שבע יפול צדיק וקם

אִם מִתְעוֹרֵר אָדָם לִתְשׁוּבָה, אָז מִתְגַּבֵּר עָלָיו בְּכָל פַּעַם יֵצֶר הָרָע יוֹתֵר גָּדוֹל, עַל כֵּן צָרִיךְ בְּכָל פַּעַם הִתְגַּבְּרוּת בְּיוֹתֵר, וְהִתְחַזְּקוּת חָדָשׁ נֶגֶד הַיֵּצֶר הָרָע הֶחָדָשׁ שֶׁמִּתְגַּבֵּר עָלָיו בְּכָל פַּעַם

קיצור ליקוטי מוהר”ן ע”ב

מדוע בכל פעם שאדם מתעורר לתשובה אז מתגבר עליו יצר הרע גדול יותר? למה אין לדבר סוף? יש אמרה בזוהר הקדוש: “מָאן נָצַח? מָאן דְּאָחֵיד מָאנָא קְרָבָא בִּידוֹהִי”, שתרגומה: “מי המנצח? מי שאוחז את החרב בידו“. רבי נתן, תלמידו המובהק של רבי נחמן תוהה:  “מי המנצח?” זאת שאלה מוזרה, מה זאת אומרת? אני הרי יכול להשתמש בעיניים ולראות מי המנצח! בתחרות ריצה – מי שמגיע ראשון, בדמקה – מי ש”אכל” ליריב את כל הכלים, בשחמט – מי שהכניע את המלך של השני, במלחמה בין מדינות – הצבא שכבש את השטח או השמיד את צבא היריב, וכן במשחקי ספורט כמו כדורגל, טניס, וכדורסל יש כללים ברורים מי המנצח! לכן שואל רבי נתן: למה צריך שרבי שמעון בר יוחאי יכתוב לי תורה על מי המנצח? ואז שואל רבי נתן שאלה נוספת: אם השאלה “מאן נצח?” לא מובנת, התשובה עוד יותר מבלבלת! הרי רבי שמעון עונה שהמנצח הוא מי שאוחז את החרב בידו. שואל רבי נתן: מה פתאום? הרי אם הוא ניצח, הוא יכול להניח את החרב, אז למה להמשיך ולהחזיק אותה?

רבי נתן עונה שהשאלה “מי המנצח?” מדברת על המלחמה עם היצר הרע, ובמלחמה הזו המנצח הוא מי שנשאר עם החרב ביד ונשאר דרוך לקרב הבא. המלחמה ביצר הרע היא תמידית. רבי נתן ממשיל אותה למאבק בין שני אנשים שמתגוששים. בשפה שלנו: קרב ג’ודו. שני יריבים נאבקים אחד מול השני וכאשר צד אחד גובר, הצד השני הופך אותו ומתרומם מעליו, ושוב הצד הראשון מבצע מהלך נגדי וגובר שוב, וכך הם נאבקים כל הזמן. רבי נתן אומר שהיצר הרע אינו מרפה, אי אפשר להכניע אותו לתמיד. ניצחת אותו? הוא יתרומם וינסה להכשיל אותך פעם נוספת. הוא כבר הפיל אותך? אסור לך להתייאש, ועליך להתרומם מחדש עם חרב המלחמה שלופה בידך. העבודה הזו תמשך עד שלעתיד לבוא יגיע משיח בן דוד והקדוש ברוך הוא ישחט את יצר הרע כמו שאומרים חז”ל, אבל עד אז המלחמה אינה פוסקת, והמנצח הוא זה שלא מְשַׁנֶה מה יהיה – הוא נשאר תמיד במצב ‘היכון’ לקראת המהלך הבא של היצר הרע, וגם אם הוא מעד –  הוא קם מחדש.

מספרים שפעם אחת חסיד אחד הלך ברחוב והחליק. אדם שראה אותו צחק עליו ואמר: “אתה רואה, בגלל שאתה חסיד –  נפלת!”, ענה לו החסיד: “להפך, בגלל שאני חסיד – קמתי!”.

אפשר להתחזק מכך שכל פעם כשנופלים, זה נובע מִיֵצֶר רע חדש שהגיע אחרי שהתעוררנו לתשובה והתקדמנו, ואם כך אז זה אומר שבסך הכל אנחנו במגמה חיובית.

חז”ל המשילו בין השאר את היצר הרע לדוב. ישנו משפט שאומר: “לפעמים אתה אוכל את הדוב, ולפעמים הדוב אוכל אותך”. רבי נחמן מזכיר לנו שלא מְשַׁנֶה מה עבר עלינו עם הדוב הקודם, הקרב האמיתי הוא עם הדוב הבא.

(גירסה קודמת בפייסבוק, כאן.)

האדם צריך שיהיה לו אמונה בעצמו

אִם אַתָּה מַאֲמִין, שֶׁיְּכוֹלִין לְקַלְקֵל תַּאֲמִין שֶׁיְּכוֹלִין לְתַקֵּן!

ליקוטי מוהר”ן תִּנְיָנָא תורה קי”ב

בעולם אומרים שמספיק שוטה אחד כדי לשרוף יער שלם, שכוח הקלקול הוא הרבה יותר, ושבגפרור אחד קטן אתה יכול לעקור עמל ויגיעה של אנשים רבים במשך עשרות ואולי אף מאות שנים, אבל רבי נחמן אומר שזה לא חידוש. החידוש הוא להאמין שבאמצעות מילה טובה אחת שלך, במעשה קטן, אפילו במחשבה אפשר לבנות, להקים ולהציל עולם ומלואו. זו הסיבה שרבי נחמן משתמש במילה: “תַּאֲמִין. אם אדם יבוא לחברו ויאמר לו: “תאמין לי, הלכתי לבית המדרש והוא נמצא בדיוק באותו מקום שהוא היה אתמול!” זה ישמע מצחיק, על משהו פשוט ומובן לא צריך אמונה. רק על משהו שאינו נתפס, שם שייך הביטוי: “אמונה”, וזו הכוונה שכדי להאמין בקלקול לא צריך להיות “בעל אמונה” גדול, כי זהו הטבע האנושי. זה מסתדר לנו מבחינה הגיונית שמספיק שוטה אחד כדי לשרוף יער שלם, אבל להאמין בכוח המתקן , בכוח הבונה – זה פחות נתפס לנו, ולכן בשביל תיקון נדרש שריר יותר של אמונה.

ברובד עמוק יותר, האמונה שייכת רק בתיקון, וקלקול הוא בכלל ההפך מאמונה. רבי נחמן אומר שאמונה היא  מלשון גידול, כמו הפסוק במגילת אסתר המתאר את מרדכי שאימץ וגידל אותה: “ויהי אומן את הדסה”: לשון משפחה אומנת, משפחת אומנה. קלקול לא מגדל או מגדיל שום דבר, אמונה כן.

אז במה רבי נחמן רוצה שנאמין? בדיוק במה שאולי לא נתפס לנו בשכל בקלות. שנאמין שכוח התיקון גדול יותר, שנאמין בו שהוא משמעותי. מרבית הצדיקים לימדו אותנו להיזהר מלשרוף את היער, רבי נחמן מלמד אותנו שתמיד אפשר לנטוע יערות, והנטיעה הזו, התיקון הזה, הגידול הזה, רב יותר מכוח ההרס. איך זה יכול להיות? לכל דבר יש שורש רוחני. כמו שלכל עשב ועשב יש מלאך שאומר לו: “גְדַל!”, כך לכל עשב גם יש מלאך שאומר לו: “חֲדַל!”. לכל פעולה שאדם עושה בעולם העשייה יש השלכה שמשפיעה על העולמות העליונים, וכל מהלך בעולמות העליונים משפיע חזרה על העולם הזה. בעולם הזה הכוח הוא מוגבל, הוא רק השתקפות של “מה שקורה למעלה”, ורבי נחמן בעצם מחזק אותנו שאם אנחנו חושבים שיש לנו כוח השפעה על העולמות העליונים בקלקול – אנחנו צריכים להאמין שיש לנו כוח השפעה גם בתיקון. וברור שבשורש, בעולם הרוחני, כוח התיקון גדול לאין ערוך מכוח הקלקול, ואם נהיה מחוברים לאמונה הזו – , אז גם ההשתלשלות של התיקון לעולם הזה תהיה גלויה וניכרת.

לזה רבי נחמן קורא “אמונה”. הוא מכוון אותנו לחיים של בחירה בטוב, בתיקון. הוא מכוון אותנו למקום של אמונה, של עבודת השם אמיתית ונכונה.

(גירסה קודמת בספריית נשמה, כאן.)

אין זה נפילה כלל!

להעביר הילוך

אֲבָל בֶּאֱמֶת אֵין זֶה נְפִילָה כְּלָל, רַק שֶׁזֶּה מֵחֲמַת שֶׁצָּרִיךְ לַעֲלוֹת מִדַּרְגָּא לְדַרְגָּא לְפִי בְּחִינָתוֹ… וְצָרִיךְ בְּכָל פַּעַם וּפַעַם לְהִתְחַזֵּק אֶת עַצְמוֹ הַרְבֵּה וְלִבְלִי לִפֹּל מִזֶּה בְּדַעְתּוֹ כְּלָל עַד שֶׁיִּתְגַּבֵּר עֲלֵיהֶם וִישַׁבֵּר אוֹתָם מֵחָדָשׁ

קיצור ליקוטי מוהר”ן כ”ה 

לפעמים ישנה תחושה שאחרי שמצליחים להשיג דרגה מסוימת שרצינו להגיע אליה, מגיעה פתאום נפילה לא צפויה. מכירים את זה? קרה לכם פעם?

ולהעביר הילוך ברכב עם גיר ידני גם קרה לכם פעם? זה בדיוק אותו הדבר. כשרוצים להעלות הילוך, יש איזה שבריר שנייה שבו על מנת לעלות להילוך הגבוה, הגיר מתנתק מהגלגלים ואז יש שנייה של האטה לפני שהרכב מסתער ושועט מחדש במהירות גבוהה יותר.

אף על פי שרבי נחמן לא היה מכונאי רכב, הוא היה מכונאי נפשות, וזה בדיוק מה שהוא אומר כאן: “אֵין זֶה נְפִילָה כְּלָל, רַק שֶׁזֶּה מֵחֲמַת שֶׁצָּרִיךְ לַעֲלוֹת מִדַּרְגָּא לְדַרְגָּא”. הניתוק והבלימה של מערכת ההילוכים של הנפש שלנו הם הקדמות הכרחיות להאצה, להתקדמות, למעבר לשלב הבא. אבל מה עושים כשחווים את נפילת המתח הזו כשפתאום ה”נסיעה” שלנו “נופלת” לרגע?

אומר רבי נחמן שמה שנחווה אצלנו כנפילה הוא בסך הכל ענין של שיפוט בעיניים קטנות ואנושיות. אנחנו מגדירים לעצמנו מה היא נפילה בעולם הרגשי או בעולם התוצאות. אבל בעולם האמיתי לא קיימת נפילה. כל יום, כל רגע שעובר מקרב ומקדם אותנו עוד קצת, עוד טיפה לאורו של משיח. העולם נמצא במגמת עלייה מתמדת גם כאשר יש תחושות של נסיגה, והבעיה שלנו היא השיפוטיות שלנו לנסיגות והנפילות הללו. שמחה ודיכאון, יום ולילה, חורף וקיץ, המגמה של הכל היא עלייה. העובדה שאנחנו מתחברים יותר לאור וליום, אינה מפריעה לבחינה האמיתית של העלייה המתמדת באופן שווה גם, ואולי אפילו בעיקר בלילה. בגלל שאנחנו מחוברים לבחינה של יחסיות, אנחנו כל הזמן ביקורתיים, ושופטים את המצב בערכים טובים ולא טובים. דרך הפעולה הזו הינה חלק מהמערכה הפסיכולוגית של היצר הרע. הוא מנסה לדכא אותנו, אבל עלינו להתגבר עליו ועל הסחת הדעת הזו.

להפך! חזרתם של הניסיונות אינה מעידה על נפילה רוחנית, אלא על עבודה שניתנת לנו במתנה כדי לעלות שלב נוסף. אם לאדם יש תקופה ארוכה בלי ניסיון בגזל, לשון הרע או כיוצא בזה, אז עכשיו נותנים לו ניסיון בדיוק במה שנחוץ לו כי הקליפות מתעוררות לפני שהאדם עולה דרגה, ובכדי לצמוח ולגדול צריך קודם כל להשיל אותן.

(גירסה קודמת בספריית נשמה, כאן.)