הרב חברון שילה צילום: הישיבה התיכונית
“איש אמו ואביו תיראו”. האם אנו מצליחים לקיים מצווה זו במלואה? האם אנו מודעים לעוון הרובץ עלינו כאשר איננו יראים מספיק מההורים שלנו? עצה טובה לכל מי שמבין את חומרת העבירה – להתרחק ממנה כמו מאש, ולהימנע מלבקר את ההורים!
איסור נידה הוא אחד החמורים בתורה, העובר עליו עונשו כרת. שומר נפשו – עדיף שלא יתחתן, וכך יציל את עצמו מספקות שמא הפסק הטהרה לא היה טוב, שמא הטבילה לא הייתה טובה וכו’.
עוון חילול שבת, העובר עליו חייב בכרת ובסקילה. הכנת סלט בשבת יכולה להוביל חלילה לאיסור מלאכת בורר. חימום אוכל בדרך לא נכונה מוביל לאיסור מבשל. מוטב לכל ירא ה’ לאכול בשבת רק חלה, ובעיקר להעביר את השבת בשינה, כדי להינצל מעבירה.
הדברים כמובן הזויים לחלוטין. מדוע, אם כן, כאשר מדברים על קרבה לשכינה, תפילה בהר בית ה’, שינוי התודעה ביחס למקדש והפיכת הר הבית ממקום שומם שרק גויים מהלכים בו למקום שבו האחיזה של עם ישראל הולכת ומתחזקת – מדוע מול המעשה הזה, היראה מכרת משתקת כל עשייה? לאן נעלמה המצווה “לשכנו תדרשו ובאת שמה”? לאן נעלמה מצוות השמחה לפני ה’ שמוזכרת בתורה בעיקר בהקשר של המקדש? מה גורם לאדם יקר כמו ידידיה מאיר לטעות ולחשוב כאילו היראה במקדש והכרת הם חזות הכול? מהיכן נובעת הטעות שאת מצוות היראה מקיימים בכך שנשארים לעמוד מרחוק, בעוד שברמב”ם ברור לחלוטין שאת מצוות היראה מקיימים בעיקר כאשר נמצאים בהר הבית תוך הקפדה על הלכות יראת מקדש?
לא מצפצפים כזרזיר
שני גורמים מרכזיים יש לתפיסה המוטעית הזו: חוסר ידיעת ההלכות, ותפיסה אחרת של מהלך הגאולה. ננסה בקצרה לעמוד על שתי הנקודות.
הנקודה הראשונה היא איסור כרת ומורא מקדש. יש מצוות רבות בתורה שיש בהן איסור כרת, רובן מסובכות ומורכבות יותר מאשר איסור כרת של כניסה בטומאה למקדש. כל רב מקבל מדי שבוע שאלות באיסור כרת של נידה. כמעט כל רופא מקבל הכרעות כל שבת באיסור כרת. כמפקד פלוגה הייתי צריך לשקול בכל שבת עשרות פעמים האם המעשה שאני עושה מותר, אסור או שמא חייב כרת, ובדרך כלל להכריע בתוך דקה מה נכון לעשות. נכון, בספק פיקוח נפש הכול מותר, אבל מה קורה בספק של ספק של ספק פיקוח נפש?
לעומת זאת, ההכרעה בכרת של כניסה לעזרה פשוטה הרבה יותר. קשה לפרוש במאמר בעיתון את כל היריעה, ולכן ניגע בעיקר. שטח ההר היום הוא בערך 450 על 280 מטר. איסור כרת קיים רק על מי שנכנס לעזרת ישראל. לפי המשנה במסכת מידות פרק ג משנה ו, גודל עזרת ישראל הוא 187 על 135 אמות. גם אם נחשוש לדעת החזון איש שגודל כל אמה הוא 60 ס”מ, נגיע לשטח שגודלו 112 על 81 מטר. כלומר, רק 7% משטח הר הבית הוא תחת חיוב כרת. עוד כ־7% הם עזרת הנשים והחיל האסורים בכניסה מדרבנן, ואילו רוב השטח מותר לכניסה למי שטבל, וחלק ממנו מותר גם למי שלא טבל.
מהו השטח האסור בכרת? יש מחלוקת. וכמו כל מחלוקת באיסורי כרת, אפשר להכריע. וכאן קל יותר, כי לא צריך להכריע היכן נמצאים אותם שבעת האחוזים האסורים, אלא צריך להכריע היכן הם בטוח לא נמצאים. ישבו על כך תלמידי חכמים גדולים, בנחת, זמן רב, ויש מסלול שבו גם אם מחמירים כדעת המיעוט – אפשר ללכת שם אחרי טבילה ללא חשש לא מדאורייתא ולא מדרבנן. ומי שמחשש שמא ייכשל שם באיסור יראה לא עולה, דומה למי שמתרחק מהוריו כדי לא להיכשל במצוות יראת אם ואב.
מדוע אם כן הרב קוק כתב נגד העולים להר? איני מתיימר לומר מה הרב קוק היה אומר היום, לאחר שהר הבית נמדד וגם נבדק בחלקו על ידי ארכאולוגים. אולם מה שמצטטים בשמו נאמר לנציב הבריטי סביב עלילת דם של הערבים, וכנגד הברון רוטשילד שנכנס לתוך כיפת הסלע. בכתיבתו ההלכתית שמופיעה בספר משפט כהן, ברורה עמדתו שעל ידי בדיקה והכרעה הלכתית ניתן לבנות את המקדש ולחדש את עבודת הקורבנות.
הסיבה השנייה לתפיסה המוטעית היא סוגיית גאולה בידי שמיים או בידי אדם. ידידיה מאיר קורא לנו ללכת בדרכו של הרבי מלובביץ זצ”ל, שהיה מגדולי העוסקים בגאולה בדור האחרון. אולם צריך לומר ביושר: יש לנו אהבה גדולה לחסידות חב”ד, התפעלות גדולה מהמסירות שלהם לעם ישראל, ומחלוקת גדולה מאוד בשאלה מה חובת האדם בגאולה. חב”ד אינה רואה במדינה ראשית צמיחת גאולתנו, ולתפיסתה אין תפקידו של האדם לקיים את מצוות הגאולה – יישוב הארץ, קיבוץ גלויות, הקמת המקדש וכו’. תפקידו לשוב בתשובה במצוות האחרות, וכאשר יגיע המשיח הוא יוביל אותנו לגאולה. טוב לגור בארץ בזמן הזה, אבל אין חובה. מלחמה היא זמן לחיזוק האמונה והנחת תפילין, אבל התגייסות לצבא אינה חלק מהמצוות שחב”ד אדוקה בהם.
בבתי המדרש שלנו מלמדים אחרת. רבי יהודה הלוי בספר הכוזרי (מאמר ב, פסקה כד) אומר שמי שמתפלל “המחזיר שכינתו לציון” ואינו עולה לארץ – תפילתו “כצפצוף הזרזיר”, אין הוא מתכוון באמת למה שאומר. הוא מאשים את בני הגולה שנשארו בבבל בחורבן בית שני. בחתימת הספר (מאמר ה, פסקאות כב-כח) הוא מסביר מדוע אז, לפני 900 שנה, הוא מסכן את חייו ועולה לארץ. הוא מבאר את דברי דוד בתהילים קב: “אתה תקום תרחם ציון כי עת לחננה כי בא מועד – כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו”. לדבריו שני הפסוקים תלויים זה בזה: הקב”ה ירחם על ציון כאשר עם ישראל יתעורר ויקים את אבניה ועפרה.
ממשלת השמאל מצטרפת לגאולה
כשם שאדם מצווה להניח תפילין, כך הוא מצווה להיגאל. לכן מסרנו נפשנו כדי לבנות ולשמור את הארץ, ותוך סיכון חיים עסקנו בקיבוץ גלויות. ראינו חובה להיות שותפים עם א־ל. לפני 55 שנה “דודי שלח ידו מן החור” וגרם לאויבינו לקום עלינו לכלותנו, כדי שנזכה, תוך יומיים של לחימה עקובה מדם ברחובות ירושלים, לשוב ולשלוט בהר בית ה’. ועכשיו הדוד מצפה לרעיה שתקום ותעורר. במשך 35 שנים המשכנו לישון. הערבים חיזקו את אחיזתם בהר הבית. השינה הייתה כל כך עמוקה עד שבבול ממשלתי הופיע הר הבית כמקום הקדוש של המוסלמים, והכותל כמקום הקדוש ליהודים. הגענו למצב שבו ראש ממשלת ישראל אהוד ברק עמד למסור באופן מוחלט את השליטה בהר לידי המחבל ערפאת ימ”ש. ואז פרצה האינתיפאדה השנייה, והממשלה סגרה במשך שלוש שנים את הר הבית ליהודים הבודדים שעלו עד אז.
מי שמאמין שחובת הגאולה מוטלת עלינו, ושהמצווה “ועשו לי מקדש” היא חלק מתרי”ג מצוות, צריך כדברי הכוזרי והרמב”ן (במדבר טז, כא) לעשות ככל יכולתו כדי לקדם זאת. כרגע מה שאפשר זה כמובן לקיים מצוות ולהתפלל, יחד עם לימוד ההלכות, טבילה, ועלייה ביראה ובשמחה, להר בית ה’. עוד ארוכה מאוד הדרך, אך הגאולה הולכת ועולה מול עיני העולים להר. והשאלה היא האם גם אתה תזכה להיות מאלו שפעלו עם א־ל.
הכותב הוא ראש הישיבה התיכונית אור עתניאל, מעולי הר הבית
***
מאמרים ותגובות למדור ניתן לשלוח לכתובת: eshilo777@gmail.com
(המערכת אינה מתחייבת לפרסם את המאמרים שיתקבלו)
