חוברת ‘אגלחך לשמים’ בענין עבודה זרה בפאה נכרית

Download (PDF, Unknown)

Reprinted with permission.

נספח:

כמה נקודות חשובות בנושא הפאה – מאחד המאזינים בסוד החשמל

  • זה לא דבר נדיר לשמוע בקו את המשפט “יש אוסרים ויש מתירים, אני סומך על המתירים”. ונוצר איזשהו טשטוש, כביכול זה נותן איזה תחושה לאדם שכל מה שחסר הוא לבחור לו רב שמתיר, ומכאן ואילך הכל בסדר, ואם כך, לא חייבים לעצור בפאת קאסטם, הרי יש רבנים בחו”ל שמאפשרים גם להחזיק אייפון, האם אני יכול לבחור את הרב ההוא להיות לי לרב ובכך להחזיק אייפון?
  • ואף אם לא בחרתי אותו לשם כך, אלא הוא הרב שלי מימים ימימה, האם אני רשאי להחזיק אייפון משום ש’יש לי רב שמתיר’?
  • התפיסה בציבור כיום היא, שאברך הוא לא כלום, הוא סה”כ איזה יצור שמנסה ללמוד תורה, אבל אין בכוחו ללבן הלכה. רק הרב שהוא כבר ותיק בתחום, הוא היחיד שיודע, והאברך הפשוט אין מקום שישאל ויתעניין למקור ההלכה שהרב פוסק.
  • חז”ל לא רואים את הדברים כך. כתוב “ומתלמידי יותר מכולם”, כלומר, דוקא ע”י ליבון ההלכה ע”י התלמידים מתחדד הרב להוציא הלכה מתוקנת.
  • בש”ס מובא 21 פעמים הביטוי “הדרי בי” או הדרנא בי”, ובתפיסה של היום זה לא מובן, מה פתאום התלמיד מקשה קושיא על דברי רבו, וכי הרב יכול לטעות? הרי אם הוא אמר, תעשה ושב בשקט, ואל תשאל מאומה…
  • רואים שאין הדבר כן, אלא התלמיד מצווה לשאול את רבו את השאלות המתעוררות לו אודות ההלכה שאמר רבו, וודאי שכך הרב רוצה, כמ”ש היעבץ (בשאילת יעב”ץ ח”א סו”ס ה) “בודאי רשאי התלמיד לחלוק על רבו… השלמים בחכמה אינן מקפידין על התופס עליהם, אדרבה מחזיקין טובה למי שיצילם מליפול ברשת השגיאה, שהיא פרוסה לרגלי כל החכמים, אשר עיני בשר הם, ואמר החכם קבל האמת ממי שאמרו, ואפילו מקטן שבקטנים“.
  • כתב הח”ח בהקדמה כי יש סדר עדיפות ללימוד שהאדם לומד. או”ח קודם לכל, כיון שהאדם נפגש עם זה יום יום, ולא יתכן שיפלפל במס’ זבחים והוא אינו יודע הִלכות ברכות או ק”ש.
  • כך גם בענינינו, אם יש כאן איסור, הוא הדבר הראשון שצריך האברך לחקור וללמוד ולעיין היטב בסוגיות במסכת ע”ז דף כ”ט, נ-נא וכו’, רמב”ם הלכ’ ע”ז פ”ג ופ”ז, ובשו”ע יו”ד סי’ קל”ט וכו’, וללבן את הדברים עם תלמידי חכמים.
  • המציאות בשטח היא שיש מבוכה רבה בענין הע”ז שבפאות. עד שאברך כמעט מחליט להוציא את הפאה, מגיעה שמועה כי רב פלוני מתיר.
  • הכלל ההלכתי אומר (יש מייחסים את הכלל הזה לחזו”א, אך הוא מובא עוד קודם) שכל שעלה בו צד איסור אינך יכול להקל בו עד שיבורר היתרו. מה שעליך לעשות הוא לבדוק מי הוא המתיר ומה הוא אומר.
  • נודע לנו בקו של הרב פיש לפחות על שני מקרים בהם חשבו את הרב למתיר, ונתברר שלא מיניה ולא מקצתיה. הרב וובר, והרב דינר.
  • לשם המחשה (ההמחשה מובנית על סיפור שהיה לי השבוע): נצייר לעצמנו אברך שאומר “הרב שלי מתיר, אני רגוע”. אתה שואל אותו, מה ההיתר של הרב שלך? הוא לא מייחס חשיבות לשאלה,
  • אתה מקריא לו את האג”מ ביו”ד ד, לח, “הוראה ללא נתינת טעם, אינה הוראה”. (מדובר על הוראה בדבר שיש בו סוגיא, ולא בדבר של אובנתא דליבא). ואתה מסביר לו שזה מן הש”ס בב”ב קל ע”ב שרבא אמר לתלמידיו לא לפסוק לפי פסק שכתב בחייו, רק אם הם מבינים את הטעם של הפסק. טוב, הוא מסכים לשאול את רבו, והוא אומר לו שהוא מכיר את נותן הכשרות כצדיק וגאון, ומסתמא שהכשרות מצויינת.
  • אתה שואל אותו הרי הרב המכשיר עצמו אמר שאין לסמוך על ההכשר משום שהסינים והרוסים מזייפים את תוויות ההכשר שלהם, כמו”כ מי שנמצא במפעלים מודה ואומר שאינו יושב שם להשגיח שהפאות ייעשו מהשער הכשר.
  • הוא אומר, תראה, ודאי שהרב שלי יודע את מה שאתה אומר. אתה מבקש ממנו לשאול בכל זאת, ואכן הרב שלו אומר לו שלא ידע. האברך אינו יודע מה לעשות, מחד המציאות מראה שיש בעיה, ומאידך הוא יכול להתחבא אחר פסק של הרב שלו?
  • התשובה היא שאם הוא יודע שיש כאן בעיה, והרב לא מבאר לו מדוע אין כאן בעיה, אסור לו להקל, אפילו שזה הרב שלו.
  • ר’ חיים וולוז’ינר בספרו (רוח חיים על פרקי אבות, על המשנה ‘הוי מתאבק בעפר רגליהם’), כתב ז”ל: “אסור לתלמיד לקבל דברי רבו כשיש לו קושיות עליהם, ולפעמים יהיה האמת עם התלמיד, וכמו שעץ קטן מדליק את הגדול, וזה שאמרו והוי מתאבק מלשון ויאבק איש עמו, שהוא ענין התאבקות מלחמה, כי מלחמת מצוה היא… הוזהרנו גם כן וניתן לנו רשות להתאבק וללחום בדבריהם ולתרץ קושייתם ולא לישא פני איש רק לאהוב האמת”, עכ”ל.
  • וז”ל הכנה”ג (חו”מ סי’ לד הגה”ט אות י”א): “אם הסומך על הוראת החכם הוא ע”ה וחושב שהחכם הורה כדין, מקרי שוגג, אבל אם הוא ת”ח ויודע ספר, ויודע שהוראת החכם הוא שלא כדין, ואפילו אם הוא עם הארץ וברור לו שהחכם מורה לו שלא כדין, הא ודאי מזיד מקרי ומיפסל”, והוא ממשיך וכותב כך: “והוצרכתי לכתוב זה, מפני שראיתי הרבה בני אדם יודעים את קונם ומתכוונים למרוד בו, וסומכים על הוראת החכם שהורה שלא כדין, אע”פ שיודעים בבירור שהחכם הורה שלא כדין עכ”ל”.
  • כלומר הוא קורא למי שסומך על החכם תוך ידיעה שיש כאן טעות, ‘יודע את ריבונו ומתכוון למרוד בו’!! הסיבה לכך היא כפי שכותב הב”ח ביו”ד קפב “אין כח בידי שום בי”ד שבעולם לשנות הלכה אפילו של דבריהם”, הב”ח מדבר על בית דין, ק”ו רב יחיד. הביאור לכך הוא שכוחו של הרב הוא לברר הלכה, לא לשנות אותה.

ובכן לנידונינו: גדולי הדור אסרו את הפאות הנעשות משער הודי משום תקרובת ע”ז. והם הרב אלישיב, הרב ברנדסדופר, ויבלח”ט הגר”נ קרליץ והגר”מ שטרנבוך ועוד. וכך החזיקו אחריהם רוב גדולי ההוראה. הם פירטו את טעמם ע”י תשובות ברורות, כמובא בתשובות והנהגות, בקובץ תשובות, בירחון ‘אור ישראל’ ועוד. עתה כאשר מורה הוראה רוצה להתיר את הדבר, יש לו אפשרות לעשות זאת באחת משתי דרכים: או במישור ההלכתי, לומר כי גדולי ההוראה שגו בסוגיא. או במישור המציאותי לומר כי הנתונים שהיו בפני האוסרים לא היו נתונים נכונים.

ובאמת המעיין בדברי המתירים רואה שהם נחלקו לשתי קבוצות הללו. קבוצה אחת עוסקים במישור ההלכתי, והם לא טוענים שגדולי הדור שגו בסוגיא, אלא הם העלו חילוקים מסויימים שלטענתם ניתן לסמוך כי חילוקים אלו ישנו את הדין.

קבוצה שניה עוסקת במישור המציאותי, הם שאלו כמרים או מתגלחות וקיבלו רושם אחר ממה שהרב דונר קיבל.

ובכן, לגבי הקבוצה הראשונה שהעלו חילוקים שונים, לא מצאנו עד עתה חילוק שאין בו פירכא, ונביא שתי דוגמאות: הם טענו כי יש לחלק בין תקרובת רגילה לבין שער, שבתקרובת רגילה אם יש מתווך בין המקריב לעבודה זרה, הוא כומר, ואילו בשער הוא לא כומר אלא סָפָּר. ע”כ.

טענה זו תמוהה במיוחד, הלא מי נותן את השם כומר? האם מנהל הטמפל, או מה שנקרא ‘כומר’ לפי גדרי חז”ל? ודאי האפשרות השניה. ומה הפירוש כומר? התשובה היא, מי שהוא אדוק בע”ז, ולא דוקא שהוא מגיש את הקרבן לע”ז, אלא מה שפועל בשבילה באדיקות נקרא ‘כומר לע”ז’, כמובא בב”ב קט ע”ב ראיתם בן פוטי זה שפיטם עגלים לע”ז, ומפני כך נקרא כומר. כמבוא ברשב”ם שם שהוא “פוטיפרע כהן און”.

א”כ בואו ונעיין בחייהם של הגלחים הנ”ל. הגלחים הללו כל אחד במשמרתו אין לו מנוחה, לא מנוחה פיזית ולא מנוחה נפשית. לא כל אחד מתקבל להיות גלח בטמפל, ואפי’ שמחכים שעות רבות בתור, לא יוצא מישהו מקהל הממתינים להצטרף אל הגלחים להקל מעליהם את העומס – גם אם הוא ספר במקצועו. זה עובר מאב לבן בלבד, והם אדוקים מאד בעבודתם עד שלא נרתעים מכך שסחוסי הרגליים שלהם נשחקים וכואבים ושורשי כפות הידיים נהרסים. ודאי שזה נחשב אדוק לע”ז. א”כ נפלה טענתם שהגלחים הם לא כמרים, דודאי נחשבים לכמרים.

דוגמא שניה, הם טוענים כי התגלחת לא נעשית מול הפסל. ביאור, הטמפל המרכזי בהודו גובהו 4 קומות, ומעליו יש פסל בגובה 3 קומות. התגלחות נעשות בבניינים מסביב הטמפל, אשר בדופן המבנים מובנה פסל גדול, ובתוך המבנים יש פסלים קטנים יותר.

טוען מחבר ‘ויקם שערה לדממה’ כי מה שדופן המבנים בנוי בצורת פסל, אין זה מועיל לאסור השער משום תקרובת, כיון שאינו מוצב בכניסה. ומה ביחס לפסלים הנמצאים באולמות התגלחת? על כך הוא כותב בעמ’ 29 (לגבי המגלחים בחדרי המלון הסמוך) וז”ל: “מתקבל הרושם, שבחדרי תספורת פרטיים אלו, פשוט לא טרחו מנהלי הע”ז להסיר את הפסלים“, עכ”ל.

כן, ודאי שע”י סברות כאלו ניתן להתיר תקרובת ע”ז, ואולי גם את הע”ז עצמה. מי שירצה אשלח אליו את שאר החילוקים שהם מצאו, ומה הפירכות עליהם. בסוגריים צריך להזכיר, שרוב אלו שכתבו להתיר, הם מבינים שאין צד אחר, חייבים להתיר. זה מעין שמוצאים ע”ז באויר, מה? יפסיקו לנשום? ודאי שלא. כך גם בזה, וכפי שכבר הועלה בקו טענת כמה מגדולי הרבנים שאמרו “מה יעשו הנשים”? כאילו מטפחת זה בכלל לא בחשבון, ע”כ בסוגריים.

עד כאן דיברנו לגבי הקבוצה הראשונה שעסקה במישור ההלכתי. עתה נדבר על החולקים מצד המישור המציאותי.

קבוצה זו החולקת מצד המציאות, קיבלו בהודו רושם שונה מהרב דונר, כתב בעל ‘ויקם שערה לדממה’ בעמ’ 32 שאמנם המתגלחת מקריבה את השער עבור האליל, אבל לו יצוייר אילו יכלה להביא לו את השער ללא שתגזוז אותו, היתה עושה זאת. אם כן מוכח שהנקודה היא לא הגזיזה, אלא ההכנעה שלה עבור האליל.

על פי טענות כאלו ואחרות החליטו המתירים כי יש להתיר את הפאות. והנה מלבד עצם הדברים שאינם משכנעים כלל, הלא גם אם נניח שהיה כאן איזה טענה, כבר האיר עינינו בזה מורינו ראש הקו, שגם אם המתירים שמעו נוסח שונה מהמתגלחים שבמקדשים, אין זה אומר שהנוסח ששמע הרב דונר אינו נכון.

לסבר את האוזן: בהודו יש מליארד ורבע תושבים. לפחות 85% מהם סוגדים לדת ההינדו. ברחבי העולם יש 200 מליון איש נוספים הסוגדים לדת ההינדו. א”כ מדובר על למעלה ממליארד איש שסוגדים לדת ההינדו. א”כ מה בכך ששמעת מכמה מגלחים נוסח מסויים שלדעתך אינו באיסור תקרובת? וכי זה נותן תמונה על כלל המליארד?

בוא ונשאל, נניח שחצי מליארד נוקטים את הנוסח שלך, וחצי מליארד את הנוסח השני. הרי השער מתערב יחד!!

לשם המחשה: נניח שאחד הגיש תקרובת בקבוק יין לעבודה זרה, והשני הגיש בקבוק יין לכמרים, אפילו הוא לא הניח אותו בפני הע”ז (מה שלגבי שער אינו כך, אלא הן מניחות לפניו בכלי המיוחד לזה) ואח”כ עירבו את הכל לחבית אחת, הרי תקרובת אינה בטלה?!!

עוד חשוב לציין. כי אותם מעט תשובות שנכתבו להתיר את השער, הם כותבים בתחילת התשובה שהם באים ללמד זכות על בנות ישראל. מי שיסתכל, רובם הם אברכים מחו”ל ששם ברוב המקומות אין צד שני!! כפי שאמרנו לעיל.

לסבר את האוזן, הרב פיש הזכיר את הספר “ויקם שערה לדממה”, שם הוא מתיר את שער היוצא ממקדשי הודו, בעמ’ 45 הוא מביא את הרשב”א ושאר ראשונים שאף אם המטרה הסופית של התקרובת היא הנאת הכמרים, כל שהביא אותה בפני הע”ז ה”ז נאסר, – ממילא קשה על היתר השער, הלא אף אם זה הובא עבור הכמרים ס”ס הן מגישות זאת בפני הע”ז, וכוונתן לע”ז כפי שמובא שם בעמוד 30 ששאלו אשה אחת מהמתגלחות, וז”ל: “את אומרת שגזיזת שערותיך היא כקרבן לאליל, אבל האם את יודעת שתוך זמן קצר מהתספורת ישלחו את שערותיך למכירה במרחק של חצי עולם מכאן”? והמתגלחת ענתה לה: “לכל מקום שהשער יגיע, הרי מבחינתי זהו עבור האליל”.

א”כ היאך השער מותר? הוא משיב כך, וז”ל: “מאחר שזהו רק “מטכסיסיהם” (של הכמרים) בכדי לעודד את הנשים להביא להם השערות, והכוונה הסופית ידועה בכדי למכור את השער בכל העולם, הרי אין השערות נאסרות בהנאה מדין תקרובת”. ע”כ.

נמצא שהמיקל צריך לדעת על איזה סברא הוא נשען!! דהנה יש לשאול, הרי הוא עצמו מסכים שמאות או אלפי שנים עובדים להינדו, בדיוק באותו אופן, שמגיעים עשרות אלפי איש כל יום לגלח שערותיהם במקדשי הודו, אלא שהיו שורפים את השער, אז כוונתן ודאי היתה עבור הע”ז.

מה נשתנה עתה? שהם לוקחים את השער מכלי ההינדו למכירה ולא לשריפה. והנה אילו היתה כוונתם גם לשם האליל וגם להנאתן, היה זה באיסור תקרובת, כמובא ברשב”א, מה עושים? מחדש הרב וולפא שהכמרים נטשו את ענין הע”ז לגמרי, ואין כוונתם לאליל כלל, אלא עיניהם רק אל הכסף בלבד, וכל מה שהם מוסרים חייהם כאבותם ואבות אבותם זה רק בשביל טכסיס להביא את הנשים לגלח.

זאת מנין לו? מנין שעתה כל הכמרים לא חושבים על האליל, או לכל הפחות גם על האליל (שזה עדיין באיסור גמור של תקרובת כנ”ל). הרי אתה רואה שכל העם מגיעים בהמוניהם עבור הע”ז, – הם לא מקבלים דולר אחד עבור הגילוח, על אף שהוציאו הוצאות נסיעה של כמה ימים. והכמרים הם גם הודיים מיינקותם, א”כ מה נשתנו אלו מאלו.

אלא ודאי כוונתם לכל היותר גם לאליל וגם לרווח הממוני, וא”כ כיון שהמגלחת הניחה זאת עבור האליל הרי זה באיסור תקרובת כמובא ברשב”א הנ”ל.

נקודה נוספת שצריך לדעת. כידוע שהרב ואזנר לא שמע את המשלחת של הרב דונר, אלא הוא שמע משלחת של הרב ח”ד וייס שהביאה נתונים שונים (ולא נִכָּנֶס עתה לְמה שהיה שם, מי שרוצה יברר אצל הרב אורי סופר מב”ב), והוא אסר לא משום סוגיא, אלא משום אובנתא דליבא, שס”ס גם לטענתם הלא המתגלחת גוזזת את השער שלה עבור האליל, א”כ גם אם מאיזה סיבה אין בזה דין תקרובת ממש, אבל מריח תקרובת לא נפיק, והצריך להוציא את הפאות מהבית, מכיון שכך, הרוצה לחלוק על הרב ואזנר בזה ולאפשר את חבישת הפאה, צריך להיות שוה לו בחכמה ובשאר מעלות, כיון שאובנתא דליבא קולעת לאמת כפי גדלותו של האדם, – ומי מהמתירים יכול לומר שהוא שוה בערכו לרב ואזנר זצ”ל?

לסיכום: אברך הרוצה להסתמך על רב שלו שמתיר, צריך לדעת שיש כללי פסיקה – ומבואר בעירובין ו ע”ב שהנוהג לא כפי כללי הפסיקה נקרא רשע – וז”ל הגמ’: “מקולי ב”ה ומקולי ב”ש, רשע”, וק’ מדוע הוא רשע, הלא יש לו רב לכל מה שהוא עושה? התשובה היא יש כללי פסיקה.

כך גם בזה, מכיון שגדולי ישראל ישבו על המדוכה ואסרו, ונתנו טעם לדבריהם, הרי שכלל ישראל מחוייבים לעשות כפי שפסקו. ואם רב אחר מורה להתיר, אם אינו נותן טעם לדבריו, אין לזה שם הוראה כלל (כמ”ש בב”ב קל ע”א-ע”ב, וכתב הגר”א בתיקוני הזוהר דף קסו: “מעת חתימת הגמרא איננו מקבלים הלכה בלי ראיה ופלפול”; וכן רעק”א בהקדמתו לשו”ת; האג”מ יו”ד ד, לח, ועוד רבים). ואין אתה רשאי ללכת על פיו – גם אם הוא הרב שלך.

וכאמור, אין הפשט שאין יכולת להתיר, ודאי שיש, אלא שזה דורש מהמתיר לסתור דברי האוסרים באופן שאין ביד האוסרים תשובה על טענותיו (מי שירצה יעיין ברמב”ן ספה”מ שורש א’ עמ’ כה בפרנקל, שכותב שאפילו זקן ממרא אינו נעשה זקן ממרא, רק אחרי שהסנהדרין השיבו על כל טענותיו. ואם לא השיבו על כל טענותיו, אינו בדין זקן ממרא. יש עוד חומר רב בזה, מי שירצה אשלח לו, יתקשר אלי לטל’ 0533199434. שנשמע ונתבשר שכל הנשים ללא יוצא מן הכלל ביערו את הפאה הנכרית מביתם אכיה”ר).

מיכאל ניר, צפת.

Reprinted with permission.

בענין פאה נכרית לאשת איש ברשות הרבים עיין כאן.

Comments are closed, but trackbacks and pingbacks are open.