פי שנים ברוח

בין יוצר הרים לבורא ברוח
בין פועל ועושה ובין מגיד שיח
בין המדע הטכנוקרטי והאדם הפועל
ובין המעמיק, בן ההרגש הפועל
בין פועל אדם יודע מדע ויוצר
והיא ניכרת ומלאכתו בארץ עשויה ונראית
לבין האלהים פעולתו אינה היכלי תפארת ולא כבוד גשמי אומרת
אמנם בורא הוא יש מאין אף כי אין בו מראה עין
גבוה מהררים ממקום מושב צל חומר אדם
אינו גשם, לא בשר ולא דם
אין בו גשם ולא רשם
מוצאו מהאפס וההעדר
אין בו טבע – ואין בו גבול ולא גדר
ומשיבוא היום ועד שיפוח וינטו צללי ערב על העולם
ועבי הליל יסתירו יחביאו בכנף כסותם על מעשי אנוש ופלאי מעללם
ויסערו סערות יום אחרון ופני הדור כפני כלבים
ובבני האלהים יהיו מלעיבים
שם יפציע אור אותה יצירת רוח
כמו נר אחד שדוחה הרבה מן החושך
ניכרת מן האין בולטת מתוך מסגרת האפס של עולם גשם
שאר רוח מול זמרת גשם
וקול זמרה יביע יריע אף יצריח
ינשא על הרים רמים- להודיע בראש כל עמים מה בין יוצר הבלים
ובין בורא עולמים
פי שנים ברוח!

יסודו וסופו – עפר

אדם בשר ודם משול לחרס

ויצר על מצר עומד להרס

ויוותר אדם לבדו בלילה הארוך

ויצר עליו לאבדו, מלחמה עליו לערוך

ויפול ויקם, ויפול ויקם

מצפה ליום שילם ונקם

ליום שכולו ארוך

וה’ מלחמה יערוך

וישחוט צר בחצר גינת ביתן

בגן סעודת לוויתן,

ונשגב אז ה’ לבדו – ויוותר אישו עימו.

אדם יסודו מעפר וחייו מעפר בנפשו יביא לחמו

חרוש וזרוע באדמת חרץ

להוציא לחמו מן הארץ

להחיות קרוץ חרץ לחמו מן הארץ

ונפשו איך ישיב אדם את חיי הרוח

אם לא יהגה בדברי תורה חרוטים עלי לוח

ורוח מרחפת עם המים קרועה בין ארץ ובין שמים

כמהה לידע אותו קו המבדיל בין רוח לגשם

בין חומר ורושם

ומראה האלקים אין בו רשם

בין חושך ובין אור ובין טמא לטהור

בין תחתון לעליון ובין נצח וכליון

טבוע בדמיון או לרום אל ההגיון

אם לנסוק אלי שמים ואם לדבוק בגהינם.

ואדם יסודו מעפר וסודו כעפר

בנפשו ילחום מלחמת החיים

בזיעת אפו ולא בחיים נוחים

בחיי שבירת תאוות הגשם

ימחלו עוונות ויטהר רושם.

משול כחרס הנשבר

נשבר מטומאתו ונטהר

כי בתשובה ולב נשבר

ימחול הקל את עבר

וזרעי מעש שהושקתה בוקר בדמעתו

יבא לעיתות ערב נושא ברינה אלומתו.

אדם יסודו מעפר וסודו כעפר

שפל ברך, שפל רוח כעפר

וכוחו להצמיח כעפר

בתשומת עין להתחדש

ולהוציא יש מאין

אמנם כעץ השתול על העין –

לינוק מדור ראשון

לא לנטות לא לסטות ממסילת צאי לך בעקבי הצאן.

ואדם בהיותו נער כמוהו כמו הבער

העומד בלב היער על שביל סגור בשער

בלב יער הדיעות ושביל ושער המראות

בלב יער רצינות ושביל רצוף כשלונות

וכמו הלב לבדו לא יוכל לפשוט הגיונות

וכמו השכל לבדו לא יוכל ליישם רעיונות.

כן הנפש לבדה לא תוכל לקיים אמונה בסבך האמונות

ולא יוכל זה הנער הבא בשער הבינה ליכנס אל הגינה…

Uncompleted.

הרהור תשובה

נפש הרוסה, מושפלת ודרוסה

פצועת מכה ומורסה, מיד אסרה,

– יצרה אוסרה –

בליפוף עבותות, שטף תאוות

תשוקות נאהבות, תועלות נכזבות

– לא לעבוד, רק לשגות, רק לשבות –

ולרגע עלתה מחשבת זדון, לעורר עליו מדון על יצרי

לא לתיתו למלוך,              לא לתיתו להלוך בחצרי

כי הוא לא אוהב, רק צר ואויב, מהלך בחצרי

עצותיו רעל, מכוסה ממעל, גלעד וצרי

אז זעקתי אלוקי      פדני מן הבור          כי גדולה המכה

והוא משיב אלי מן החור     “בני אַיֶכָּה”    זה תלוי רק בך!

אז קמתי אני נחוש לנצח להעיז ביצרי מצח

לצאת מביצת הרפש לנתק את כבלי החופש

ולתהות את תהיית הנפש:

מה מהותה יעודה    של בת יהודה,

ולהוציא ממחשבות עומק

עומק מחשבה

ומבעירת לב רותח

הרהורים של תשובה