התמחות אישית בחלוקת עבודה יהודית

המכיר את מקומו

התפקיד האישי המיוחד לך

עזרא התעורר באותו בוקר מאושר מן הרגיל. סופסוף, לאחר הרבה בקרים שוממים ומחוסרי מעש, יש לו עבודה טובה. היום הוא מתחיל לעבוד כנהג אוטובוס מן המניין.

בעוד אפלת הליל פרושה, יצא אל בית הכנסת להתפלל שחרית עם הנץ החמה. תכף אחר התפילה מיהר להתייצב במסוף, נכון לצאת לדרכו החדשה תרתי משמע.

הוא הגיע אל התחנה רבע שעה לפני הזמן, נחוש להוכיח להנהלה כי הינו עובד בעל מוסר עבודה גבוה שיעשה את עבודתו על הצד הטוב ביותר. במעט הזמן שנותר עד זמן היציאה, הכין לעצמו קפה, כשבינתיים הסדרן מסביר לו שוב מה מסלול הקו שלו לעבר כל היישובים המרוחקים.

בשעה היעודה התיישב על מושב הנהג המרופד, התניע ויצא לדרך. ממרחק מה כבר ראה את התחנה הראשונה, ליבו התרחב כאשר ראה את כמות האנשים שהצטופפו שם. הוא עוצר ברוב חשיבות שלושה-ארבעה מטרים לאחר התחנה והתרווח על מושבו, מתכונן לקליטת ההמונים.

אך… אף אחד לא חנן את האוטובוס שלו במבט. הם נותרו עומדים מביטים לכיוון האופק כאילו הוא אוויר.

‘לא רוצים לא צריך’ סינן עזרא וסגר את הדלתות. ‘יש עוד הרבה תחנות’. ניחם את עצמו.

אלא שעבר תחנה ועוד אחת, כולן היו מלאות אנשים, אך כמעט אף אחד לא התעניין בו ובאוטובוסו… כאשר עמד כבר לצאת מן העיר היו באוטובוס המפואר שלו אחד-עשר נוסעים בסך הכל כולל תינוקות…

הנסיעה הארוכה הסתיימה, ולאחר הפסקה קצרה, יצא לנסיעה חזור. כמות האנשים שעלו לאוטובוס שלו כעת היו עוד פחות מאשר בהלוך.

כך נמשך היום עד שהסתיים. הוא מגיע אל המסוף, נוטל את פדיון היום, מעט מזומנים, וניגש אל האחראי. הוא מושיט לו את הכסף, הלה סופר ורושם ברישומיו ופוטר אותו לשלום.

רגע לפני שיצא, קלט נהג אחר שנכנס אל המשרד, בידו תיק תפוח מלא במזומנים, שטרות ומצלצלים. את כל זה עשה רק היום! עזרא היה המום.

כל הלילה חשב והפך בדבר, איך בדיוק ניתן להגדיל את הפדיון היומי, עד שהבזיק במוחו הרעיון.

למחרת, למרות שלא ישן הרבה, קם מוקדם. התפלל ומיהר אל האוטובוס שלו. הוא הביט אל האחראי במבט רב משמעות שאומר, ‘היום אפתיע אותך. חכה ותראה!’

הוא התניע ויצא, הגיע לתחנה הראשונה, העמוסה באנשים, הוא פתח את הדלתות וצעק “לבני ברק!”

בדיוק כפי שחשב, כל הממתינים נהרו אל האוטובוס פנימה, שילמו לו ביד רחבה, ועזרא רווה נחת. כך עשה בכל התחנות הבאות, כאשר מה שהמריץ אותו זו התמונה של האחראי המופתע מן הסכום שיביא לו הערב…

לאחר שסיים את יום העבודה, היה כמאמר הפתגם, ‘עייף אך מרוצה’. הנה, הוא מתגלה כעובד מסור שרווחי החברה בראש מעייניו. בחיוך מרוח מצד אל צד נכנס אל המשרד, ללא אומר שפך על השולחן את תכולת התיק. אלפי שקלים בכל סוגי השטרות והמטבעות נפלו אל השולחן.

“מה קרה?” חייך אליו האחראי, “הייתה איזו שמחה בדרום היום? איך הבאת סכום גדול כל כך?”

עזרא הרגיש שהגיע רגע השיא שלו. הוא סיפר לאחראי בגאווה בלתי מוסתרת על הקו הרווחי שעשה היום לבני ברק. לפתע שם לב לפניו המאדימות של האחראי שהרים עליו בשאגה: “עשית מה???”

כל הביטחון העצמי של עזרא נמוג כלא היה. “מה”, הצטדק, “בסך הכל עשיתי לכם יותר כסף”…

האחראי התחבט רגע האם לנסות להסביר לו מה בדיוק הבעיה, אבל כעסו הגדול גבר: “קח את הדברים שלך ואל תחזור מחר! אתה לא מבין שזה לא הקו שלך? לא התפקיד שלך? שאנשים שהיו צריכים להגיע לדרום לא הגיעו בגללך? שיש מי שממונה על הקו לבני ברק? שרק הפסדנו בגללך???”

לכל יהודי, כידוע, יש תפקיד ייחודי משלו בעולם הזה. תפקיד אותו מסוגל רק הוא, במקומו ובמצבו, למלא, ומאז בריאת העולם, לאורך כל הדורות עוד לא נולד מי שיכול למלא את מקומו ולהחליפו במילוי תפקידו.

מעט קשה לזכור את הקביעה הפשוטה והחשובה הזו, בעודנו נמצאים במסגרת הישיבה, יחד עם עוד עשרות ומאות חברים שלומדים אותו דבר ודומים בסדר היום בהתמודדויות ובשאיפות ואפילו מעט בפנים… קשה מאוד ליחיד להכיר בייחודיותו בתוך כל הקהל הגדול הזה.

אבל זהו הפשט הפשוט בקניין “המכיר את מקומו”, לא להיות כבולים לתכתיבי החברה, לא לנסות לחקות אף אחד, אלא להבין שהתפקיד והדרך שלך בעבודת ה’ ודרך הלימוד הפרטית שלך הוא בלעדי וייחודי אך ורק לך, וכל הסביבה והחברים כולם לא נועדו אלא למצב אותך במקומך שם עליך לזרוח.

חז”ל אומרים “אם רץ לבך החזירהו למקומו”, אם הלב שלך חושק להיראות כמוהו, להבין כמוהו, להבריק כמוהו, דע שיש לך מקום אישי ששמור עבורך בלבד. מקום שבנוי לפי הצרכים והיכולות, האופי והכישרונות, הנתונים והאפשרויות שניתנו אך ורק לך, ומדוע תוותר על חלקך ותנסה לשווא לחקות את חברך?

זכור! אין לך בחור שאין לו מקום, וכל אחד הוא בן יחיד ומיוחד שיש לו כאן תפקיד ייחודי ובלעדי. זה המחייב וזה המכוון.

Comments are closed, but trackbacks and pingbacks are open.