על פרשנות

כותרות של מרגלים

מרן הגרי”ז הלוי זי”ע עלה ארצה מאירופה הבוערת אחר ששתה מלא לוגמיו מכוס התרעלה. הוא היה עטוף שכול, שבע תלאות ואפוף מכאוב. אשתו הרבנית מרת הענדיל ע”ה יחד עם שלושה מילדיו נותרו מאחור, בבריסק שבליטא. ולמרות המאמצים הכבירים שהשקיע בניסיון להצילם מגיא ההריגה, נעקדו לדאבון הלב על גבי המזבח הנאצי, הי”ד.

בשרשרת מופלאה של ניסים הצליח מרן הגרי”ז לעשות את כל דרך התלאות מווילנה ועד לחופי העיר חיפה בארץ ישראל.

ובכן, מה מצופה מיהודי שכול, אלמן, שגורש מביתו, הורחק מעירו ונותק מקהילתו, נושל מכל נכסיו ונותר בודד וחסר כל, כשמגיע אחרי ככלות הכל ומחונן את עפר הארץ? היינו חושבים אולי שינשק בהתרגשות את האדמה הקדושה, ינשום סופסוף לרווחה, יכאב את אובדנו הנורא, ויתרפק על המנוחה ועל הנחלה לאחר סבל כה רב. ולאחר כל אלו? יתפנה להתחיל להתארגן במקום משלו, ינסה לקומם את הריסות חייו.

והנה מה שקרה בפועל. מרן הגרי”ז ירד מן הספינה, ומשמר הגבול הבריטי דרש מכל הנכנסים אל שערי הארץ מס בסך מחצית הלירה. לא סכום גדול, אבל הבעיה הייתה שלמרן הגרי”ז לא היה בנמצא פרוטה לפורטה.

הייתה שם במקום קבוצת שליחים מטעם הסוכנות היהודית, וכשראו את הרב הנכבד שאינו מורשה לעבור ללא תשלום מחצית הלירה, ביקשו לשלם עבורו. אלא שהוא סירב בכל תוקף לקבל טובת הנאה כלשהי מנציגי הציונות שכבר נודעה במעלליה הרעים. גם לקבל מתנות חינם משאר הנוכחים לא הסכים בשום אופן.

רק לאחר שהות ארוכה, הפציע הרעיון במוחו של אחד הרבנים שהגיעו לקדם את פניו: לשלם לרב על חשבון שכר הרבנות שיקבל כאשר יתחיל לשמש כרב בירושלים. לזאת נעתר מרן, והודו לה’, הוא הורשה להיכנס אל הר ציון, שם הייתה פליטה.

התרגשות רבה שררה בקרב אנשי ירושלים שבאו לקדם את פני הארי שעלה מן הגולה. שמעו הגדול הגיע לכל מקום, וכעת יש להם הזכות לראותו במו עיניהם.

אחד הנוכחים הגיש לרב המותש כוס מיץ תפוזים טרי, להשיב נפשו מן המסע המפרך. מרן הגרי”ז רק ראה את כוס מיץ התפוזים ונדלקו עיניו כמו אבוקות באפילה. הוא ברר תכף מהיכן נלקחו התפוזים, והאם הופרש מהן תרומות ומעשרות כדין…

הסיפור הקטן הזה מבהיל בעוצמתו. מפני שהוא מראה עד כמה לא שכח מרן ולו לרגע את תפקיד חייו עלי אדמות.

שערו בנפשכם, כל כך הרבה צרות ורעות עדו עליו על האיש, כל כך הרבה טרדות וקשיים; העבר המטושטש ומלא הדם, ההווה המורכב וקושי המסע, והעתיד הלוט בערפל סמיך כל כך, ובכל זאת את שם בוראו הוא לא שוכח לרגע. ואף שענייני תרומות ומעשרות לא נגעו אליו עד כה, הדבר הזה לא מש מראש מעייניו. וברגע שרואה מיץ תפוזים הוא נזכר במכרה זהב חדש של הלכות למעשה.

אחת השאלות הקשות בפרשתנו היא מדוע חטאם של המרגלים גדול כל כך. הרי הם נשלחו במפורש לבדוק את הארץ מה היא, אם טובה או רעה, שמנה או רזה, והיושבים עליה מה הם, חזקים או רפים, רבים או מעטים. את הנתונים הללו נשלחו להביא וזה בדיוק מה שהביאו?!

יותר מזה, כאשר חזרו המרגלים וסיפרו על ארץ זבת חלב ודבש ובעלת פירות ענקיים, מציין רש”י כי כל דבר שקר שאין אומרים בו קצת אמת בתחילתו – אין מתקיים בסופו. והשאלה היא, הרי גם המשך דבריהם לא היה בהם שקר, הם רק סיפרו את מצב הדברים בארץ ישראל, כפי שהתבקשו לעשות. הם לא המציאו שהיו שם ילידי ענק שהיו כחגבים בעיניהם, ולא כיזבו כשסיפרו על הערים הבצורות ועל עמלק שיושב בנגב ועל העמים היושבים בהר ובגבולות, וגם לא שיקרו שהארץ אכלה יושביה. אז מהי כאן התביעה?

לפני שניגש לתשובה, נעצור לכותרות.

עיתון, כידוע, נועד בשביל לעדכן את קוראיו בחדש שתחת השמש. זאת, כמובן, מטרה חשובה עד מאוד ואי אפשר לזלזל בה. הרי לאנשים יש יצר סקרנות, והכרחי לספק אותו באמצעות עדכונים שוטפים ממחאת החלבנים בגואטמאלה, וידיעות מזרות אימה על מצב הקרוקודילים באיים הקריביים.

אבל העיתון יש לו כוח רב, שהולך וגדל ככל שהדור הופך רדוד יותר. והכוח גלום דווקא בניסוח הכותרות.

כולנו זוכרים את הפיגוע הנורא בבית הכנסת בני תורה בהר נוף לפני כשנתיים וחצי. שני מחבלים ארורים נכנסו אל בית הכנסת, ירו והיכו בגרזן ורצחו חמישה מתפללים הי”ד. הכותרת שהתפרסמה באחד מכלי התקשורת הגדולים בעולם דיווחה על כך: “שני פלסטינים וארבעה יהודים נהרגו בהיתקלות בבית הכנסת בירושלים”.

תאמרו: זה לא נכון? והרי זה כן נכון.

זו דוגמה ישנה, והאמת שאין צורך ללכת רחוק כל כך כשבכל עיתון מצוי ניתן למצוא את הכותרות המנוסחות ב’אובייקטיביות’ צחה שכזו. ובשבוע הקודם עסקנו בדוגמא עדכנית.

אלא שלאחרונה יש חידוש עצום בעניין: ניתן להתעלם לגמרי ממאורע. פשוט לא לדבר עליו. ואם מרנן ורבנן לבלרי העיתון לא מדברים עליו, הרי שהוא לא התקיים, והכל בדותות והזיות ושקרים וכל המתעקש הרי הוא כופר ורשע.

כשלושים אלף יהודים, בראשות רבנים וגדולים וראשי ישיבות, מתאספים בחוץ לארץ להכריז הכרזה, להביע זעקה, ולמחרת, דממה מוחלטת. מאורע כה אדיר, מעמד גדול כל כך ואין התייחסות בעיתונים של ‘היהדות הנאמנה’, של ‘הבית היהודי? ושל ‘הציבור החרדי’. לא אזכור ולא רמז ולא ציוץ.

אבל אפשר להבין אותם, אחרי שמחאות גואטמלה וצרות הקרוקודילים מילאו את העמודים עד תומם, ועמודי הפרסום על מכללות ‘חרדיות’, על חופשות חגים בונצואלה, ועל אייפונים ‘מוגנים’ מילאו את השאר, פשוט לא נותר מקום. עניין טכני נטו.

לא שמעסיק אותנו מידי הרבה מה רשום או לא רשום בעיתונים, ולא שהדבר מעלה או מוריד או אפילו מעניין. הדגים נחים להם בשלווה גם במעמקי הדפים הללו ולכלוכי המילים אפילו לא מפריעים להם להתכונן לעלות על שולחן השבת. אבל מה שכן ניתן לראות מכאן, זה שאפשר להתהדר בנוצות אמתיות לגמרי ועדיין להישאר שועל שקרן.

להבדיל את כל ההבדלות הנצרכות, המרגלים לא שיקרו. הם אמרו אמת. אבל אמרו אמת בצורה כזו שאי אפשר היה לפרש אותה בצורה אחרת, בצורה האמתית. אמנם יש שם פירות טובים, הם אמרו, אבל הרי כל כך גרוע שם, יש שם אנשים ענקיים ומבהילים, והערים מבוצרות, ואנשים מתים שם בסיטונאות, ונורא נוראות שם המצב. אין כאן לא שקר ולא כזב ולא בדיה.

אבל יהושע וכלב שגם היו שם, בכל זאת הצליחו לראות זאת אחרת. הם דיברו על אותן ההלוויות נוראות, אדרבה, כנס שהציל אותם. כיד השם הגדולה לכבודם. הם התרכזו בעיקר הסיפור, בטוב הארץ ובסגולותיה הנפלאות. הם ידעו שיוכלו לכבוש גם את הערים הבצורות וגם את הענקים, שבסופו של דבר הם הרי כפחות מחגבים זעירים לפני הבורא הגדול, הכל יכול.

משה ברך את יהושע שייוושע מעצת מרגלים. עצה זו חוות דעת, זווית ראיה. משה רצה שיינצל מראייתם המעוותת של המרגלים. שיראה את אותם דברים באור הניסים שכבר אירעו, באור הגדולות והנפלאות שעשה עמם המוציא אותם ממצרים.

ראייתם ה’אובייקטיבית’ של המרגלים, אמנם הייתה נכונה עובדתית. אבל התביעה עליהם הייתה מדוע הם לא לקחו בחשבון את כוחו וגבורתו של הבורא. הן הם ראו עין בעין את תקיפותו ויכולותיו בעת יציאת מצרים, והם כבר ראו כמה מגונה היא לשון הרע, איך הם לא לקחו זאת בחשבון? איך יכולים היו לחשוב שהנפילים, ברואיו של הבורא, הם חזקים ממנו? איך יכלו לומר לא נוכל לעלות?

פשוט וברור שאין לנו השגה במרגלים, נשיאי דור דעה, וכל שכן שאין לנו יכולת לדון אותם. אבל לעצמינו עלינו לקחת מהם מוסר, לזכור תמיד את העיקר. גם אם המראה האובייקטיבי משכנע לכיוון מסוים, הרי יש לנו תורה, ויש לנו הוראה, ומהן אסור ואי אפשר לזוז.

הרי כולנו מרגלים שנשלחנו מעולם העליון אל ארץ האויב, מצוידים בכלים משוכללים, עם משימות אישיות סודיות. הצרות והניסיונות הם רבים וקשים, אבל בזמן שנזכור ונעמיד מול העיניים את מטרת החיים, הרי שגם בתוך החושך, וגם בעומק הקושי, נזכור את הבורא. ולא נשכח לברר האם הופרשו תרומות ומעשרות מכוס מיץ התפוזים.

ב”ה / הגיגים / שלח / סיוון עז

First published in HaEda Newspaper. Reprinted with permission.

Contact the author at [email protected]

Comments are closed, but trackbacks and pingbacks are open.