ככל תורת משה

הבורא יתברך ציוה את בני ישראל לקיים את כל התורה על פי כל הלכותיה, כמפורש בתורה הקדושה. במשך השנים התפרסמו רעיונות בשם התורה, הגורמים לבטל חלק גדול מהתורה במישרים או בעקיפין. רעיונות אלו התפשטו בין רוב ההמון, ואף אצל תלמידי חכמים המובהקים. אין המדובר כאן בטעיות מזדמנות.

נקדים למנות בקצרה את ‘אבות’ הרעיונות הנ״ל:

אין להרהר על מעשי הכלל שבהווה ושבעבר, ואין לזוז מהן ימין ושמאל, מפני שמנהג ישראל תורה ואסור להוציא לעז על הראשונים. וגם “שתיקה כהודאה” לצדקתנו מצד המנהיגים ששמנו עלינו. אין להתייחס לאלו המקשים קושיות על הנהגתנו, שכן חזקה בידינו, שעל כל קושיא יש תירוץ. נמצא, שכל מעשינו תורה ומצוה גדולה לסנגר וללמד זכות. פעמים שאף “להחמיר” יותר אסור, מפני שמראה בעצמו כאילו אינו סומך לגמרי על הבנת כל כלל ישראל, רחמנא ליצלן.

אין אמת אחת בלבד, אלא “שבעים פנים לתורה”. כמעט על כל הדעות שבכל הדורות נפסק “אלו ואלו דברי כו'”, ואיך שרק ירצה היחיד לנהוג “יש לו על מי לסמוך”. עובדת שינויי הנהגה לכלל בתקופות או מקומות שונים, הוא לא יותר מאשר “כשם שפרצופיהן שונות כו’ (ברכות נ”ח ב’)”, וכולם מרועה אחד ניתנו. אין צורך להשתנות או להוכיח, כי לא קיים כלל מושג “טעות בהלכה”. אפשר רק “להתחזק” בידוע מכבר, ולהתרחק כמטחווי קשת מכל דבר המריח כ”חדש” (שהרי ‘חדש אסור מן התורה’). על זה בלבד יוצאים “קריאות” מאת מנהיגנו תמידין כסדרן, ומעולם לא שמענו מהם דברים מסוג אחר.

בכל דור ודור, המקור היחידי לכל הבנתנו וידיעתנו הוא מן המקובל אז לרב או ‘גדול הדור’, אשר דינו ממש כשמואל בדורו, ובלעדיו אנחנו עוורים בשתי עיניים וגם שוטים גמורים בכל עת, ואין בכחנו להחליט דבר קטן או גדול בשום נושא. אין אפילו דבר אחד מכל דבריו שלא קיבל במסורת ברורה ומאוד מפורטת איש מפי איש עד משה רבנו ע”ה בהר סיני מפי הגבורה. מובן מאליו, שהמבקר אותו בהבנת איזו הלכה, או בקיומה, חלילה, הוא מין וכופר ו’פטור’ ואפיקורס ושייגעץ ועוד, אך באמת אפילו להעלות ספק בכך נמי אסור – מלבד גודל הסכנה שבדבר בזה ובבא. ואם בחייהם כך, במיתתם על אחת כמה וכמה (גם אם אינו נהפך ע”י מיתתו ל”אחרון” ממש).

וגם הם עצמם, אין בכוחם לחלוק על אנשי הדור הקודם. הסיבה משום שעם כל גדלותם, גם הם ‘חמורים’ כלפי הקטן שבקודמים להם בזמן (או, ליתר דיוק, הנדמה לנו כקטן). וכי מה כח ראיות בעלמא כנגד ה”מסורת” המדויקת?! ואמנם יש יחידים ספורים יוצאים מן הכלל, וכמו הגאון מוילנא, שהיה מותר להם לכתוב בנטיה דקה מהמסורת (אי נמי י”ל שעכ”פ אין להרהר גם אחריהם – האם היה מותר להם), אך אין זה היתר אלא רק להם ז”ל, אבל לנו, ודאי חלילה וחלילה לפסוק ע”פ דבריהם, ופשוט. ואלו שמנסים “לחקות” אותם, כנראה (ובלי “כנראה”!) יש להם “בעיה חמורה מאוד”.

צורת לימוד התורה לכל פרטיה, נועדה אך ורק להמשיך ולחזק במוחנו את כל הנאמר לעיל, לכל תולדותיו ותולדות תולדותיו. אם נחשפה איזו סתירה מן התורה ליסודות הנכונים הנ”ל, יש ליישב “בדוחק”, גם אם אי אפשר ליישב באמת. והוא הדין כשנחשפים אלף אלפי תיובתות או יותר. כלל לא חשוב מהי בדיוק התשובה שעלתה בדעתנו לתרץ באותה שעה, ואין העיון בזה רק לפלפולא (אבל לא נפקא מינה למקומות אחרים להקל בכך נגד דת החרדיות), מפני שהיסודות הנכונים והמפורסמים הנ”ל אינם צריכים באמת ראיות, ועל עמדם יעמדו גם בלי זה! כשאנו, בתור ציבור, עוברים על התורה בדבר שהצדוקים מודים בו, אין להודות בקושי, לחפש תושיה, או לשוב בתשובה, ח”ו, יען וכרוך בכל אלו הרגשה לא נעימה. יש לזכור שהתורה נתנה לנו לעשות כבתוך שלנו בלי אימה (‘אתם’, אפילו שוגגים ואפילו מזידים)! הפתרון לתורה הוא לסלף אותה, להערים עליה, להתיר אותה או להתעלם מן המציאות המוחשית עיקרנו לקיים ה”מנהג”, בפרט כאשר הנידון הוא “רק דרבנן” בהסתכלות שטחית. החברה המלוכדת שלנו כבר תשכיל להעניש בחמה שפוכה על כל סטייה זעירה מן התלם ש’קבלנו מרבותנו’.

עד כאן מנין ה’אבות’.

הבה נבחן נושאים תורניים בהשהיית החלטה בדבר המוסכמות הנ”ל אחת לאחת, ומתוך העיון בהם נברר לבסוף בסייעתא דשמיא גם את הדעות דלעיל.

ויהי רצון שנזכה לאמת שבתורה.

Comments are closed, but trackbacks and pingbacks are open.