מדוע האידיאל כבר אינו מורה הוראה?

להלן כמה מדברי הרב בר חיים על הערמה, על המאסת ההלכה, ועוד:

ראש מכון שילה מדגיש כי הפתיחות וההגיון ההלכתי לא עושים רק “חיים קלים”, ועלולים להתבטא גם בחומרות. כך, למשל, הוא שולל מכל וכל את מכירת החמץ, ש”לא מועילה ולא שווה כלום”, וכבר שפך בקבוקי ויסקי שלמים לכיור כדי להיפטר מהם לפני הפסח. גם על העירוב הנהוג בישראל הוא אינו סומך, גם אם זה אומר שבשבתות אי אפשר להוציא שום דבר מהבית, כולל ילדים. הסיבה: “מבחינה הלכתית, העירוב הזה הוא ממש לא דבר שהדעת יכולה לסבול”.

בר חיים מסכם כי בהרבה מקומות השקפת העולם הפכה לאקסיומטית, כשבכוללים לרבנות לא מלמדים לחשוב אלא רק מה ההלכה אומרת.

 “אתה הופך למחשב שיודע מה לענות על כל שאלה אבל אסור לך לחשוב לבד, אחרת אתה לא נורמלי”, הוא מתאר את המציאות מנקודת מבטו. “הרב מחויב לתמוך בקו השקפתי-מחשבתי מאוד ברור, לפיו יהודי בתל אביב, בירושלים או בעופרה צריך לנהוג כמו סבא שלו בהונגריה. הרבה תלמידי חכמים לא פונים בגלל זה לעיסוק ברבנות ובפסיקת הלכה”.

ויש גם טיפ לסיום: המבחן של בר חיים לגדלותו של אדם בתורה היא האם אפשר לדעת מראש איזו תשובה הוא ייתן לך לשאלה נתונה, או שהוא חסר נטיות מובהקות. “הרב משה פינשטיין אף פעם לא היה צפוי”, הוא אומר, “ולעומתו בעל ה’מנחת יצחק’ התיר אדם שהוא כמעט בוודאות ממזר, רק בגלל שהוא בא לפניו בלבוש חסידי”.

ציטוט מתוך כתבה כאן.