Month: June 2016 – כ״ב בסיון תשע״ו

התמחות אישית בחלוקת עבודה יהודית

המכיר את מקומו

התפקיד האישי המיוחד לך

עזרא התעורר באותו בוקר מאושר מן הרגיל. סופסוף, לאחר הרבה בקרים שוממים ומחוסרי מעש, יש לו עבודה טובה. היום הוא מתחיל לעבוד כנהג אוטובוס מן המניין.

בעוד אפלת הליל פרושה, יצא אל בית הכנסת להתפלל שחרית עם הנץ החמה. תכף אחר התפילה מיהר להתייצב במסוף, נכון לצאת לדרכו החדשה תרתי משמע.

הוא הגיע אל התחנה רבע שעה לפני הזמן, נחוש להוכיח להנהלה כי הינו עובד בעל מוסר עבודה גבוה שיעשה את עבודתו על הצד הטוב ביותר. במעט הזמן שנותר עד זמן היציאה, הכין לעצמו קפה, כשבינתיים הסדרן מסביר לו שוב מה מסלול הקו שלו לעבר כל היישובים המרוחקים.

בשעה היעודה התיישב על מושב הנהג המרופד, התניע ויצא לדרך. ממרחק מה כבר ראה את התחנה הראשונה, ליבו התרחב כאשר ראה את כמות האנשים שהצטופפו שם. הוא עוצר ברוב חשיבות שלושה-ארבעה מטרים לאחר התחנה והתרווח על מושבו, מתכונן לקליטת ההמונים.

אך… אף אחד לא חנן את האוטובוס שלו במבט. הם נותרו עומדים מביטים לכיוון האופק כאילו הוא אוויר.

‘לא רוצים לא צריך’ סינן עזרא וסגר את הדלתות. ‘יש עוד הרבה תחנות’. ניחם את עצמו.

אלא שעבר תחנה ועוד אחת, כולן היו מלאות אנשים, אך כמעט אף אחד לא התעניין בו ובאוטובוסו… כאשר עמד כבר לצאת מן העיר היו באוטובוס המפואר שלו אחד-עשר נוסעים בסך הכל כולל תינוקות…

הנסיעה הארוכה הסתיימה, ולאחר הפסקה קצרה, יצא לנסיעה חזור. כמות האנשים שעלו לאוטובוס שלו כעת היו עוד פחות מאשר בהלוך.

כך נמשך היום עד שהסתיים. הוא מגיע אל המסוף, נוטל את פדיון היום, מעט מזומנים, וניגש אל האחראי. הוא מושיט לו את הכסף, הלה סופר ורושם ברישומיו ופוטר אותו לשלום.

רגע לפני שיצא, קלט נהג אחר שנכנס אל המשרד, בידו תיק תפוח מלא במזומנים, שטרות ומצלצלים. את כל זה עשה רק היום! עזרא היה המום.

כל הלילה חשב והפך בדבר, איך בדיוק ניתן להגדיל את הפדיון היומי, עד שהבזיק במוחו הרעיון.

למחרת, למרות שלא ישן הרבה, קם מוקדם. התפלל ומיהר אל האוטובוס שלו. הוא הביט אל האחראי במבט רב משמעות שאומר, ‘היום אפתיע אותך. חכה ותראה!’

הוא התניע ויצא, הגיע לתחנה הראשונה, העמוסה באנשים, הוא פתח את הדלתות וצעק “לבני ברק!”

בדיוק כפי שחשב, כל הממתינים נהרו אל האוטובוס פנימה, שילמו לו ביד רחבה, ועזרא רווה נחת. כך עשה בכל התחנות הבאות, כאשר מה שהמריץ אותו זו התמונה של האחראי המופתע מן הסכום שיביא לו הערב…

לאחר שסיים את יום העבודה, היה כמאמר הפתגם, ‘עייף אך מרוצה’. הנה, הוא מתגלה כעובד מסור שרווחי החברה בראש מעייניו. בחיוך מרוח מצד אל צד נכנס אל המשרד, ללא אומר שפך על השולחן את תכולת התיק. אלפי שקלים בכל סוגי השטרות והמטבעות נפלו אל השולחן.

“מה קרה?” חייך אליו האחראי, “הייתה איזו שמחה בדרום היום? איך הבאת סכום גדול כל כך?”

עזרא הרגיש שהגיע רגע השיא שלו. הוא סיפר לאחראי בגאווה בלתי מוסתרת על הקו הרווחי שעשה היום לבני ברק. לפתע שם לב לפניו המאדימות של האחראי שהרים עליו בשאגה: “עשית מה???”

כל הביטחון העצמי של עזרא נמוג כלא היה. “מה”, הצטדק, “בסך הכל עשיתי לכם יותר כסף”…

האחראי התחבט רגע האם לנסות להסביר לו מה בדיוק הבעיה, אבל כעסו הגדול גבר: “קח את הדברים שלך ואל תחזור מחר! אתה לא מבין שזה לא הקו שלך? לא התפקיד שלך? שאנשים שהיו צריכים להגיע לדרום לא הגיעו בגללך? שיש מי שממונה על הקו לבני ברק? שרק הפסדנו בגללך???”

לכל יהודי, כידוע, יש תפקיד ייחודי משלו בעולם הזה. תפקיד אותו מסוגל רק הוא, במקומו ובמצבו, למלא, ומאז בריאת העולם, לאורך כל הדורות עוד לא נולד מי שיכול למלא את מקומו ולהחליפו במילוי תפקידו.

מעט קשה לזכור את הקביעה הפשוטה והחשובה הזו, בעודנו נמצאים במסגרת הישיבה, יחד עם עוד עשרות ומאות חברים שלומדים אותו דבר ודומים בסדר היום בהתמודדויות ובשאיפות ואפילו מעט בפנים… קשה מאוד ליחיד להכיר בייחודיותו בתוך כל הקהל הגדול הזה.

אבל זהו הפשט הפשוט בקניין “המכיר את מקומו”, לא להיות כבולים לתכתיבי החברה, לא לנסות לחקות אף אחד, אלא להבין שהתפקיד והדרך שלך בעבודת ה’ ודרך הלימוד הפרטית שלך הוא בלעדי וייחודי אך ורק לך, וכל הסביבה והחברים כולם לא נועדו אלא למצב אותך במקומך שם עליך לזרוח.

חז”ל אומרים “אם רץ לבך החזירהו למקומו”, אם הלב שלך חושק להיראות כמוהו, להבין כמוהו, להבריק כמוהו, דע שיש לך מקום אישי ששמור עבורך בלבד. מקום שבנוי לפי הצרכים והיכולות, האופי והכישרונות, הנתונים והאפשרויות שניתנו אך ורק לך, ומדוע תוותר על חלקך ותנסה לשווא לחקות את חברך?

זכור! אין לך בחור שאין לו מקום, וכל אחד הוא בן יחיד ומיוחד שיש לו כאן תפקיד ייחודי ובלעדי. זה המחייב וזה המכוון.

Courtship Planning For Divorce

An unmarried non-Jewish young lady was overheard saying to a friend, “When I go out with a guy I ask myself if this is the man I want my children to spend every other weekend with”. Can the world become more insane than this?

Excerpted from Orhnet, here (page ten).

Did Egypt Disarm Their Jews Too?

More Hebrew Warriorship in the Mishnah!

b’Shem HASHEM El `olam

7 Marhheshwan 5770 (October 25, 2009)

In ancient Israel, warriorship — particularly with staves (reed sticks) — was a part of everyday Jewish life.  See the Mishnah, Rosh haShanah 1,9:

“He who saw the new moon [and must give testimony in Jerusalem] but cannot go [on his own] — he is to be brought on an ass, even on a stretcher.  And in case an ambush is set up against them, they are to take staves [“maqloth” = staves/sticks/cudgels] in hand.  And if the journey is long, they are to take food…

We learn from this that the average Jew in Israel (for whom this law is intended) was skilled enough in combat with simples staves, to rout attackers bearing swords, spears, etc. According to Habbani-Jewish tradition, the reed-stave (“qan suf”) is the primary weapon the Israelites trained in from the days of our sojourn in Egypt, since we were forbidden to train with other weapons.  That is why it is called “yaara” in Yemenite, from the Hebrew word “ye’or” — the Nile.

See a brief demonstration of this combat by the Aluf Abir Yehoshua Sofer:

Abir Qesheth Hebrew Warrior Arts- Double Nabuta On The Rocks

With Torah blessings,

Mori Michael Shelomo Bar-Ron

From Torath Moshe, here.

The Israeli Medical Mafia

Israel’s very first successful heart transplant, in fact, used a stolen heart.

In 1968 Avraham Sadegat unexpectedly died two days after being hospitalized for a stroke. When his family was able to retrieve his body (the hospital initially refused to release it) they found his chest covered with bandages—odd, they thought, for a stroke victim. Upon removing the bandages they discovered that the heart was missing.

During this time, the press was announcing Israel’s first heart transplant. The family began to raise questions, but the hospital denied any connection. After the family raised a media furor, petitioned three cabinet ministers, and signed a document that they would not sue, the hospital finally admitted it had used Sadegat’s heart.

An Israeli newspaper quoted Sadegat’s tearful wife: “From the moment he entered the hospital, they apparently saw him only as a potential source of organs and not as a man in need of treatment. They only thought about how to do the deed without us knowing.” Sadegat’s medical condition pre-organ removal is unclear. According to an Israeli media report, “Once a heart stops beating, it is no longer fit for transplantation.”

…

Excerpted from an obviously biased site (broken link), but the above story is common knowledge.