הפתרון לתקשורת ממשלתית

ערוץ 20 – מורשת ישראל, משקף את שעבוד התקשורת

יחס הממסד הפוליטי לתקשורת ההמונים (רדיו וטלוויזיה) התבסס, מאז הקמת המדינה, על השקפת עולם קומוניסטית-טוטליטארית. חופש הפרט לא היה בראש מעייניו של שלטון מפא”י, אלא הבטחת “ההגמוניה הפועלית” במדינת ישראל – המשכיות שלטון מפלגות השמאל הכלכלי על גווניו.

במסגרת השקפת עולם זו נאסר לחלוטין על אנשי עסקים ליזום הקמת ערוצי רדיו וטלוויזיה. נאסרה על האזרח בחירה חופשית במה יצפה ולמי יאזין. מונופול השידורים נשמר בידי “המדינה”. כלומר, בידי הקבוצה השלטת.

מדינה ומונופולים ממשלתיים מגיבים תמיד באיטיות אחרי התפתחויות טכנולוגיות (משרדי הממשלה טרם הצליחו לאמץ עד היום את השימוש במיילים… צריך לשלוח פקס…). הממשלה ומונופול התקשורת מטעמה התקשו “לעכל” את “החידוש” האחרון של אז – הטלוויזיה; ולכן, נאסרו כליל שידורי טלוויזיה בעשרים השנים הראשונות שלאחר קום המדינה. במדינה עם מוקד שליטה ריכוזי, כל יוזמה “מהפכנית”, כמו שידורי טלוויזיה, צריכה להתבצע על ידי “המדינה”. אבל לבן גוריון היו בעיות אחרות, דחופות יותר, להתעסק בהן – אז העניין נדחה: “חיינו 2000 שנה ללא טלוויזיה אז לא נורא עם נמתין עוד מספר שנים”.

כל דיקטטורה, עוינת לחופש הפרט, מצדיקה את הגבלת החופש בנימוקים “לאומיים” ובנימוקים של “דאגה לציבור” – דאגת השליטים הנאורים להמונים הנבערים.

עם השנים הותר הרסן. הותרו בהדרגה שידורי טלוויזיה ואפילו צבעוניים. גם שידורים בכבלים הותרו – לא לפני שמאות יזמים “פיראטיים” התחברו לבניינים בשכונה ושידרו סרטים בתשלום באמצעות קלטות וידיאו.

שלטון מפא”י אמנם עבר מהעולם, אבל הווירוס הסוציאליסטי התנחל במוחו של העם היושב בציון. כולם משוכנעים שתקשורת ההמונים המשודרת חייבת להיות מוסדרת ומפוקחת לאורכה ולרוחבה. כך קמו לנו רשויות שידור, מועצות שידורים – גופי פיקוח ורגולציה מסועפים ששואבים את כוחם ממאות דפים של חוקים ותקנות סבוכים ומעסיקים מאות או אלפי עובדי ציבור יקרים ומיותרים. הרגולטורים הם התחליף המודרני והיקר למפא”י ההיסטורית.

Continue reading

From Kav Yashar, here.

Comments are closed, but trackbacks and pingbacks are open.