ניסי מלחמת המפרץ – ויתבוננו חסדי השם

פגזים ופחדים וניסים גלויים

ארבעים ימי פחד ואימה, שלושים ותשע פגזים הרסניים, מיעוט בלתי נתפס של נפגעים ובורא אחד גדול ברגע של גילוי פנים ■ סיפורה המופלא של מלחמת המפרץ – היא בעצם שרשרת ארוכה של נסים בלתי נתפסים: יהודים שיוצאים בריאים ושלמים מתוך הריסות בניינים מופגזים, אלה ש’בדיוק’ לא היו כשפגע הפגז, או עברו לחדר השני או יצאו לחדר המדרגות, מצבור הגז ש’במקרה’ נותק, ואיום הכימי שלא התממש באופן בלתי מוסבר ■ עשרים ושמונה שנים למלחמת המפרץ: כ”ח מעשיו הגיד לעמו

– ישראל רוטה –

ליל שישי פרשת בא, תשנ”א

לא היתה זו משימה קלה, להשיג מונית בעיצומו של הלילה המתוח הזה. אבל בסופו של דבר, סמוך לשעה שתיים בלילה עלה ר’ משה על אחת כזו, מתוך כוונה לשוב מבית החולים, שם סעד את אביו שנפל למשכב, אל ביתו בשכונת זיכרון משה בירושלים.

הכבישים היו שוממים למדי. כמעט אפשר היה למשש את הפחד שהיה תלוי באוויר. הנהג היה דבוק למקלט הרדיו. הוא האזין בשקיקה לכל בדל מידע, בתקווה כמוסה – אולי הוא יצליח לפוגג מעט את ערפל השמועות, ההצהרות והאי וודאות.

פרשן בעל קול בריטון רחב ומשכנע דיבר בביטחון גמור והסביר כי לסדאם חוסיין שליט עיראק לא נותרו בכלל משגרי סקאדים, מכיוון שצבא ארה”ב כתש את כולם בהפצצות מודיעיניות מדויקות. מלבד זאת, המשיך הפרשן להסביר, חוסיין יודע שאם פגז אחד ייפול בישראל – הצבא הישראלי ינחית עליו כזו מכה, שיתקשה להתרומם ממנה, על כן אפילו לא יעז לנסות.

הנהג נאנח לרווחה לנוכח דברים נחרצים ומעודדים אלו.

השעה שתיים אחר חצות, זמן למבזק חדשות.

הקריין מתחיל להקריא את החדשות בקולו הדרמטי הרגיל, ולא חולפות עשר שניות, והוא מפסיק באחת. תחת קולו עולה קריאה מזרת אימה: “נחש-צפע, נחש-צפע, נחש-צפע, נחש-“

הנהג החוויר, ור’ משה תהה מה בדיוק קורה. ולפתע ניסרה את השקט החשוך אזעקה עולה ויורדת, ממוססת קרביים – – –

כל מה שדיברו, כל החששות, כל התחזיות – הכל מתגשם. ישראל תחת התקפת פגזים מסוכנת. נהג המונית בלם במהירות, פנה אל ר’ משה ואמר בקול רועד: צא, אדוני. אסור לי להסיע אותך בזמן אזעקה. עליך למצוא חדר אטום באזור.

ר’ משה ירד, מבולבל, לא בדיוק מזהה את המקום, ובתוך שניה נעלמה המונית בעיקול הדרך. האזעקה האדירה הצמיתה אותו. היא החרידה בלי רחמים את כל היקום שהיה אמור לעסוק בשעה זו בשינה שלווה.

הוא הביט בלב מפרפר ימין ושמאל, ולרווחתו הבחין במרחק לא רב – בבניין שנראה כמו בית כנסת או ישיבה. הוא רץ לשם ברגליים רועדות, נקש ממושכות בדלת הגדולה. בחור מבוהל חבוש כיפה סרוגה פתח את הדלת, הביט בו בחוסר אמון ואחר מושך אותו פנימה “לא נורמלי!” צעק בלי להסביר. התברר שמדובר במוסד ד”לי.

הרבה ברירות לא היו, ר’ משה רץ בעקבותיו אל אולם שנראה כי בימי שלום שימש כחדר אוכל או דבר דומה לזה, וכעת היה מלא במספר בחורים ואנשי צוות במצבי בהלה שונים. האזעקה המחרידה עדיין עלתה וירדה ללא הפוגה, וקריאות ייאוש עם פקודות בלתי נחוצות נזרקו לכל עבר. חלק מהנוכחים תלו עיניים מצפות במקלטי הרדיו, אולי מישהו שם יאמר להם מה קורה, מה עליהם לעשות ומה הולך לקרות. הובאו שם מסכות גז, והבחורים הסתבכו בחבישתן.

ואז, אז ראה ר’ משה את המחזה שמשום מה, ובלא שתהיה לו שליטה על כך, רוקנה ממנו את כל הפחד ומילאה אותו בדחף פראי לפרוץ בצחוק אדיר, בניגוד גמור לאופי הסיטואציה:

יהודים עבדקנים חבושי כיפות סרוגות גדולות, מבועתים עד דמעות מן הסכנה הבלתי קונבנציונלית המובטחת, גזזו את זקניהם העבותים במשיכות מספריים אחדות… אל מול עיניו שינו הללו את מראם בין רגע. הכל כדי שיוכלו להשתמש עם מסיכות הגז…

זה לא היה קורה אצל אנ”ש, חשב ר’ משה…

*

זוהי עדותו האישית של ידיד כותב השורות, מזיכרונותיו האישיים מאותה מלחמה מופלאה שהתרחשה לפני זמן לא רב בפרספקטיבה היסטורית. “מלחמת המפרץ”.

מה שמייחד כל כך את אותה מלחמה, היא שבניגוד לאחרות, לא נותר בה שום מקום לצבא המדינה הציונית – להיאחז ב’כוחי ועוצם ידי’. אדרבה, כל מה שעשתה, וכל מה שניסתה לעשות, רק הדגיש את יד ה’ הברורה, את השגחתו הפלאית ואת שמירתו הניסית את עמו, ללא עזרת אלה עם הרכב ואלה עם הסוסים… כולו מתחילתו ועד סופו אריגה בלתי נתפסת של רחמים מעל לדרך הטבע. ואפילו הם – בעל כורחם הודו ואמרו אמן.

בעת ציון כ”ח שנים מאז, מתאים להעלות שוב בזיכרון את סיפור אותה מלחמה, המדגיש באלף פנים למי באמת הכח, ולמי הגבורה.

ולעת הזו, כאשר האיומים עלינו כה רבים, מבפנים ומבחוץ, מצפון ומדרום, מקרוב ומרחוק – כדאי לשנן ולהיזכר: על מי באמת יש לנו להישען, ובמי בסופו של דבר עלינו לבטוח.

רקע: תככיו ומזימותיו של הקצב מבגדד

איש מטורף, הרפתקן אכזרי וחורש רע היה בעיראק ושמו סדאם חוסיין. “הקצב מבגדד” כונה. כולו היה מלא וגדוש מזימות ותכניות שטניות, הרג ורצח ודם ללא גבול. כמו כל ערבי שמכבד את עצמו, נטר אף הוא שנאה מיוחדת לעם היהודי היושב בציון. ושנאה, לגבי יצור כמותו, ניתן היה להשקיט בדרך אחת בלבד: הרג המוני רח”ל.

שנה לאחר שנכנס לשלטון בעיראק (לאחר שהכריח את קודמו להתפטר), פצח במלחמה עקובה מדם עם איראן שגבתה מאות אלפי הרוגים משני הצדדים, מלחמה שנמשכה במשך שמונה שנים ללא הכרעה. כשמלחמה זו החלה לשעממו, פתח במסעות טבח המונים בכורדים שהיו בחלק הצפוני של עיראק, תוך שימוש בנשק כימי מסוכן.

בכלל, מרגע עלייתו לשלטון – החל פועל בכל המישורים להשגת נשק בלתי קונבנציונאלי. הוא השתמש כאמור בנשק כימי, וגם השקיע הון תועפות בבניית כור אטומי, אך היא פוצצה. לא צריך להיות גאון בשביל להבין כמה היה העולם בסכנה – אילו היה מגיע מטורף זה אל היעד הזה.

בכל אופן, לאחר מלחמת איראן, היתה עיראק מצויה מבחינה מעשית במצב של פשיטת רגל, היא חבה כספים עצומים למספר מדינות ובעיקר לערב הסעודית וכווית.

תכניותיו להיטפל ליהודים הצריכו משאבים שלא היו לו קצה של אפשרות להשיג במצבו העגום. לפיכך החליט לכבוש את כוויית, שם יש עתודות נפט עצומות שהופכות אותה למרבץ מזומנים אדירה ומשובחת. על הדרך גם ירוויח שלא יצטרך לשלם את החובות שצבר אצלם…

כך, בשנת התש”ן פלש עם צבאו לכווית ובתוך פרק זמן לא ארוך השתלט על המדינה והפך אותה הלכה למעשה לחלק מעיראק.

הוא ידע שאת העולם המערבי בכלל ואת הדוד האמריקני בפרט, בדרך כלל לא מעניינות מלחמותיהם וסכסוכיהם הפנים ערבים כל עוד הם בינם לבין עצמם. הוא לא לקח בחשבון שהאמריקאים חששו מאוד מהמצב החדש הזה ומטעמים אנוכיים לחלוטין. החשבון קר ופשוט: לאחר שכבש את כווית, כשהוא מצוי מרחק קצר משדות הנפט של ערב הסעודית, לא מופרך שיחליט מחר לכבוש גם אותה, ואז יקבל שליטה על רוב מלאי הנפט בעולם. מה שאומר שייאלצו לעשות עסקי נפט עם המטורף הזה מבגדד, ובידיו יהיה השלטר לתפעול חיי המסחר והכלכלה של כל העולם!

המצב הזה היה כמובן בלתי מתקבל על הדעת כלל מבחינת האמריקאים שכל התעשייה שלהם מתבססת על הזהב השחור הזה. לכן פצחה ארה”ב במאמצים מדיניים חובקי תבל, והקימה קואליציה בת שלושים ואחת מדינות, נגד עיראק של סדאם.

ההחלטה הראשונה של הקואליציה היתה להציב אולטימטום ברור: או שהוא מפנה את כל הכוחות העיראקיים מכווית בתוך ארבעה חודשים, או שישלם מחיר כבד. במקביל אף הוטלו סנקציות קשות על עיראק, ומצבה הפך נפיץ יותר מאי פעם.

בתגובה שיגר סדאם חוסיין איום ברור: אם יותקף – יתקוף את ארצות הברית וישרוף חצי מארץ ישראל, הקורבן הטבעי והמובן מאליו, בפגזי קרקע – קרקע רעילים ועוצמתיים במיוחד.

הכנה: אנו בתפילה והם בדיבורי גאווה

בארץ שמעו את האיומים של המטורף מבגדד, והבהלה החלה להתגבש. הרציחות הבזויות שלו בכורדים, והלחימה האכזרית שלו באיראנים, והחיבה החולנית שלו לחומרים בלתי קונבנציונליים, הגבירו את החשש ואת הפחד ברחובות. דיבורים על הנשק הכימי, שעלול להשמיד ל”ע מאות ואלפי אנשים כל פגז בודד, לא היו מופרכים. (לאחר המלחמה אף התברר שהרשויות הכינו אלפי ארונות קבורה וחלקות פנויות בבתי קברות בשביל להשתלט על האבדות הצפויות ה”י).

בימים שקדמו לתאריך האולטימטום לנסיגת עיראק מכווית, כשהיה ברור שסדאם חוסיין לא עומד להיכנע ומלחמה עומדת לפרוץ, הוכרז על מבצע חלוקת מסכות גז ומזרקי אטרופין ועריסות ניילון אטומות בעלות ריח נורא לתינוקות. במקביל כל משפחה התבקשה להכין חדר אטום בו תשהה בעת מתקפת טילים.

ארצות הברית שדרשה מהמדינה הציונית שלא להגיב גם אם תותקף, הבטיחה שתציב בגבולות הארץ סוללות מערכת “פטריוט” ליירוט טילים. למעשה, המערכת הזו הגיעה לאחר ההתקפות הראשונות הגדולות, (ואז התגלתה כבדיחה עלובה ומסוכנת כשלא הצליחה לעצור אפילו לא טיל אחד. להיפך, טילי היירוט עצמם גרמו לנזקים. ומי יודע אם היו מציבים אותה מוקדם יותר, כמה נזקים היתה מוסיפה…).

הצבא הישראלי נתפס באותה תקופה בעיני הציבור הכללי כצבא מיומן וכל יכול. עדיין לא נסדקה לגמרי התהילה לה זכו בלא הצדקה בחלק מהמלחמות הקודמות.

“זה סתם, בשביל הפרוטוקול”, אמר החייל הגאה במוקד חלוקת ערכות המגן, “אין לו בכלל טילים. והוא גם לא יודע לכוון. וגם עם כל זאת, שרק ינסה הסדאם הזה ויראה מה יחטוף מכוח צבאנו…”

(למען הבנת הגיחוך שבהצהרותיהם היומרניות, יש לציין שארצות הברית, יחד עם קואלצית 31 המדינות, על מיליוני החיילים והררי התחמושת ומרבצי המשאבים שלהם, לחמו במשך למעלה מארבעים יום בעיראק – ועדיין לא הביסו אותה. אבל רק יבוא הצבא הישראלי, עם קומץ חייליו ומיעוט נשקו ויכבוש במכה אחת את הסדאם הזה…)

ואילו היהדות החרדית, שמעולם לא הסתמכה על הכוח הגשמי, קל וחומר שלא אם המנופפים בה אינם שומרי תורה ומקימי מצוות, ומנהיגיהם הם כופרים ומהרסים – היא התכוננה בדרכים אחרות לחלוטין. בתשובה, בתפילה ובצדקה.

רחובות ירושלים עוטרו מודעות גדולות ומאירות עיניים ועליהן הוראה מטעם הביד”צ, להתכנס לעצרות תפילה ותחינה בשלל מוקדים וזמנים, להעתיר בפני בעל הכוחות ובעל היכולת כולם להינצל ממחשבתו הרעה של אותו רשע.

רבים זוכרים היטב את המעמד שנערך בהוראת הביד”צ “שלושת ימי התפילה” הרצופים, שערך אז הרה”ח רבי בן ציון גוטפרב שליט”א, ‘שר התהלים’, שירחמנו הבורא בעת צרה זו ליעקב.

כל אחד בפני עצמו, כל עקרת בית בהדלקת הנרות, כל כיתת תשב”ר, לאחר כל מניין תפילה, כל הזמן זכרו להתחנן ולהתפלל לנס הצלה, וים התפילות ונהר הדמעות התאחדו אל מול בורא העולם, שהכין את ארג הנסים המופלא שעמדו להתחולל…

שום דבר מדיבורי הביטחון המזויפים שהפיצו הציונים, לא ‘הרגיע’ את הציבור הירא והחרד לדבר ה’. כל הזמן הזה חש כל אחד אחריות להפיל תחינות ולהוסיף זכויות, שיעזרנו הבורא הטוב ויצילנו מן העומדים עלינו לכלותינו.

האזעקות, השריקות והאש בשמים

ואז, באמצע הלילה שבין חמישי לשישי, ג’ לחודש שבט התשנ”א, פרצה המתקפה הראשונה בכל עוזה. המבצע האמריקאי נגד עיראק “סופה במדבר” – החל יום קודם לכן, ובטרם חלפו עשרים וארבע שעות, החל סדאם מממש את איומיו ושיגר את מטח הפגזים הראשון לכיוון ארצנו.

ההתקפה הראשונה הייתה אכזרית וארוכה, כמה טילים בזה אחר זה ששוגרו ממשאיות שיגור מיוחדות ומדויקות בעיראק. סדאם חוסיין השתמש במשאיות ובשעות הלילה באופן מכוון, כדי שהכוחות האמריקאים לא יזהו את המשגרים ויפציצו אותם.

בימים שלאחר מכן היו עוד שמונה עשר התקפות, במהלכם שוגרו עשרות טילים בעלי פוטנציאל קטלני במיוחד לעבר ארצנו הקדושה.

“הדבר הנורא מכל בכל המלחמה הזו”, שח באוזננו יהודי שחווה את הסקאדים כאב מודאג ובעל משפחה, “הוא הפחד והאימה שמילאו את הלב לאורך כארבעים ימי המלחמה. מי מדבר על הבעתה המצמיתה שהיתה מנת חלקנו שעה שהיינו שומעים את השריקות האימתניות ההם. מרבית השיגורים התרחשו בשעות החשכה, ואז היו האמיצים הפזיזים לפעמים רואים את שובל האש מאיר את השמים, ואת הפגז מבקיע את דרכו בשאון, גדוש ומבעבע, בדרכו לזרוע הרס וחורבן ביעד טרם ידוע ברגעים אלו.

“לאחר שהטיל היה חולף, היינו ממתינים בנשימה עצורה, בשפתיים מלחשות ובבהלה משתקת – ל’בום’ האדיר שבוודאי יבוא. ומי יודע מה כאן הולך להתרחש… הייתה חולפת בנו המחשבה, אולי, אולי, רחמנא ליצלן, סדאם החליט להשתמש בטילים עם ראש נפץ כימי?

“שלושים ותשעה סקאדים עברנו. תשע-עשרה אזעקות, כל אזעקה בת חמש וחצי דקות, במהלכן הלב שלנו כמעט התפוצץ מלחץ ובהלה. ולבסוף, באופן עקבי, כשקיבלנו את הבשורה על שנזק לרכוש נגרם, לכל היותר, הציפה הרווחה את ליבנו. אט-אט קיבלנו את התחושה המובהקת, שבלתי אפשרי היה להתעלם ממנה, שיש מישהו גדול ששומר עלינו ומגן בעדנו ומציל אותנו פעם אחר פעם מכאוס מוחלט.

“ואת הגאווה האדירה הזו, את תחושת הרוממות הזו של בנים אהובים אצל הבורא – חרטנו עמוק בליבנו, באופן שבלתי אפשרי יהיה לשכוח מזאת עד יומנו האחרון”.

פגיעות ישירות, הרס רב: ואין נפגעים

האמת שהמושג נס הפך די שגור על לשוננו, ועל אף שהדבר נכון, שכן כפי שמלמד הרמב”ן הידוע בפרשת בא (השבוע בו בפרצה המלחמה), שגם הטבע הוא נס, אולם השימוש המוגבר עשוי להקהות במשהו את החדות והעוצמה של הנס הבלתי נתפס והבלתי מובן בכלי הגשם.

אדם שאומר כדבר שגור “נס שהספקתי את האוטובוס”, “נס שלקחתי מטריה” או “נס שלא אכלתי, כי אז לא הייתי יכול ליהנות מהמנה בבר מצווה”…  הרי שיצטרך לחבוש משקפיים חדשים לגמרי אל מול הנסים המופלאים והבלתי נתפסים וחסרי ההבנה המדעית והפיזיקלית והשכלית שהתחוללו בימי המלחמה ההם.

והנסים היו רבים מספור. ונתחיל קודם בהצגת המספרים: במהלך המלחמה שוגרו מעירק לארצנו סך שלושים ותשעה טילי סקאד. במצטבר מדובר בלמעלה מעשרה טון חומר נפץ.

בסך הכל ניזוקו חמישה עשר אלף נכסים: עשר אלף תשע מאות תשעים ושתים דירות, מאתיים שלושים וחמישה בתים, ושלושת אלפים שבע מאות שבעים ושלוש מבנים אחרים.

וכמה נהרגו? אדם אחד בלבד מפגיעה ישירה של טיל, (ויש אומרים שנהרג מהתקף לב, ויש אומרים שמדובר היה במחלל שבת בפרהסיה ידוע) ועוד כמה עשרות בעקיפין, או מהתקף לב, או משימוש לא נכון במסכה נגד גזים.

אי אפשר להסביר את המספרים המפלצתיים הללו של המבנים הניזוקים לעומת מספר ההרוגים מבחינה סטטיסטית קרה. ולא מדובר בבנייני רפאים או בדירות עזובות או בעיירות שיושביהן נסו מאימות המלחמה. מדובר בבניינים מיושבים במרכזי ערים שוקקות שהיו מלאים ברובם בשעת פגיעת הטיל, ובאורח ניסי שבלתי אפשרי להסביר – הם פשוט נצלו.

וכגודל הנזק כן גודל הנס. הדרכים בהם ניצלו האנשים היא מפליאה. אחת התמונות הידועות ביותר במלחמה היא תמונה בה רואים שברי ווילה הרוסה ומנותצת לחלוטין, ומתוך ההריסות משתרבבת ראש בודד של אדם שלאחר מכן התברר שמו – מיכי. יהודי חילוני שחווילתו ספגה פגיעת סקאד והתמוטטה עליו ובלי שום הסבר מניח את הדעת, הוא נותר בחיים, כשכל גופו טבוע בהריסות, ורק ראשו מבצבץ החוצה, שיוכל להזעיק עזרה ולנשום…

והיה את טיל 31. היה זה טיל שפגע ברחוב ראשי בתל אביב, ושורה ארוכה בת עשרות בתים נפגעו ונהרסו בדרגות שונות מן הטיל. עיתון כללי הציג סקירה מתוצאות הפגיעה של אותו טיל, בארבעה מקרים כשהחדרים האטומים בדירות שונות נפגעו מעט או קשה, דייריהם התגודדו משום מה דווקא ליד גרם המדרגות. בששה מקרים נוספים בהם הבתים נהרסו כליל – לא היו הדיירים בביתם בכלל. דירות שנפגעו קשה באמת, שדייריהן תפסו מחסה דווקא בחדרים האטומים, ורק הם נשארו עומדים. במקרהו של אדם בשם נסים, הוא נמלט מחדרו האטום בעוד תוכן דירתו עלה באש, וכל ביתו נהרס כליל. בשלושה מקרים נוספים לכל הפחות, לא נפגעו במיוחד החדרים האטומים בעוד חלקים אחרים של הדירות נהרסו כליל, וכמובן שאז שהו בני הבית בחדר האטום…

באותה סקירה אפשר לראות את הדבר הבולט כל כך לעין, שכל אחד, היכן שהחליט (נכון יותר, הוליכו אותו משמיים) להיות – פגע הטיל במקום אחר, אם שהו בחדר אטום, כל הבית יכול היה להתפורר, אבל חדר האטום, בלי הסבר מיוחד, נותר על תיכונו, וכך הלאה.

לאור ה’ציפיות’ וההערכות המוקדמות, לכמות בלתי נסבלת של הרוגים שתגבה חלילה המלחמה הזו, ומששמע העולם כמה טילים נחתו בארצנו ופגעו בבניינים, בעצים ובאבנים, ואין נפגעים בנפש, כינה אדון נורמן שוורצקופף, מפקד כוחות הקואלציה, את מתקפת הטילים הזו “גשם”. אבל זמן מועט לאחר מכן פגע סקאד עיראקי בבסיס אמריקאי ומחק בנין בן ארבע קומות, ואיבד את כל עשרים ושמונה החיילים שהיו בו (לא היו בו יותר). מה שהוכיח שהטיל יכול, והוא מסוכן והרה אסון, אבל החוקים אחרים כשיש בורא ששומר…

ונשגב ה’ לבדו

הנסים מאותה מלחמה הם לאין ספור. כל אדם כמעט, כל טיל, כל בית, כל נתון במלחמה הזו – גרר עוד ועוד סיפורי השגחה מופלאים ומדהימים שעושים משהו בנפש. כל אלו בהכרח מרעידים את הנימה העיקשת שבלב וזועקת מולה: לא ייתכן בעולם שדבר מזה יתרחש סתם כך, כצירוף מקרים. יש כאן יד מכוונת, ויד אוהבת!

אבל רצף הנסים לא היה רק בהצלות המופלאות מן הסוג הזה שהבאנו טיפה ממנו. נס גדול ולא פחות מופלא הוא עצם הדבר שלמרות כל הדיבורים – לא השתמש סדאם חוסיין בנשק כימי בהתקפותיו נגדנו. כאמור, הוא הוכיח למעלה מכל ספק שהיתה לו האפשרות להשתמש בטילים בלתי קונבנציונאליים. מה הדבר שעצר אותו מלזרוע את ההרס הזה עלינו? אין הסבר חומרי. רק יד ה’.

אולם גם עצם החשש מנשק כימי הוביל לחסד גדול, כשאנשים נכנסו בעת אזעקה לחדרים אטומים ולא למקלטים הציבוריים, מה שהיה גורם בכל פעם לבהלה אדירה ומסוכנת…

נס חשוב נוסף הוא, שהצבא הישראלי קורקע בעל כורחו על ידי ארה”ב. כי ניתן רק לדמיין, לו היה הכבוד הישראלי המדומה מתפרץ. מי יודע לאן היתה המלחמה מתלקחת פה, ומי יודע כמה נפשות נחסכו בכך. הכח פשוט נותר אצל מי שיש לו הכח. והתקיים אז: ה’ ילחם לכם ואתם תחרישון. כמדומה שהוכח שזו הצורה המעולה ביותר לנהל מלחמה…

בכלל, ראו כל העת כאילו הבורא מדבר עם בניו באותות של חיבה, כאילו הוא מטהר את עמו: הפגזים הרסו בנייני בטון ופוררו חדרים לעפר, ובכל זאת – השאירו את הנפשות שם בלי שום שריטה ופגע. הם החריבו לגמרי מרכזים קהילתיים עם קירות אדירים, והשאירו בשלמותם, באופן פלאי, את ארון ספרי הקודש ואת המזוזה על הדלת. הם רדפו ארבע פעמים אחר ארבע חנויות של רשת מסוימת ומחקו בדרכם את השלט “כאן פתוח בשבתות וחגים” ר”ל, ולא השאירו אף שריטה ופיצוץ זגוגית בחנויות סמוכות! דברים פלאיים.

הדברים היו כה גלויים והנסים היו כה מוחשיים, שאפילו גדולי וחשובי נציגי שלטון הכופר העידו ואמרו כי מה שהיה כאן, אין לו הגדרה אחרת מלבד: נס! להלן נביא מקבץ ביטויים קצר מפי אישים שכאלו, ולא משום שאנו זקוקים להודאתם, אלא מפני שחשוב לדעת, שבסופו של דבר, מסתבר, ברגע האמת גם הם יודעים מי מוביל ועושה הכל…

שר הביטחון ורמטכ”ל הצבא של המדינה הציונית באותה תקופה, שהיה לאחר מכן לראש ממשלה, התבטא כמה וכמה פעמים לאחר המלחמה: “כאשר אני בוחן את המתרחש בעולם בעקבות מלחמת המפרץ, כאשר אני חושב על משמעות הדברים בזמן שנופלים סקאדים בישראל, איני יכול להגיע למסקנה אחרת מזו שאנו חיים בתקופה שאפשר לשמוע את פעמי המשיח…”

יהודי בשם נחמן שי, ששימש כ’מרגיע הלאומי’ ובשידורי הרדיו הממשלתיים היה אמון על המשימה להרגיע את הציבור בתוצאות ה’רכות’ של הפגזים, (בהיעדר משימות מלחמתיות אמתיות…) אמר לאחר המלחמה באירוע כשלראשו חבש כיפה: “כשאיים הקצב מבגדד לשרוף חצי מדינה הוא ידע על מה הוא מדבר. מסתבר שכמה מן הטילים שנפלו כאן היו מטווחים היטב ופגעו במטרה בדיוק של מטר! אני בטוח שלא רבים מכם יודעים שבאתר מסוים באזור א’ נמצא מצבור הגז של כל אזור גוש דן כמה מטרים מתחת לאדמה. אבל העירקים ידעו על כך. אותו שבוע חל קלקול הצינור הראשי וכל המערכת יצאה זמנית מכלל פעולה. הרשות הממונה סגרה את כל הצנרת באזור לרגל תיקונים, ואז בא הסקאד ופגע ‘בול’ בצינור הראשי. אין ספק שאם היתה זרימת גז רגילה בצינור המפוצץ היתה כל גוש דן עולה בלהבות. אין מילים לתאר את האסון שעלול היה לקרות, ולכן תבינו שאתם אפילו לא יודעים על מה עליכם להודות לבורא העולמים!”

אחד מן האלופים הצבאיים שלא אותה תקופה אמר: “צריך רק להרהר בתוצאות התקפות הטילים. מנקודת ראות צבאית, לא היתה להם כמעט כל השפעה. אמנם הם גרמו לנזקים רבים ביותר, אבל כמעט שלא היו נפגעים, וצריך לסכם ולומר, שגם זה היה חלק מתהליך המלחמה הבלתי ניתן להבנה והנסי.”

אבל לצד פרץ האמונה הזאת, חשוב לזכור, שרבים מהם, לדאבוננו, לא שיפרו דרכם בעקבות האירועים. מה שמלמד שחינוך שהושרש בינקות – קשה עד בלתי אפשרי להשריש…

*

נדמה שהמסר המרכזי והלימוד החשוב שמוכרח להילמד מן המלחמה מלאת מסתורין וניסים זו היא שאין עוד מלבדו. אין לנו באמת על מי להישען אלא על אבינו שבשמים. השלטון הציוני השקיע משך עשרות שנים לבנות צבא, להשיג נשק, לרקום קשרי הגנה, לפתח אמצעי מיגון, להכשיר מאות אלפי חיילים, לטוות חלומות על שלום, ובסופו של דבר, שום דבר מכל המאמצים המדיניים הללו לא הוכיח את עצמו במהלך אותה מלחמה. כי למעשה, המדינה ניצבה בפני עיראק חשופה וחסרת כל הגנה, לא נגד הטילים הקונבנציונאליים, קל וחומר שלא נגד הנשק הכימי, ואפילו לא נגד הפחד והבהלה… אבל הקב”ה הצילנו מיד מבקשי נפשנו ללא כל צורך בעזרים הללו. מה שנדרש הוא רק זאת: להישען רק עליו, ולא על שום כוח השתדלות שבפועל מתגלה כלא כלום.

כי לו לבד הכח, לו לבד הגבורה, ולו לבד התהילה והתפארת…

ב”ה / כתבה היסטורית / מלחמת המפרץה

First appeared in Kehala Kadisha newspaper. Reprinted with permission.