מדוע יוצאים היום לתרבות רעה – על פי חז”ל

השואה ובני ט’ מידות

הרקע והמשמעות של הפסוק “וּבָרוֹתִי מִכֶּם הַמֹּרְדִים וְהַפּוֹשְׁעִים בִּי”

כתיב בנביא יחזקאל (פרק כ ל): “לָכֵן אֱמֹר אֶל בֵּית יִשְׂרָאֵל כֹּה אָמַר אֲ-דֹנָי יְקֹוִק הַבְּדֶרֶךְ אֲבוֹתֵיכֶם אַתֶּם נִטְמְאִים וְאַחֲרֵי שִׁקּוּצֵיהֶם אַתֶּם זֹנִים:    (לא) וּבִשְׂאֵת מַתְּנֹתֵיכֶם בְּהַעֲבִיר בְּנֵיכֶם בָּאֵשׁ אַתֶּם נִטְמְאִים לְכָל גִּלּוּלֵיכֶם עַד הַיּוֹם וַאֲנִי אִדָּרֵשׁ לָכֶם בֵּית יִשְׂרָאֵל חַי אָנִי נְאֻם אֲ-דֹנָי יְקֹוִק אִם אִדָּרֵשׁ לָכֶם:    (לב) וְהָעֹלָה עַל רוּחֲכֶם הָיוֹ לֹא תִהְיֶה אֲשֶׁר אַתֶּם אֹמְרִים נִהְיֶה כַגּוֹיִם כְּמִשְׁפְּחוֹת הָאֲרָצוֹת לְשָׁרֵת עֵץ וָאָבֶן:    (לג) חַי אָנִי נְאֻם אֲ-דֹנָי יְקֹוִק אִם לֹא בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְחֵמָה שְׁפוּכָה אֶמְלוֹךְ עֲלֵיכֶם:    (לד) וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִן הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר נְפוֹצֹתֶם בָּם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְחֵמָה שְׁפוּכָה:    (לה) וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל מִדְבַּר הָעַמִּים וְנִשְׁפַּטְתִי אִתְּכֶם שָׁם פָּנִים אֶל פָּנִים:    (לו) כַּאֲשֶׁר נִשְׁפַּטְתִּי אֶת אֲבוֹתֵיכֶם בְּמִדְבַּר אֶרֶץ מִצְרָיִם כֵּן אִשָּׁפֵט אִתְּכֶם נְאֻם א-דני יְקֹוִק:    (לז) וְהַעֲבַרְתִּי אֶתְכֶם תַּחַת הַשָּׁבֶט וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם בְּמָסֹרֶת הַבְּרִית:    (לח) וּבָרוֹתִי מִכֶּם הַמֹּרְדִים וְהַפּוֹשְׁעִים בִּי מֵאֶרֶץ מְגוּרֵיהֶם אוֹצִיא אוֹתָם וְאֶל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל לֹא יָבוֹא וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְקֹוָק:    (לט) וְאַתֶּם בֵּית יִשְׂרָאֵל כֹּה אָמַר א-דני יְקֹוִק אִישׁ גִּלּוּלָיו לְכוּ עֲבֹדוּ וְאַחַר אִם אֵינְכֶם שֹׁמְעִים אֵלָי וְאֶת שֵׁם קָדְשִׁי לֹא תְחַלְּלוּ עוֹד בְּמַתְּנוֹתֵיכֶם וּבְגִלּוּלֵיכֶם:    (מ) כִּי בְהַר קָדְשִׁי בְּהַר מְרוֹם יִשְׂרָאֵל נְאֻם א-דני יְקֹוִק שָׁם יַעַבְדֻנִי כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל כֻּלֹּה בָּאָרֶץ שָׁם אֶרְצֵם וְשָׁם אֶדְרוֹשׁ אֶת תְּרוּמֹתֵיכֶם וְאֶת רֵאשִׁית מַשְׂאוֹתֵיכֶם בְּכָל קָדְשֵׁיכֶם:    (מא) בְּרֵיחַ נִיחֹחַ אֶרְצֶה אֶתְכֶם בְּהוֹצִיאִי אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִן הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר נְפֹצֹתֶם בָּם וְנִקְדַּשְׁתִּי בָכֶם לְעֵינֵי הַגּוֹיִם:    (מב) וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְקֹוָק בַּהֲבִיאִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לָתֵת אוֹתָה לַאֲבוֹתֵיכֶם:    (מג) וּזְכַרְתֶּם שָׁם אֶת דַּרְכֵיכֶם וְאֵת כָּל עֲלִילוֹתֵיכֶם אֲשֶׁר נִטְמֵאתֶם בָּם וּנְקֹטֹתֶם בִּפְנֵיכֶם בְּכָל רָעוֹתֵיכֶם אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם:    (מד) וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְקֹוָק בַּעֲשׂוֹתִי אִתְּכֶם לְמַעַן שְׁמִי לֹא כְדַרְכֵיכֶם הָרָעִים וְכַעֲלִילוֹתֵיכֶם הַנִּשְׁחָתוֹת בֵּית יִשְׂרָאֵל נְאֻם אֲ-דֹנָי יְקֹוִק”.

ואיתא בנדרים (דף כ ע”ב): “‘וְלֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם’ (במדבר טו לט) – מכאן אמר רבי: אל ישתה אדם בכוס זה ויתן עיניו בכוס אחר. אמר רבינא: לא נצרכא אלא דאפילו ב’ נשיו. (יחזקאל כ לח) ‘וּבָרוֹתִי מִכֶּם הַמֹּרְדִים וְהַפּוֹשְׁעִים בִּי’ – אמר רבי לוי: אלו בני תשע מדות, בני אסנ”ת משגע”ח: בני אימה, בני אנוסה, בני שנואה, בני נידוי, בני תמורה, בני מריבה, בני שכרות, בני גרושת הלב, בני ערבוביא, בני חצופה.

“איני? והאמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: כל אדם שאשתו תובעתו – הויין לו בנים שאפילו בדורו של משה רבינו לא היו כמותם. שנאמר: (דברים א יג) ‘הָבוּ לָכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וּנְבֹנִים’, וכתיב (שם א טו) ‘וָאֶקַּח אֶת רָאשֵׁי שִׁבְטֵיכֶם [אֲנָשִׁים חֲכָמִים וִידֻעִים וָאֶתֵּן אֹתָם רָאשִׁים עֲלֵיכֶם]’, ולא כתיב ‘נבונים’, וכתיב: (בראשית מט יד) ‘יִשָּׂשכָר חֲמֹר גָּרֶם’, וכתיב: (דברי הימים א, יב לג) ‘וּמִבְּנֵי יִשָּׂשכָר יוֹדְעֵי בִינָה לַעִתִּים’? ההיא דמרציא ארצויי”. ע”כ.

הנה בפסוקים הנ”ל ביחזקאל מבואר כל מה שקרה בשואה, וזה מתאים מאוד למה שנאמר שם(לד) “וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִן הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר נְפוֹצֹתֶם בָּם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְחֵמָה שְׁפוּכָה: (לה) וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל מִדְבַּר הָעַמִּים וְנִשְׁפַּטְתִי אִתְּכֶם שָׁם פָּנִים אֶל פָּנִים”. “מדבר העמים” זה אושוויץ ושאר מחנות ההשמדה, שנקבצו מן הארצות במקום הסתר בגדר “מדבר העמים” ולא הגיעו לאדמת ישראל, והרי אף שהיו הרבה צרות ושמדות על כלל ישראל בכל הדורות ונשמדו קהילות שלימות, מ”מ תמיד כשהרגו את היהודים, הרגו אותם במקומם, ולא היה דבר כזה שמקבצים יהודים מהרבה ארצות למקום אחד ושם הורגים אותם, וזה נתקיים אך ורק בשואה.

וכן מה שנאמר כאן (לז) “וְהַעֲבַרְתִּי אֶתְכֶם תַּחַת הַשָּׁבֶט”, שזה ענין ספירה מדויקת כמו שנא’ במעשר בהמה (ויקרא כז לב) “וְכָל מַעְשַׂר בָּקָר וָצֹאן כֹּל אֲשֶׁר יַעֲבֹר תַּחַת הַשָּׁבֶט”, זה נתקיים במלואו במחנות הריכוז שספרו את היהודים כל יום בצורה אכזריות, וא”כ ברור שנבואת יחזקאל כאן מדבר על השואה.

וכן מבואר בפסוקים אלו שני סוגי קיבוץ גליות, אחד למדבר העמים בחימה שפוכה, שזה בצנעה, כדי לכלות המורדים והפושעים, ואח”כ קיבוץ גליות לא”י בפרהסיא לעיני כל הגוים, ושני הדברים נתקיימו בדורנו עכ”פ חלקית.

הנה יסוד החטא המבואר בפסוק הוא (לב) “נִהְיֶה כַגּוֹיִם כְּמִשְׁפְּחוֹת הָאֲרָצוֹת לְשָׁרֵת עֵץ וָאָבֶן”, וזה התבוללות ועזיבת הדת, והם אלו הפסוקים עד “וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם בְּמָסֹרֶת הַבְּרִית”.

אולם כשמגיעים לפסוק (לח) “וברותי מכם”, הוסיפו חז”ל עוד ענין אחד ובסוד, והיינו שזה בא מאנשים שנולדו מכח ט’ מידות, אף שיתכן שזה לא כל הפירוש ויש עוד פירושים, וכן לכאורה זה לא פשטיה דקרא אלא בגדר דרש, אבל מספיק לנו שחז”ל אומרים לנו זה, ולא מצאתי כעת בחז”ל רמז נוסף בפסוק וברותי מכם, ועכ”פ רואים מכאן חומר הענין, שענין זה צירפו חז”ל שבעידנא ריתחא ששורה מידת הדין בחימה שפוכה, על כללות עזיבת הדת, נידונים גם על הענין של בני ט’ מידות.

וכעת נדבר על ענין בני ט’ מדות, והיינו שרוב בני הט’ מידות יסודו, שבשעת החיבור לא היתה שורה האהבה הנצרך בין איש לאשתו, לפעמים העיכוב מצד האיש ולפעמים העיכוב מצד האשה.

בני אימה ובני אנוסה העיכוב מצד האשה שהיא לא היתה מרוצה מן המעשה, בני שנואה היינו שהאיש שונא אותה, בני גרושת הלב שדעתו לגרשה, בני ערבוביה, יש מפרשים שדעתו על אחרת [עי’ בעל הנפש להראב”ד, ובטור (סי’ ר”מ)].

והנה ילדים אלו שנהרגו בשעת השואה, המבוארים בפסוק ע”פ ביאור חז”ל, ובודאי שמלבד ששאר הפסוקים מדברים על עזיבת כללות התורה בגדר “נהיה ככל הגוים”, גם פסוק זה בפשטות כולל גם הרבה דברים אחרים שהם בגדר “מורדים ופושעים בי”, אבל אנו נדון כעת כפי מה שרמזו לנו חז”ל כאן. וגם בגלל פגם בנשמה, הרבה מהם יוצאים לתרבות רעה וזה ענין של מורדים ופושעים בי, ולפעמים כבר יצא ולפעמים זה עלול להיות, אם לא שהילד מתקן את עצמו מן הפגם שקיבל ע”י מולידיו.

למה רמזו חז”ל בפסוק דוקא על בני ט’ מידות

ומ”מ צריך לדעת מה ראו חז”ל על ככה ומה הגיע עליהם לרמז בפסוק הזה באופן מיוחד על בני ט’ מידות ולא על דברים אחרים. ואף שכל המידע הזה אינו לעיכובא, שנאמנים לנו דברי חז”ל בזה שבפסוק הזה נרמזו בני ט’ מדות, מ”מ יותר טוב שניתן פירוש מאיפה ראו חז”ל למצוא רמז לענין הזה.

ויש לומר, מכיון שלשון הפסוק הוא “וברותי מכם” שהוא לשון ברירה, והיינו דבר שאך־ורק הקב”ה יודע, וזה מתאים ביותר על ענין של ט’ מידות שנעשים בצינעה, ורק הקב”ה יודע.

ועוד נראה לומר, שכאן הנביא לא אמר באופן מפורש שיהרגו אותם רק שיוציא אותם מארצות של חו”ל ולא יביא אותם לא”י וממילא נשמע שימותו, וא”כ מבואר מכאן שעיקר הבעיה הוא שלא ראוים לבא לא”י. והיינו, שהגיע הזמן באופן עקרוני שעיקר יישוב של עם ישראל אין לו עוד מקום בחו”ל, כי נגמר התיקון שם, אולם אילו היו ראויים לבוא לא”י היו מביאים אותם לשם, אבל מכיון שאינם ראוים לבוא לא”י, ממילא הם ימותו במדבר העמים, והיינו שאינם חייבים מיתה בעצם, רק שאר עונשים, אבל מכיון שאין להם עוד מקום בעולם, ממילא ימותו.

ולכן חיפשו חז”ל איזה חטא ופגם שקשור ישר שאין אפשרות לבוא לא”י.

למה נחלת בני גד ובני ראובן היה בעבר הירדן

והנה  מצאנו בספר מגלה עמוקות [מאת הגאון הקדוש רבי נתן נטע שפירא אב”ד קרקא, נולד שנת שמ”ה] שכתב לבאר (פר’ מטות דרוש ד, אות ב, הועתק בנספח) למה בני גד ובני ראובן לא לקחו חלק בארץ ישראל המערבי, שהוא עיקר ארץ ישראל. שהטעם הוא משום שבשעת ביאת יעקב ללאה היה מחשבתו ברחל והיה מבני ט’ מידות. וכן גד לא נכנס משום שיעקב אבינו לקח את אימו זילפה בלי שידוכין, ועל־כן נכתב “בא גד” במילה אחת “בגד”, שהיה בגידה אצל יעקב אבינו בביאת זילפה, ולא נאמר שם שום הכנה, משא”כ בבלהה נאמר הכנה.

וע”ע מעין זה בזוהר (כרך א בראשית פרשת ויחי דף רלו עמוד א) וז”ל: “ ’פַּחַז כַּמַּיִם אַל תּוֹתַר כִּי עָלִיתָ מִשְׁכְּבֵי אָבִיךָ’ (בראשית מט ד), הָכָא אִתְרְמִיז עַל הִרְהוּרָא קַדְמָאָה דְּהֲוָה לֵיהּ לְיַעֲקֹב בְּהַאי טִפָּה קַדְמָאָה בְּרָחֵל, דְּאִלְמָלֵא הִרְהוּרָא דְהַהִיא טִפָּה הֲוָה בְּאַתְרָהּ, אִשְׁתָּאַר רְאוּבֵן בְּכֹלָּא. אֲבָל פַּחַז כַּמַּיִם אַל תּוֹתַר כִּי עָלִיתָ מִשְׁכְּבֵי אָבִיךָ, עָלִיתָ, בְּהִרְהוּרָא אָחֳרָא, אָז חִלַּלְתָּ וְגו’. ע”כ. ועי’ באור החיים על הפסוק(בראשית פרק מט פסוק ג) “רְאוּבֵן בְּכֹרִי אַתָּה”. ע”כ.

וחצי שבט מנשה שלקח בעבר הירדן, משום שאסנת לא היתה באמת בת פוטיפר אלא בת דינה משכם, והובאה לשם ופוטיפר גידל אותה, וממילא יצא שלידת אפרים ומנשה היו מצד יוסף כולו בקדושה, ומצד אסנת חצי בקדושה וחצי שלא בקדושה, והיינו שלושת־רבעי בקדושה ורבע שלא בקדושה, ועל כן ניתנה שלושת־רבעי של יוסף בארץ ישראל ורבע בעבר הירדן, וזה ענין של חצי שבט מנשה. ע”כ תוכן דברי המגלה עמוקות.

וע”פ זה מובן כאן למה פירשו חז”ל את הפסוק “וברותי מכם המורדים והפושעים” על בני ט’ מידות, מכיון שכאן עיקר הנקודה לא היה חיוב מיתה בעצם, אלא שאין אפשרות לבוא לא”י, וזה נעשה ע”י פגם של בני ט’ מידות, כמו שמצאנו אצל בני גד ובני ראובן וחצי שבט מנשה ע”פ המגלה עמוקות.

ואה”נ שאר היסורים שהוזכרו שם בפסוק (לה) “וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל מִדְבַּר הָעַמִּים וְנִשְׁפַּטְתִי אִתְּכֶם שָׁם פָּנִים אֶל פָּנִים: (לו) כַּאֲשֶׁר נִשְׁפַּטְתִּי אֶת אֲבוֹתֵיכֶם בְּמִדְבַּר אֶרֶץ מִצְרָיִם כֵּן אִשָּׁפֵט אִתְּכֶם נְאֻם א-דני: (לז) וְהַעֲבַרְתִּי אֶתְכֶם תַּחַת הַשָּׁבֶט וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם בְּמָסֹרֶת הַבְּרִית”. אלו אין קשורים דוקא לחסרון חיבה, אבל בענין “וברותי מכם” וכו’ ששם הוזכר מפורש ענין של חסרון ביאה לא”י, “וּבָרוֹתִי מִכֶּם הַמֹּרְדִים וְהַפּוֹשְׁעִים בִּי מֵאֶרֶץ מְגוּרֵיהֶם אוֹצִיא אוֹתָם וְאֶל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל לֹא יָבוֹא וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְקֹוָק”, שם תלו חז”ל את הענין של לידת בנים שלא מתוך חיבה.

למה בני ט’ מידות קשור לעיכוב כניסה לא”י

ועדיין צריך לברר הא גופא, למה באמת ענין ביאת א”י קשור דוקא שלא יהיו שם מבני ט’ מידות.

קיבוץ גליות הוא אהבת הקב”ה לעם ישראל

ונראה שכל ענין של קיבוץ גליות הוא ביסוד של אהבת הקב”ה לעם ישראל, ואהבה צריך להיות משני צדדים, וכן אהבת א”י, ומצאנו שיסוד קיבוץ גליות הוא ביסוד של אהבה כמו שנאמר (שיר השירים פרק ב ז) “הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלִַם בִּצְבָאוֹת אוֹ בְּאַיְלוֹת הַשָּׂדֶה אִם תָּעִירוּ וְאִם תְּעוֹרְרוּ אֶת הָאַהֲבָה עַד שֶׁתֶּחְפָּץ”.

ועי’ כתובות (דף קיא ע”א) “ההוא מיבעי ליה לכדרבי יוסי ברבי חנינא, דאמר: ג’ שבועות הללו למה? אחת, שלא יעלו ישראל בחומה; ואחת, שהשביע הקדוש ברוך הוא את ישראל שלא ימרדו באומות העולם; ואחת, שהשביע הקדוש ברוך הוא את העובדי כוכבים שלא ישתעבדו בהן בישראל יותר מדאי”.

ומבואר מזה שכל ענין של קיבוץ גליות הוא ענין של אהבה בין הקב”ה לכלל ישראל, וכל זמן שלא הגיע הזמן אין לעורר את האהבה, אבל כשהגיע הזמן, היינו בגדר שתחפץ, אז זה ביסודו של אהבה, [באסיפת חבר האומות בסן־רעמא שנת תר”פ שהסכימו על הצהרת בלפור לבנות בית ליהודים בא”י, סר פחד השבועות, כמו שכתוב במכתב של הגאון בעל אור שמח, עי’ במאמר ביטול ג’ שבועות]. ואף שהקב”ה אוהב את עמו ישראל בכל דור, אבל כאן מדובר על אהבה מיוחדת שנקרא “האהבה”, בה”א הידיעה, וזה דוקא בקיבוץ גליות.

וכן מצאנו בברכת “אהבה רבה” או “אהבת עולם” בשחרית לפני קריאת שמע, שמתפללים על קיבוץ גליות, ומזה רואים ברור שיסוד של קיבוץ גליות הוא באהבה.

וכן בתפילה שנתיסדה ע”י אליהו הנביא שאומרים בכל יום ומתחיל “לעולם יהא אדם” ששם הוזכר כל ענין של אהבת הקב”ה לעם ישראל, כמו שאומרים “מֵּאַהֲבָתְךָ שֶׁאָהַבְתָּ אוֹתוֹ”, וכן “וְאוֹמְרִים פַּעֲמַיִם בְּאַהֲבָה שְׁמַע יִשְׂרָאֵל”, ושם מסיים בתפילה על קיבוץ גליות, “וְקַיֶּם לָנוּ ה’ אֱ-לֹקֵינוּ מַה שֶׁכָּתוּב (צפניה פרק ג כ) בָּעֵת הַהִיא אָבִיא אֶתְכֶם וּבָעֵת קַבְּצִי אֶתְכֶם כִּי אֶתֵּן אֶתְכֶם לְשֵׁם וְלִתְהִלָּה בְּכֹל עַמֵּי הָאָרֶץ בְּשׁוּבִי אֶת שְׁבוּתֵיכֶם לְעֵינֵיכֶם אָמַר ה'”.

וידוע שכל ענין של שיר השירים הוא משל ונמשל, המשל הוא חיבת איש לאשתו, והנמשל הוא חיבת הקב”ה לכנסת ישראל, וכן הרבה פעמים בתנ”ך וביותר בירור ביחזקאל כל פרק ט”ז. וממילא במקום שאין שורה חיבה בין איש לאשתו, שזה המשל, אז אין חיבה שלימה בין הקב”ה לכנסת ישראל שזה הנמשל, וממילא בנים שנולדו מחסרון אהבה בין איש לאשתו לא יכולים להגיע לא”י.

ארץ ישראל הוא אהבת הקב”ה לעם ישראל

וכן כל היסוד של ארץ ישראל הוא בחיבת הארץ, כמו שמצאנו בתורה ובתהילים ובחז”ל, וההיפוך הוא מאיסה בארץ חמדה, כמו שנאמר (במדבר פרק יד לא) “וְטַפְּכֶם אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם לָבַז יִהְיֶה וְהֵבֵיאתִי אֹתָם וְיָדְעוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר מְאַסְתֶּם בָּהּ”. ובתהלים (פרק קו כד): “וַיִּמְאֲסוּ בְּאֶרֶץ חֶמְדָּה לֹא הֶאֱמִינוּ לִדְבָרוֹ”.

ואיתא ברש”י (בראשית פרק יב) “אל הארץ אשר אראך – לא גלה לו הארץ מיד, כדי לחבבה בעיניו”.

ועוד ברש”י (במדבר פרק כז א): “למשפחת מנשה בן יוסף – למה נאמר, והלא כבר נאמר בן מנשה, אלא לומר לך יוסף חבב את הארץ, שנאמר (בראשית נ כה) והעליתם את עצמותי וגו’, ובנותיו חבבו את הארץ, שנאמר (במדבר כז, ד) תנה לנו אחוזה. וללמדך שהיו כולם צדיקים”.

וא”י נקראה “ארץ חמדה” שהוא ענין של חיבה, כמו שנאמר בירמיהו (פרק ג פסוק יט) “וְאָנֹכִי אָמַרְתִּי אֵיךְ אֲשִׁיתֵךְ בַּבָּנִים וְאֶתֶּן לָךְ אֶרֶץ חֶמְדָּה נַחֲלַת צְבִי צִבְאוֹת גּוֹיִם”.

מלאכי (פרק א ב) “אָהַבְתִּי אֶתְכֶם אָמַר ה’ וַאֲמַרְתֶּם בַּמָּה אֲהַבְתָּנוּ הֲלוֹא אָח עֵשָׂו לְיַעֲקֹב נְאֻם ה’ וָאֹהַב אֶת יַעֲקֹב:    (ג) וְאֶת עֵשָׂו שָׂנֵאתִי וָאָשִׂים אֶת הָרָיו שְׁמָמָה וְאֶת נַחֲלָתוֹ לְתַנּוֹת מִדְבָּר:”.

ופירש רש”י (שם): “ואוהב את יעקב – לתת לו את אֶרֶץ חֶמְדָּה צְבִי צִבְאוֹת גּוֹיִם (ע”פ ירמיה ג יט), ארץ שצבין כל צבאות העכו”ם בה: (ג) ואת עשו שנאתי – לדוחפו אל ארץ שעיר מפני יעקב אחיו ומנהג שבעולם מי שיש לו שני בנים לבכור הוא בורר לו מנה יפה”. עכ”ל רש”י.

וזה גם סיבה שמי שנולד מחוסר חיבה בין איש לאשתו חסר לו ענין של חיבה, וממילא אין לו מקום בא”י. ובזה מובן גם הדק היטב הדרש של המגלה עמוקות, שיסוד הרעיון שלו של חסרון ביאת א”י של בני גד וראובן, מבואר כאן בחז”ל בענין ט’ מידות.

וכן כל עולם הקבלה בענין עשר ספירות וחמשה פרצופים, בעולמות העליונים, בנוי על יסוד של זיווגים, וזה מושפע מן הזיווגים בעולם המעשה.

דברים הגורמים לחסרון אהבה בין איש לאשתו

הנה דברים אלו מה שאדם חושב בשעת מעשה, הם בגדר דברים מוסתרים שלכאורה אף אדם לא יכול לדעת חוץ מבעל דבר בעצמו, אולם בכל זאת ניתן להבין קצת ע”פ הנהגת הציבור איך מגיעים לדברים אלו.

ויש הרבה סיבות למה אדם שונא את אשתו או שרוצה לגרשה, או שחושב על אחרת, ובפשטות בדרך כלל זה ענין פרטי שצריך טיפול לכל זוג בפני עצמו.

אולם כאן אנו נדבר על דברים שהונהגו הנהגה ציבורית, שהנהגה ציבורית זו יכול להגיע לידי דברים כאלה.

הנה צריך לחפש האם יש לנו מקורות בחז”ל איך זה מגיע שאדם שונא את אשתו ורוצה לגרשה או שחושב על אחרת, והידיעה הזאת חשוב לנו כדי שנדע איך להתנהג ואיך לא להתנהג. ואם זה הנהגה ציבורית, צריך לטפל בהנהגה הציבורית.

גילוח הראש

אחד מן המקורות הוא בפרשת יפת תואר, שנא’ (דברים כא יב) “וַהֲבֵאתָהּ אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ וְגִלְּחָה אֶת רֹאשָׁהּ וְעָשְׂתָה אֶת צִפָּרְנֶיהָ”.

והנה גילוח הראש הוא ניוול לכל הדעות, כמבואר ביבמות (דף מח עמוד א): “תנו רבנן: ‘וְגִלְּחָה אֶת רֹאשָׁהּ וְעָשְׂתָה אֶת צִפָּרְנֶיהָ’ (דברים כא יב) – רבי אליעזר אומר: תקוץ, רבי עקיבא אומר: תגדיל. אמר רבי אליעזר: נאמרה עשיה בראש ונאמרה עשיה בצפרנים, מה להלן העברה, אף כאן העברה; רבי עקיבא אומר: נאמר עשיה בראש ונאמר עשיה בצפרנים, מה להלן ניוול, אף כאן ניוול”. ע”כ. וכתב הרמב”ן (בפירושו לחומש) “ותגלח את ראשה שהוא ניוול גדול”.

ומטרת הניוול הוא כדי שתתגנה בעיניו וישלח אותה החוצה, כמ”ש רש”י (דברים פרק כא): “וישבה בביתך – בבית שמשתמש בו, נכנס ונתקל בה, יוצא ונתקל בה, רואה בבכייתה, רואה בנוולה, כדי שתתגנה עליו. ובכתה את אביה – כל כך למה, כדי שתהא בת ישראל שמחה וזו עצבה, בת ישראל מתקשטת וזו מתנוולת”. עכ”ל רש”י.

א”כ ע”פ הנחיה זו של התורה, מה התוצאה שאמור לצאת אם מתנהגים בבת ישראל כמו שמתנהגים ביפת תואר הגויה, ואומרים לה לגלח את ראשה, אז היא מתגנה בעיניו. והתוצאה היא או שבאמת מגרשה, או אם יש לו מספיק סיבות שאינו מגרשה [עי’ למשל עירובין (דף מא ע”ב)שיש לו ילדים ממנה, וכ”ש כשיש הנהגה ציבורית בענין זה, אז השניה לא תהיה יותר טובה מן הראשונה], אבל יכול להגיע לידי גרושת הלב או לידי שנואה או לידי מריבה או לידי ערבוב שחושב על אחרת.

והתוצאה מזה בני ט’ מידות שחז”ל הגדירו אותם כמורדים ופושעים, שבעת ששולט חימה שפוכה בגלל עזיבה כללית של הדת, נהרגים גם אלו במדבר העמים.

ואמנם יש יחידים שגילוח שער לא מפריע להם, אבל בלתי אפשרי לתת הנהגה ציבורית שאשה נשואה תגלח את שערה, שבזה פוגעים חזק באלו שהטבע שלהם דומה כפי שהתורה קבעה באופן כללי.

עוד בענין גילוח, וגילוי השער בבית

הנה יש עוד מקור שגילוח השערות מפריע לאיש, והתורה נותנת לו זכות של הפרת נדרים אם היא נדרה כך, עי’ נזיר (דף כח ע”ב) באשה שנדרה בנזירות כשבעלה לא היה כאן ולא שמע, וכבר השלימה ימי נזירתה, והקריבה קרבנות באופן שהותר לה לשתות יין אבל עדיין חסר גילוח, ואז בעלה הגיע ושמע מזה ורוצה להפר הנזירות, ופליגי תנאים אם יכול להפר הנזירות.

דאמרינן (שם): “ר”מ אומר: אפי’ בתגלחת טהרה יפר, מפני שיכול לומר אי אפשי באשה מגלחת. ות”ק? אמר לך: אפשר בפאה נכרית. ור”מ סבר: בפאה נכרית, איידי דזוהמא לא ניחא ליה”. ע”כ.

ומבואר מכאן שאין שום עצה להשלים את הנאת השער של האיש אלא ע”י פאה נכרית שהוא מראה שער, ולא ע”י מטפחת יפה, כי רק פאה נכרית דומה לשער.

ולומדים מכאן שרשות לאיש שיראה שער אשתו בבית, ואין רשות לתקן שלא יראה שערה, ורק אם לובשת פאה נכרית ניתן לתקן זה. אבל אם לפי המציאות האשה לא מוכנה להיות בפאה נכרית כל זמן שבעלה איתה, לא שייך לומר לה שתגלח שערות, וצריכה לבטל כל הנזירות. וכן מבואר מכאן שאשה שאינה נזירה, מראה שערה לבעלה, וכל ענין של פאה נכרית נאמרה רק באופן זמני לנזירה או למי שבטבע אין לה שערות או שיש שערות מעטות או לבנות.

ולדעת רבי מאיר גם פאה נכרית לא שייך, ובעלה יכול להפר הנזירות, וזה כולל גם אם האשה נדרה בנזירות בגלל מצוה של הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין (כדאמרינן בסוטה דף ב ע”א), שמ”מ אין לה הזכות לזה בזמן שמפריע לבעלה.

ומצוות הפרת נדרים הוא יסוד של הנהגה בין איש לאשתו, כדי שהאשה לא תעשה דברים שמפריעים לשלום בית, כמו שנאמר (במדבר ל יז) “אֵלֶּה הַחֻקִּים אֲשֶׁר צִוָּה ה’ אֶת מֹשֶׁה בֵּין אִישׁ לְאִשְׁתּוֹ”.

ופרשת הפרת נדרים מתחיל (במדבר פרק ל ב) “אֶל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל”, שראשי המטות צריכים לדאוג שיתקיים הפרת נדרים, ואם מאיזה סיבה לא התקיים, אז הם ידאגו לעשות התרת נדרים, ועיקר הענין שלא יקרה חסרון שלום בית בין איש לאשתו בעקבות הנהגת חומרות ופרישות של האשה, זה עיקרו של פרשה זו.

ועכ”פ רואים שאשה מראה שערה לבעלה בבית, ומה שנאמר מידת צניעות שתכסה גם בבית, זה לא כל השערות רק חלקית, כך יוצא ברור מן הבית שמואל (אה”ע סי’ קטו) שהועתק לקמן, וכן לא כתוב שם חיוב כיסוי בחדרה אלא בחצרה.

ובבית יש מנהג ע”פ הרמב”ם (בהל’ סוטה פ”ג הל’ ה) שמכסים את השערות, אבל לא כל השערות, וז”ל: “והיא עומדת ביניהן בלא רדיד ובלא מטפחת אלא בבגדיה וכופח שעל ראשה כמו שהאשה בתוך ביתה”. ע”כ.

וכן בעת שמגלה לפניו עוד חלקי הגוף, זה כולל גם השערות, והם לא יותר חמורים משאר חלקי הגוף. וע”ע ילקוט שמעוני (פרשת בראשית רמז כז) “ומגדלת שער כלילית ואינה מגלה ראשה כי אם בלילות”.

וז”ל תורת האדם (שער האבל ענין האבלות) בענין היתר גילוח לנשואה אחרי ז’: “ויש מחכמי הצרפתים ז”ל שפירשו נטילת שער זה שהתירו באשה במעברת סרק על פניה וטופלתו בסיד, וכן במעברת סכין על פניה של מטה, אבל תספורת ממש לשער ראשה אסור כל שלשים אפילו באשה, שהרי אין דרכן כל ימות השנה בתספורת אלא מגדלות הן שער כלילית ולמה יתירו להן בימי אבלות, ודברי טעם הם ונראין הם”. עכ”ל. והובא להלכה ברמ”א (יו”ד סי’ שצ סע’ ה).

פאה נכרית

עוד מבואר מכאן, שפאה נכרית הוא בשביל שימוש ותחליף שער, ולא בשביל שימוש ותחליף כיסוי שער. וממילא ברחוב שאסור לגלות השער, אסור לגלות פאה נכרית, כי פאה נכרית הוא לא שימוש של כיסוי שער אלא שימוש של שער.

ודברי השלטי גיבורים [ר’ יהושע בועז, חי בתקופת הבית יוסף והרמ”א, (בגליון נזיר כח ע”ב, ובגליון הרי”ף שבת דפי הרי”ף כט ע”א)] שמפרש שפ”נ הוא בשימוש כיסוי שער, הם תמוהין ביותר, ולצערנו הועתק זה ברמ”א (סי’ עה) והסכים אותו המג”א ועוד אחרונים, אבל הדברים תמוהין ביותר.

וכן כל הראשונים מפרשים שפאה נכרית הוא שימוש של שער ולא שימוש כיסוי שער, עי’ ערוך(ערך פאה), והברטנורא (שבת פ”ו מ”ה), וחידושי המאירי וחידושי הר”ן (שבת דף סד ע”א), והרשב”א והריטב”א (שבת דף סה ע”ב), ורש”י (ערכין דף ז ע”ב), ועוד הרבה. וראיה ברורה לזה מן הגמרא (נזיר דף כח ע”ב) וכבר השיג הבאר שבע על זה (כמבואר שם בגליון), וכבר הארכנו בזה הרבה בפרטי דינים אלו, במאמר “האם פאה נכרית בשביל הבית או בשביל הרחוב?”.

Continue reading

From Brissi Yitzchak – Rabbi Brand, here.

Comments are closed, but trackbacks and pingbacks are open.