זכות השביתה – גזלנותא דמלכותא

“זכות” השביתה אינה זכות בסיסית, אלא מוצר של האידאולוגיה המרקסיסטית המרושעת, שכוחה עדיין אדיר, למרות שאפסותה ונזקיה מוכחים שוב ושוב.

2398

קדושת “זכות השביתה”

האידיאולוגיה השלטת מייחסת קדושה מיוחדת ל”זכות השביתה”, כזכות בסיסית של האדם (העובד). טעות חמורה. “זכות” השביתה אינה זכות בסיסית, אלא מוצר של האידאולוגיה המרקסיסטית המרושעת, שכוחה עדיין אדיר, למרות שאפסותה ונזקיה מוכחים שוב ושוב.

“זכות” השביתה מבוססת על תיאוריית ערך העבודה, תיאוריה שהוצעה על ידי אדם סמית’ במאה ה- 18, פותחה על ידי דיוויד ריקארדו במאה ה- 19 ואומצה כחלק יסודי של התיאוריות של קארל מרקס. תיאוריה זו טוענת שערכו של חפץ או מוצר נובע מכמות העבודה שהושקעה בייצורו. לא אכנס לדיון מעמיק על חולשות תיאוריית הערך, אבל היום כולם מסכימים שהיא שגויה לחלוטין. במחשבה קלה אפשר לראות עד כמה התיאוריה לחלוטין לא נכונה. הנה שתי דוגמאות פשוטות: שמלה אופנתית מסוימת נמכרת, נגיד, ב- 500 ש”ח בתחילת העונה, אבל בסוף העונה מוכרים את אותה שמלה בהנחה של 50%, כלומר ב- 250 ש”ח. כמות העבודה שהושקעה בייצור השמלה (אותה שמלה!) בוודאי לא פחתה בזמן הזה – למרות זאת, ערכה נחתך לחצי. או שני סופרים הכותבים כל אחד ספר בגודל זהה. הספר הראשון מעניין ומוצלח ונמכר במיליון עותקים ומכניס לסופר מיליונים, השני נמכר בקושי במאות עותקים ומכניס לסופר אגורות – ערכם של הספרים שונה לגמרי למרות שכמות העבודה שהושקעה בהם זהה. אין שום קשר בין ערך של מוצר לכמות העבודה שהושקעה בייצורו – או, לפחות, הקשר קלוש.

קארל מרקס טען שערכו של כל מוצר נובע רק מהעבודה שהושקעה בייצורו (תיאוריית ערך העבודה); ולכן, ערכם של מוצרי תעשייה (לדוגמה) נובע מערך חומרי הגלם (העבודה שהושקעה בחומרי הגלם) בתוספת ערך העבודה של עובדי מפעל הייצור. אבל, בעל המפעל, הקפיטליסט (בעל ההון) לא משלם לעובדיו שכר שמשקף את מלוא ערך המוצר שעבודתם יוצרת אלא הרבה פחות. ההפרש בין ערך העבודה וגובה השכר הוא הערך העודף – ממנו מרוויח ומתעשר בעל המפעל (הקפיטליסט).

לפיכך (לפי התיאוריה של מרקס) בעל המפעל (הקפיטליסט) הוא, לפי הגדרה, נצלן, רמאי ופושע, כי הוא שודד מעובדיו את שמגיע להם, ומתעשר על גבם. העובד השכיר הוא, לפי הגדרה, מנוצל, דפוק וקרבן רמאות, כי אין משלמים לו את מלוא ערך עבודתו. זהו המקור התיאורטי של חוקי העבודה.

העובד השכיר הוא בהכרח (לפי התיאוריה המרקסיסטית) מקופח, הוא מסכים לעבוד בתנאי ניצול ועושק כי הוא רעב ללחם ואין לו ברירה; הוא חלש ומסכן והמדינה חייבת להירתם ולעזור לו על חשבון הקפיטליסט ה”חזירי” והרשע. זו הסיבה שהקיבוצים סירבו בעבר הרחוק להעסיק עובדים שכירים במפעליהם – הם לא רצו להיות “מנצלים” (לפי התאוריה המרקסיסטית שהייתה התנ”ך שלהם). זו הסיבה שרבים דוגלים ב”קואופרטיבים” – סוג של מפעל שבו העובדים הם גם בעליו.

המשך לקרוא…

מאתר קו ישר, כאן.

Comments are closed, but trackbacks and pingbacks are open.