:

ידוע שמרן החתם סופר זי”ע היה נוהג להתענות הרבה ולסגף את גופו באופן קבוע. הוא היה מונע מעצמו כל הנאה מתאווה גשמית. הוא ממש אם אפשר לומר – ‘התעלל’ בגופו הקדוש; אכל רק מאכלים שאינם ערבים ורק כשלא היה רעב, לא שתה לצמאו ולא ישן לתענוגו, בקיצור, לגלג על כל מה שהעולם החומרי מציג לראווה.

בנו הקדוש מרן הכתב סופר זי”ע, ביקש להתחקות אחר אביו הגדול והחל אף הוא לצעוד בדרכות והחל להתענות ולענות את גופו. מובן שלא פשוט היה לחיות בצורה כזו ולהמשיך בסדר יום רגיל. הלך אפוא להיוועץ באביו. מרן החת”ס אמר לו כך: אם הנך נהנה ממניעת התענוגים ומרגיש סיפוק ושמחה מזה – מותר לך להמשיך בדרך זו. אבל אם אינך נהנה, והדבר הזה אינו אלא נטל עבורך, אזי אין לך שום היתר לענות את עצמך! העולם לא נברא בכדי לסבול בו, ואין לך שום סיבה והוראת היתר לחפש סבל…

כלומר, מרן החתם סופר זי”ע, הגיע לדרגה של הנאה מביטול החומריות שלו. שמחה מדריכה על פיתויי העולם הזה. סיפוק מלגלוג על כל תאווה גשמית. הוא, שזו הייתה הנאתו בעבודת ה’, הותר לו לנהוג כן, אבל כל מי שעדיין לא עומד שם, מוכרח למצוא את ההנאה והשמחה שלו בעשיית רצון אבינו מלכנו, האוהב והמטיב, הטוב וסלח.

מי יתן ונזכה, הלוואי, להבין מעט ולהפנים ולהקנות הלאה לדורות הבאים, כי האושר האמתי והיחידי הוא לעבוד את ה’ וליראה אותו ולעשות את רצונו, לחיות מתוך הנאה ושמחה ואושר רצוף, על כך שנבחרנו מכל העמים ומכל הלשונות, מכל הציבורים ומכל העדות, להיות עם ה’, ששבעים ומתענגים מטובו כל הימים. אמן כה יאמר ה’.

First published in HaEda newspaper. Reprinted with permission.

Contact the author at y29490@gmail.com