א באנדע גנבים

ב”ה / הגיגים / תרומה עו

א באנדע גנבים!

היה זה בעיצומה של אחת המערכות הקשות נגד חפירות קברים במקום כלשהו. קבוצה של יראי ה’ וחושבי שמו ירדו אל מקום החילול וללא מורא נכנסו אל המתחם המגודר והשתטחו מלא קומתם על המצבות הדוממות, לעצור בגופם את הבולדוזרים המגושמים העומדים הכן לזרוע הרס וחורבן.

מדובר היה בפרויקט עתיר כספים, והמשטרה הציונית הוזמנה למקום בכוחות מתוגברים. השוטרים נכנסו עם נשקים שלופים וציפו לראות את המפגינים נסים על נפשם כל עוד רוחם בם. אך הם נותרו שכובים על הקברים ואפילו לא חוננו אותם במבט. המוחים זעקו מקירות ליבם את הקריאה הנוראה ששוכני העפר אינם יכולים להשמיע: “קברי אבותינו אינם הפקר! גיוואלד!!”

השוטרים ניגשו להדוף את המוחים בכח הזרוע. אבל האברכים כאילו הפכו חלק מהמצבה. אף אחד לא ההין לוותר על הקבר ‘שלו’ לטובת קודחי הדחפורים האימתניים בשום מחיר שהוא.

בזעמם כי רב החלו השוטרים להלום במפגינים במגלביהם ופרגוליהם כיד השטן הטובה עליהם. כל מכה כזו מותירה את רישומה ניכר, והכאב, אוי הכאב… מצמית. אבל המפגינים – בשלהם. שום מכה ושום כאב לא יגרום להם לוותר על מנוחת אבותינו.

אחד השוטרים, כנראה עבר עליו יום קשה, הפליא באחד המפגינים מכות נאמנות בחמת רציחה. הוא כנראה שכח שהדבר שסופג את זעמו הוא אדם ולא שק חבטות דומם.

“ידידי”, פנה אליו המפגין בין מכה הגונה לאנקה נוראה, “אל תדאג… גם על הקבר שלך אהיה מוכן לשמור שלא יחולל חלילה, גם אם אחטוף מכות נוראות מאלה…”

השוטר הפסיק באחת. הוא שמט את המגלב ודמם. רגעים אחדים חלפו עד שירד אל משמעות הדברים. הנה, שוכב כאן אדם שמוכן לסבול את כל המכות שבעולם, לא בשבילו ולא בשביל משפחתו, אלא בשביל כבוד המת!

עיניו של השוטר הצטעפו דמעות חמות. הוא חמק משם באלם.

במוצאי שבת האחרון, במסגרת המנהג לספר סיפורי צדיקים בבית הכנסת בו סעדתי את סעודת מלווה מלכה, עלתה דמותו של יו”ר הנהלת העדה החרדית ה’בלתי נשכח’ כפי שהוגדר ב”דורות”, רבי גרשון שטמר זצ”ל, שבשבת היה היארצייט התשיעי שלו.

ואז, ללא התרעה מוקדמת, קרה דבר מדהים: לאחר שאחד החברים סיפר עליו סיפור, נענה השני והוסיף סיפור נוסף. השלישי החרה אחריהם ועוד בתוך דבריו קם הרביעי וסיפר גם הוא סיפור מיוחד על הדמות המיוחדת. החמישי כבר לא יכול היה לחכות לתורו אז הוא סיפר את סיפורו לשישי שהחזיר לו תכף בסיפור משלו. ובקיצור, במשך שעה ארוכה ישבנו והקשבנו וסיפרנו, אספנו ונדהמנו מכמויות העובדות המפליאות שיש על הדמות הבלתי נשכחת הזו – – –

עד שהגיע זמן קריאת ‘איש חסיד היה’…

צד אחד שווה היה לכל הסיפורים: הם עסקו ברוחב ליבו הגדול, במעשי החסד הכבירים שעשה ופועליו הטובים שפעל בכל מקום שהיתה לו השפעה.

דמותו של רבי גרשון הוארה באור חדש: לצד עמדתו האיתנה על המשמר, ובמקביל לעוז רוחו ותבערת קנאותו, היה רבי גרשון רך לבב וטוב פנים לכל אדם באשר הוא אדם.

אדרבה, כל קנאותו לא באה אלא מאהבת ישראל טהורה שיקדה בכל אבר מרמ”ח אבריו. הוא הקדיש את עצמו וכל כולו למען הזולת, למען האחר, למען טובת עם ישראל בגשמיות כמו ברוחניות.

בלתי אפשרי היה שלא לדמות את הדברים למאות ואלפי סיפורים דומים שמתגוללים על רביה”ק בעל ה”ויואל משה” מסאטמאר זי”ע. אין ספור סיפורים ועובדות שמעידים על דבר גדלותו העצומה וגאונותו הנדירה במידת החסד. טוב היה ומטיב לכל, גם למי שלא זכה לצעוד בדרכו ואפילו למי שלחם בו.

גם את כל תלמידיו חינך בדרך הזו של נתינה ללא תנאי. ובאמת, חסידיו הם אלו המחזיקים בכתר החסד וגולת הצדקות בימינו. צאו וראו את ממדי החסד וכמויות הצדקות שנשפכות ברחבי וויליאמסבורג.

כל אלו, בצד עמידתו האיתנה והבלתי מתפשרת על משמר היהדות, מלחמותיו וספריו התקיפים והנחרצים, למען לא יניעו ולא יזיזו אותו כקוצו של יו”ד.

הדברים נכונים ומדויקים גם על רבי עמרם בלוי זצ”ל, כביר החסד, צחור הלב וטהור המידות. ובעצם, על כל מורי ומאורי דרכינו זצ”ל ושיבלח”ט אלו החיים עמנו, הם היו ועודם מבהילים בטוב ליבם ואגדיים במפעלי החסד שהקימו בעשר אצבעות שמחוברות ללב מלא וגדוש באהבת ישראל.

מסתבר ששתי המידות הללו שלובים זה בזה: אהבת ישראל ועמידה על המשמר. כלומר, אהבת ישראל, היא זו שמובילה לקנאות האמתית על הדרך המסורה לנו מדור דור.

זהו מיזוג שמאוד מאוד קשה לזייף. אי אפשר להיות אוהב ישראל ולראות את אותו ישראל עומד לירש חלילה גיהינום ולא למנוע אותו מזה בכוח למען טובתו! מי שאינו עושה זאת, לא באמת פועל מתוך אהבת ישראל אלא להיפך.

ובכל זאת, כאשר מדברים על מושג כמו אהבת ישראל, ישנה תחושה עמומה כאילו זהו דבר שאינו קשור אלינו, כאילו חלילה המושג הזה שייך לחוגים ‘מזרוחניקים’ כלשהם. בעוד האמת היא הפוכה בתכלית.

מרן ה”חזון איש”, שזיהה היטב את סכנות המדינה הציונית התבטא פעם ואמר כי אנשי השלטון הם “א באנדע גנבים”. חבורת גזלנים שאין כוחם אלא בלקיחת כספים ורכוש השייכים לבני אדם ולנכס אותם לעצמם, ולשלוט על אותם בני אדם באמצעות הכוח שהם עצמם נתנו להם.

ובכן, אולי כוונתו הייתה גם לזה. הם גנבו לנו מושגים ששייכים אלינו וניכסו אותם לעצמם, לא רק בגשמיות אלא גם, ואולי בעיקר, ברוחניות. רק אחד מהם הוא המושג הקדוש הזה שנקרא אהבת ישראל. וכי איך שייך לקרוא לאותם שמכשילים ומפילים, מסיתים ומנשלים את זולותיהם מכל העולמות, איך ניתן לחשוב שיש להם קשר לאהבת ישראל?

קל מאוד להיות אוהב ישראל מרחוק. לשבת על סיר הבשר ולהפריח סיסמאות נבובות. “אחים”, “עם ישראל חי” וכולי וגומר. אבל ברגע ש’אח’ אחד יגע לו בצלחת; יגנוב לו את החניה או יפריע לו לישון לרגע, אז, כאשר יפרוץ בצרור הקללות והגידופים, נראה כמה אהבת ישראל באמת יש לו…

במבחן הזה עומדים רק אלו שסובלים מן ה’אחים’ הללו, ובכל זאת, לא מפסיקים לדאוג להם ולפעול לטובתם ולרווחתם, ומונעים מהם בגופם מלאכי חבלה.

אשרינו!

First published in HaEda Newspaper. Reprinted with permission.

Contact the author at [email protected]

Comments are closed, but trackbacks and pingbacks are open.