הנה למה השמאל תמיד מציג את השלום עם מצרים כמודל לחיקוי

רק בישראל ציינו כלי התקשורת את 40 השנים ל”הסכם השלום”. במציאות אין שלום עם מצרים – יש עוינות חד-צדדית. המציאות הכלכלית במצרים אילצה את סאדאת להגיע לירושלים.

לא היה “הסכם שלום” בין ישראל למצרים. היה הסכם בין שני מנהיגים, האחד רק קיבל ולא נתן דבר (מלבד הסכמה לחילופי שגרירים), השני רק נתן ולא קיבל דבר (מלבד נייר). כבר 40 שנה אין שלום, השלום הוא בדמיונה של התקשורת הישראלית ובדמיונם של רוב הישראלים.

נכון, אין מלחמה, אבל גם עם סוריה (כשהייתה עוד “סוריה”) אין מלחמה כבר כמעט 50 שנה – בלי “הסכם שלום”.

כמעט כל שכבות האוכלוסייה במצרים שונאות אותנו, ובמיוחד – האינטליגנציה והאינטלקטואלים המצריים. כמעט בכל אירוע בינלאומי הם מפנים את הגב לנציג הישראלי במקרה הטוב, לרוב הם משתדלים לפעול נגד ישראל. וזה לא בגלל “היחס של ישראל לפלסטינים” – אלה מעניינים את המצרים כשלג דאשתקד.

היחס העוין של המצרים לישראל בולט בניגוד מוחלט להשתוקקות של רוב הישראלים להרעיף חיבה ו”להתחשב” בכל סמל מצרי בכל הזדמנות אפשרית. זכורה ההתרפסות הרבתי של ה”אצולה” הישראלית תוך תחרות להזמנת השגריר המצרי הקודם מוחמד בסיוני לכל מסיבה ואירוע חברתי. אפילו עיריית תל אביב נעמדה דום והעמידה לרשות השגרירות המצרית בתל אביב לפחות 13 מקומות חניה ברחוב בזל למשך 24 שעות ביממה. אין שום שגרירות זרה עם פריבילגיה כזאת. את המצרים צריך ללטף, “להתחשב” בהם.

במצרים אין איסור חוקי לבקר בישראל. כאשר מצרי מקבל דרכון, אומרים לו שמותר לבקר בכל העולם, אבל כדי לבקר בישראל צריך לבקש רשות. ובמצרים, כאשר אומרים לך שצריך לבקש רשות, כל מצרי מבין שזה אסור. לפחות 15 מיליון מצרים (מתוך כ-90 מיליון מצרים) משתייכים למעמד הביניים שיכול להרשות לעצמו לנסוע לחו”ל – אבל קשה למצוא תייר מצרישיעז להגיע לישראל, לחו”ל המסקרן והקרוב ביותר; ובמיוחד, אם הוא נושא בתפקיד ציבורי, זוטר ככל שיהיה – זה הסוף שלו במצרים. אפשר לעבוד על ישראלים תמימים, אבל לא על המצרי ברחוב – הוא יודע שאין שלום. תיירים ישראלים שביקרו במצרים מתרשמים בטעות מהלבביות של בעל המסעדה שמארח אותם או מקבלת הפנים של מדריך התיירים המצרי… זו הפרנסה שלהם.

סאדאת לא עשה שום “צעד אמיץ” – האפשרויות האחרות היו גרועות יותר

בתקופה שלפני הסכם סאדאת-בגין הכלכלה המצרית עמדה ערב פשיטת רגל מוחלטת. מצרים הייתה מדינה “סוציאליסטית” בתקופת שלטון קודמו עבדול נאצר – כלכלה ריכוזית ומפגרת שעיקרה אספקת מזון בסיסי לרוב האוכלוסייה. ההכנסה העיקרית במט”ח הייתה מתיירות, דמי מעבר בתעלת סואץ, ייצוא כותנה ומעט נפט שהופק מבארות בסיני.

תקציב המדינה המצרי כרע תחת נטל הוצאות הביטחון, מימון הסקטור הציבורי והסובסידיות הכבדות למזון ולדלק. מאז מלחמת ששת הימים תעלת סואץ נסגרה עקב המצור הישראלי, ערי התעלה נהרסו מהפצצות צה”ל במלחמת ההתשה, וישראל שאבה את הנפט בסיני.

סאדאת התקשה לצמצם את הוצאות הביטחון כי אז הצבא היה מחסל אותו. הצבא הוא הגוף הדומיננטי בכלכלה המצרית. הצבא המצרי אינו רק “צבא”, אלא גורם משמעותי בכלכלה המצרית – בבעלותו מפעלים אזרחיים, חברות מסחריות והוא אפילו נהנה מהלוואות בבנקים (שרובם ממשלתיים). מצרים היא אחת מהמדינות המושחתות בעולם ושכבה רחבה במעמד הביניים נהנית מחליבת תקציב המדינה – לסאדאת לא היה שום סיכוי להנהיג “רפורמה” בביורוקרטיה השלטונית. לא נותרה ברירה בידו אלא לנסות לצמצם את תקציב הסובסידיות הכבד. הוא ניסה, אבל הניסיון הפחיד אותו – מיליוני מצרים יצאו להפגנות ענק ברחובות – 40 שנים לפני הפגנות “האביב הערבי”…

סאדאת לא עשה שום “צעד אמיץ” בחתימתו על ההסכם עם ישראל (פירוש ישראלי מקובל). סאדאת ידע שבלי זינוק מהיר בהכנסות במטבע חוץ – הוא פשוט יחוסל. האיום הכלכלי על ראשו הפחיד אותו יותר מאיום “האחים המוסלמים” עליהם האמין שיתגבר.

בפני סאדאת לא עמדו חלופות טובות – כולן גרועות ומסוכנות. הביקור בירושלים היה צעד מסוכן עבורו, אבל כל אפשרות אחרת הייתה מסוכנת יותר. “הסכם השלום” הכניס כסף מיידי לקופה; כסף אמריקאי – וללא התחייבות לכסף מאמריקה לא היה “שלום”. כך “הרוויח” סאדאת את ראשו לעוד ארבע שנים (עד שחוסל בירי)…

במסגרת “ההסכם” נפתחה מיד תעלת סואץ למעבר אניות, נפט מסיני התחיל לזרום לקופה בקהיר (מה שנשאר לאחר ש”הבכירים” במצריים ניכו את המגיע להם…), וחשוב מכל – סיוע אמריקאי כבד ומזומן הוזרם מיידית, בנוסף לסיוע צבאי קבוע. הסכם השלום שיווק את מצרים בעולם כייעד תיירותי שליו ואקזוטי והתיירות פרחה.

אף אחד בישראל לא העז לשאול בשביל מה זקוקה מצרים ל”סיוע צבאי” – הרי שום גורם במזרח התיכון לא איים על מצרים… הרי נגד האחים המוסלמים לא צריך מטוסים וטנקים אמריקאים. הרומנטיקה של “השלום עם מצרים” עלתה לנו לראש עד עצם היום הזה בו חוגגת ישראל “40 שנה להסכם השלום”. רק בישראל חוגגים ומציינים את התאריך – במצרים אין חגיגות ואין כתבות לציון האירוע.

איך נדע שהושג שלום אמיתי עם מצרים?

3001

3000

שגרירות מצרים בישראל ממוקמת ברחוב בזל השקט ב”צפון הישן” של תל אביב – השגרירות אינה מוקפת בגדרות תיל, או חומות ברזל. על המדרכה שמול השגרירות חולפת אם צעירה עם עגלת תינוק. שלווה פסטורלית. בקצה הבניין יש “בוטקה” – ביתן קטן, בו יושב שוטר מג”ב בודד ומשועמם שמשחק עם הסמארטפון שלו.

ביום בו שגרירות ישראל בקהיר תיראה כמו השגרירות שלהם בתל אביב, נדע שאולי באמת יש שלום.

מוטי היינריך

מאתר קו ישר, כאן.

Comments are closed, but trackbacks and pingbacks are open.