מועצת גדולי התורה והגירוש – מי כאן השקרן?

תזכורת היסטורית – העובדות הנוקבות בקשר להינתקות:

קבוצת מתנחלים קיצונית שמה לה למטרה לנצל כל הזדמנות וכל במה אפשרית כדי להאשים את היהדות החרדית בסיוע לעקירת מתיישבי גוש קטיף. מדובר ככל הנראה בקבוצה קטנה וזניחה, אבל מאוד דומיננטית.

בדרך כלל היא מתעוררת לחיים כשקורה איזשהו אסון חלילה בציבור החרדי, או בעקבות איזושהי טרגדיה גדולה שגם יהודים חרדים מעורבים בה — או-אז היא קופצת על “המציאה” ומעלה את הטענה כי מדובר ב”עונש משמים”, שהיהדות החרדית מקבלת על שעמדה מנגד בשעה שמתיישבי גוש קטיף נאבקו על ביתם, ועל שבאותם ימים הביעה תמיכתה בהעתקת הקברים מבית הקברות בגוש קטיף לבית קברות אחר בתחומי המדינה.

אמנם, כאמור, הקבוצה שמעלה את הטיעונים הללו וחוזרת עליהם שוב ושוב היא קבוצה קטנה וזניחה שבקושי מסוגלת לייצג את עצמה, אך בשל ההמולה והתעמולה הרבה שהיא מייצרת סביבה, ובשל ההקשר האקטואלי שהיא מצאה לנכון לחזור על האשמותיה, על רקע העובדה שהטילים מעזה נחתו גם במקומות שחרדים מתגוררים בהם — מן הראוי להציב האמת ההיסטורית על תילה. לא זו בלבד שהנציגות החרדית בכנסת הצביעה נגד העקירה, אלא הרבה מעבר לכך:

כזכור, בימים שלפני ההתנתקות, אף אחד לא ידע בוודאות כיצד הפלשתינים יתנהגו לאחריה. המתנחלים ותומכיהם טענו כי הפלשתינים יפרשו את הנסיגה הישראלית החד-צדדית כניצחון שלהם והמוטיבציה שלהם להמשיך, ואף להגביר, את ירי הטילים, רק תגבר.

מנגד, תומכי ההתנתקות, טענו, כי קיים סיכוי סביר שאם ישראל תפנה את גוש קטיף, הדבר יביא להורדת המוטיבציה הפלשתינית להמשיך בטרור. זאת ועוד, הוסיפו ואמרו, ההתנתקות תעניק לישראל תמיכה בינלאומית, שתאפשר לה לפעול נגד הפגיעות בריבונותה ביד קשה, שתאלץ את הפלשתינים לנצור את נשקם.

גם לתומכי ההתנתקות וגם למתנגדיה לא היתה שום אפשרות לדעת כיצד באמת הפלשתינים יגיבו. כולם דיברו רק מתוך השערות ומאוויי לב. הנתון העובדתי היחיד שהיה קיים באותם ימים היה, שכמעט לא חלף שבוע שבו לא נפגעו חיילים ותושבים בגוש קטיף, ובמיוחד באזור כפר דרום, מפיגועים רצחניים שגבו מחיר דמים יקר.

על רקע המציאות הזו, אי-ההתנגדות להתנתקות לא היתה בשום פנים ואופן התאכזרות למתיישבים. ההיפך הוא הנכון: היא נבעה מהדאגה לחיי אדם, גם במחיר קשה וכואב של עקירת יהודים מביתם. מי שזלזל בחיי אדם היו דווקא אלו שטענו כי כדאי לשלם מחיר דמים כבד, ובלבד שלא לוותר על המגורים במקום.

לעובדה הזו, מן הראוי להוסיף ולהזכיר כי בימים שקדמו להתנתקות, המומחים הצבאיים, רובם-ככולם, היו מאוחדים בדעה, שההתנתקות מחוייבת המציאות בשל שיקולים של חיי אדם, משום שהמוטיבציה הפלשתינית לרצוח מתיישבים או חיילים היתה כל כך גבוהה, שלצבא לא היתה כל דרך להתמודד מולה.

בפועל מה שקרה הוא, שבחודשים הראשונים שלאחר ההתנתקות, אכן המצב הביטחוני השתפר באופן ניכר וכמעט לא היו פיגועים, אבל, בעוונותינו, תוך זמן קצר המגמה התהפכה ומאז המצב רק הלך והורע, וכל התקוות התבדו עד תום. לא זו בלבד שעקירת גוש קטיף לא הפחיתה את המתקפות הפלשתיניות, היא אף הרעה את המצב עשרת מונים.

על כל פנים, לבוא היום, בחכמה שלאחר מעשה, ולהאשים את כל מי שלא נאבק בהתנתקות, בהפקרת המתיישבים — לא רק שזה לא חכם ולא צודק, זה גם לא מתיישב עם האמת ההיסטורית. מי שדאגו לשלומם של מתיישבי הגוש ולא הסכימו להפקיר אותם, היו אלו שלא נאבקו בהתנתקות, מתוך שיקולים של פיקוח נפש שהמתנחלים היו שרויים בו. מי שהפנו עורף לסכנות שאיימו על חיי המתיישבים יום-יום שעה-שעה, היו אלו שטענו כי המשך האחיזה במקום שווה להם גם תמורת מחיר דמים כבד שהישיבה במקום תגבה.

גם באשר לשתי הטענות הנוספות המוטחות בציניות כלפי היהדות החרדית, כאילו עקירת בית הקברות היהודי בגוש קטיף היא זלזול בנפטרים הקבורים שם, וכאילו היהדות החרדית מתנכרת למצוקת העקורים — לא זו בלבד שהאמת ההיסטורית שונה לגמרי, היא הפוכה בתכלית.

פינוי בית הקברות בגוש קטיף היה מחוייב המציאות בשל סיבה אחת ויחידה: להציל את הקברים הללו מליפול לידי הברברים הפלשתינים, שהיה צפוי כי ישחיתו ויחללו אותם בצורה זוועתית, אם רק היו נופלים לידיהם. מי שזלזל בנפטרים הללו היו דווקא אלו שתמכו בהישארותם שם, כאיזשהו אקט לאומני של שמירה על נוכחות ישראלית סמלית בשטח.

גם באשר למצוקת העקורים, האמת ההיסטורית לא ניתנת להכחשה: מרבית המתיישבים לא התארגנו לפנות את ביתם בצורה מסודרת, בשל העובדה שגורמים בימין נטעו בהם את האשליה ה”משיחיסטית”, שהפינוי לא יתבצע בסופו של דבר. קשה לצפות לפינוי מאורגן ומסודר, כאשר לא נוקטים בשום פעולה של התארגנות עד לרגע שהאשליה מתנפצת אל סלע המציאות.

מצוקת העקורים קשה וכואבת, אבל את האצבע המאשימה צריך להפנות לכתובת הנכונה. לאלו שפיתו את המתיישבים שלא לשתף פעולה עם התוכניות לפינוי מסודר; לאלו שהשלו אותם כי החיים בגוש קטיף ימשכו גם לאחר מועד הפינוי; לאלו שהחדירו לליבם את ההכרה שאין זה ראוי להתארגן לקראת הפינוי הצפוי; לאלו שמנעו מהם משיקולים לאומיים ופוליטיים את האפשרות להתארגן מבעוד מועד בכתובת מסודרת כדי שיוכלו להתחיל בה חיים חדשים.

את האמיתות הללו אי-אפשר להכחיש — גם לא לאחר שהגיעו צרות חדשות המשכיחות את הישנות.

“תזכורת היסטורית” פ. חובב “על הפרק”, יתד נאמן.

זה המקור. ולהלן תגובתי, על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון:

א. הטיעון הוא שטענות כנגד החרדים בהקשר של ההתנתקות הם נחלתם של “קבוצה קטנה קיצונית מקרב המתנחלים” הזויה בעיניי. בראש ובראשונה לעצם ההגדרה “קיצונית” מי מגדיר מהו “קיצוני”? זה בגדר הגדרה אמורפית מצד המותקף על ידי אותה קבוצה שמטרתו לבודד את אותה קבוצה מתוך קבוצה גדולה יותר ומקיפה יותר ולטעון כי הקבוצה הקטנה יותר איננה מייצגת (על בסיס מה בדיוק?).

ב. הטיעון שהחרדים הצביעו נגד ההתנתקות היא נכונה, אולם דמגוגית ובוחרת ברוב סילופה להסתיר את ערוותה לנוכח העובדה כי יהדות התורה הצביעה בעד חוק “פינוי-פיצוי” (המשך להתנתקות עצמה) ובראש כל חטאת הצביעה בעד התקציב (שזה מה שהציל את ממשלת שרון מקריסה) תמורת שלמונים, אז נא לא לסלף רבותי ביתד.

ג. הטיעון שאף אחד לא ידע באמת מה יהיה לאחר ההתנתקות הוא שקרי לחלוטין, האזהרות על עליית חמאס והשתלטותו היו גלויות לעין כל ואף פורסמו מעל אינספור פורומים ובמות אפשריות קבל עם ועולם. מזרחנים מצד ימין של המפה, יחד עם פוליטיקאים, אנשי צבא ובטחון, אנשי מדע המדינה לצד חוקרי צבא והסטוריה הזהירו אזהרות שאינן משתמעות לשתי פנים והעניינים מתועדים ודי בהקלקת עכבר בודדת אצל האדמו”ר מגוגל בכדי להעלות את אותם אזהרות מתהום הנשייה.

היו אף אזהרות לגבי הטילים והרקטות שיעופו ויכסו חלקים נרחבים מדרום המדינה ואף לכיוון מרכזה, כך שלטעון שאף אחד לא ידע היא איוולת גמורה. ידועים האזהרות לגבי נטישת ציר פילדלפי והכשלון בחוסר הרחבתו וטרפודו בבג”ץ. ידועים גם האזהרות לגבי נטישת התוחמת הצפונית של שלושת היישובים בצפון הרצועה – דוגית, אלי סיני וניסנית.

השמאל הסהרורי שטען כי המוטיבציה של המוסלמים תרד בעקבות העניין דיבר מהרהורי ליבו וחוסר הבנת התרבות האסלאמית דבר שניתן היה בנקל לבודקו אצל כל חוקר אסלאם רציני שאיננו סומא ומוכן לעוות את ממצאי מחקרו לנוכח המידע הנתון והתקדימים ההסטוריים שהיו והינם קיימים.

ד. הטיעון בלבד התמיכה הבינלאומית שישראל תקבל יחד עם המכה הקשה שישראל תנחית היה וכאשר יעזו, התברר כעורבא פרח, וכדי להראות את התקדים, מספיק היה להפנות את המבט צפונה ללבנון תחת מרות חזבאללה ולהבין לבד שהסיפורים הללו הם קשקוש מקושקש (אותם הבלים שמענו בעקבות הנסיגה מרצועת הבטחון בלבנון). הפיגועים שהתרחשו ברצועת עזה היו הודות לסיבה אחת בלבד, והיא עצם העובדה כי בעזה לא נערכה כל מקבילה למבצע “חומת מגן” כמו ביו”ש וציר פילדלפי במתכונתו הבג”צית היה לעג לרש אל מול תעשיית המנהרות של עכברי הרצועה.

ה. שקר נוסף הוא הטיעון כי מי שזלזל בחיי אדם הוא מי שתמך בהישארות שם וכן שקר לגבי הטיעון כי כל העניין נבע מ”דאגה כנה לחיי אדם”. יאיר לפיד ואחרים כבר חשפו את צפונות ליבם באומרם כי ההתנתקות הייתה בשל הרצון להנמיך את הקומה הפוליטית של חובשי הכיפות הסרוגות בישראל, זה ותו לא. היה כאן מהלך ציני ונואל מצד כת “גזע האדונים הישראלי” בעזרת המריונטה שלהם אריק שרון (שתלו מול עיניו חקירות אינספור לנוכח שחיתותו כי רבה) לשבור את הגב הפוליטי של הציבור הדתי-לאומי, ובמובנים רבים זה עבד (עד כמה מצער שזה נשמע). השקר בדבר אשמתם של מתנגדי ההתנקות בדבר זלזול בחיי אדם היא מרושעת ביסודה בשל העובדה שהצד הזה דרש בתוקף ובקול ליישם במינימום מקביל למבצע “חומת מגן” בעזה, דבר שלא נעשה בכוונת מכוון.

מעבר לכך ישראל הצהירה אז ומצהירה גם היום כי בידה האמצעים לשים סוף פסוק לירי הנשק תלול המסלול ברצועה, טילים, רקטות ומרגמות אלא שהיא איננה מעוניינת בכך וכולנו יודעים למה (ישראל יותר נוצרית מהאפיפיור, רמז, יחד עם היותנו חגבים תפיסתית).

ו. לצבא היה דרך להתמודד כאמור, והמומחים הצבאיים שתמכו בעניין ההתנתקות הם אדיוטים גמורים שהקשר בינם לבין הבנה אסטרטגית והסטורית מקרי בהחלט, ודי לעמת מול זה את דו”ח ארל וילר משנת 1967, שנשען על ניתוח עמוק ורציני הלוקח את כל האספקטים הצבאיים בחשבון מבלי להצטרך לשום שיקול פוליטי נואל.

ז. אפשר לחשוב שהמוטיבציה האסלאמית לרצח יהודים מתוך רצועת עזה שככה כהו זה בעקבות הבריחה הנ”ל.

ח. עתה מגיע עניין עקירת מתים ממקומם, פתאום זה נעשה מתוך דאגה לחילול גדול עוד יותר של המתים וקברותיהם, שעה שכל טמבל נזכר ישר על אודות כל עניין ההתנגדות החרדית המטורללת להקמת חדר מיון ממוגן לבית חולים “ברזילי” באשקלון בשל התגלות קברים של גויים פגאנים (על פי כל המומחים בנדון, שפתאום שזה מומחים בעניין זה החרדים כבר לא סומכים עליהם, שלא כמו קודם על העניין הבטחוני, כמה צבוע ניתן להיות?!).

ט. הטיעון המרושע אודות זה שאנשים נפגעו פשוט כי לא שתפו פעולה הוא שוב מרושע, מכליל, מטופש, אווילי ולא נכון בעליל. מה לעשות אך היו גם לא מעטים מקרב תושבי הגוש שהבינו כבר כמה וכמה חודשים לפני כי העניין כבר חתום וגזור ופנו מראש לסדר את עיניניהם אל מול הממשלה על משרדיה השונים וגם הם מצאו עצמם קרחים מכאן ומכאן, ועדויות וראיות יש על כך לרוב.

לסיכום, פ. חובב במדור “על הפרק” ביתד לא נאמן. כמה סילופים בטור בודד?! אולי ושמא (וכנראה שלא כל כך שמא אלא ודאי גמור) החרדיזם הצרוף לא מסוגל להתמודד עם האמת ההסטורית הכואבת ומוכן ללכת עד כדי סילוף ועיוות מוחלט והעיקר שזה יתאים ל”השקאפע”, אוי לבושה ואוי לכלימה, אוי לרשע ואוי לשכנו.

Reprinted with permission.

Comments are closed, but trackbacks and pingbacks are open.