חברת “ברייטסורס” (לשעבר – חברת “לוז” הישראלית), זכתה לפני כמה שנים במכרז להקמה של תחנת כוח סולארית (בשיטה התרמית, על ידי מראות ומגדל) ליד אשלים בנגב, בהספק 120 MW, ובמחיר מובטח של 85 אג’ לקוט”ש, למשך 20 שנה.
חברת ברייטסורס הקימה ומפעילה את התחנה הסולארית ה”ענקית” באתר אייבנפה בארה”ב, הפועלת באותה שיטה בדיוק. “ענקית” במרכאות, כי 390 המגאווט שתחנת אייבנפה אמורה לספק הם כ- 1/3 מההספק של תחנה פחמית או גזית רגילה אחת, וגם זה מסופק רק 20% מהזמן, כלומר – הכמות הכללית של חשמל שהיא מספקת קטנה מאד. התחנה “ענקית” רק מבחינת עלות ההקמה שלה – 2.2 מיליארד דולר, כשכול הכסף בא ממענקים וערבויות של ממשלת ארה”ב.
בארה”ב למדו את הלקחים. חברת ברייטסורס כבר הפסידה את כל הפרויקטים נוספים שתוכננו בארה”ב, הם בוטלו בגלל כישלון אייבנפה. ברייטסורס מתגאה בכך שעדיין יש לה חוזים לפרויקטים אחדים בחו”ל, בדרום אפריקה ובישראל. הפריירים האלה עוד לא שמעו על הכישלון. בארה”ב השתכנעו שהטכנולוגיה התרמו-סולארית יקרה מדי, אפילו ביחס לטכנולוגיה הפוטו-וולטאית (שהיא עצמה יקרה פי 4 מחשמל המופק בגז). בארה”ב עצרו את כול ההשקעות בתחנות תרמו-סולאריות.
רשות החשמל של ישראל צריכה להתעשת במהירות, ללמוד על כישלונות ברייטסורס בארה”ב, ולא להעמיס על הציבור בישראל את עלותו של פרויקט שלא עובד. יש לבטל את תחנות הכוח התרמו-סולאריות שאושרו להקמה באשלים שבנגב. תחנה “תרמו” שנייה הייתה אמורה להיות מוקמת על ידי שיכון ופיתוח בשותפות על חברת אבנגואה הספרדית שפשטה בינתיים את הרגל. גם אותה חייבים, כמובן, לבטל. הרפתקה זו של “חלוציות” כביכול, והשקעה של כסף כבד בדברים שלא הוכחו כעובדים היא קלות דעת מדהימה, וזלזול בכספי הציבור. עכשיו, כשיש הוכחות ברורות לכישלון הטכנולוגיות האלה – קל וחומר שיש לרדת מהחוזים האלה במהירות.
ממשלת ארה”ב אשמה גם היא בהיגררות אחרי היסטריה ואידיאולוגיה, והתעלמות מהגיון ומעובדות הנדסיות ברורות. חברת “ברייטסורס” מכרה “לוקשים” אודות כושר ייצור של התחנה, אותו לא הצליחה לממש. לו נהגה ממשלת ארה”ב קצת בזהירות, יכלה להקים רק מגדל שמש אחד (במקום השלושה באייבנפה, ראה תמונה), ולהתנות הקמת שני המגדלים האחרים בהצלחתו של הראשון. אבל ההיסטריה הירוקה לא סובלת שימוש בהגיון. כעת הלכו 2.2 מיליארד דולר פייפן.
ובנוסף לכל ישנו הנזק האקולוגי הכבד של שריפת אלפי ציפורים.
יעקב
רוצים לקבל התראה במייל עם פרסום כתבה חדשה? לחצו כאן להרשמה.
Following are the words of the book “Tiferes Shlomo” on Beshalach defending the false notion known today as “Da’as Torah”:
“וישובו ויחנו לפני פי החירות”, פרש”י להגיד שבחן של ישראל כו’ אלא אמרו אין לנו אלא דברי בן עמרם. לכאורה למה לא אמרו אלא דברי משה מה זה שהזכירו בשם אביו בן עמרם. אמנם כתיב (שמות יד, לא) ויאמינו בה’ ובמשה עבדו וכן אמרו ז”ל (מכילתא בשלח יד, טו) כדאי הם וזכות אבותיהם והאמונה שהאמינו בי ויצאו לקרוע להם הים. דהנה ידוע שבזכות האמונה נגאלו ממצרים ובפרט בים הוצרכו להתחזק יותר באמונה גדולה עד מאד.
והנה במ”ח דברים שהתורה נקנית בהם נאמר (אבות ו, ו) באמונת חכמים. ושורש אמונת חכמים להאמין בדבריהם של צדיקי הדור אשר רוח ה’ נוססה בם וכל הענין שיאמרו ויעצוהו אף בדבר הרשות ואף שהוא נגד השכל הפשוט ואף כי יאמר שאינו מפי ה’ כמו הנביא. כי בזה חכם עדיף מנביא. כי הנביא אשר ידבר דבר בשם ה’ כה אמר ה’ אינו שייך האמונה בו זולת בדבר ה’ אשר דבר ויאמינו בקול ה’ ע”י נביאו. אבל אמונת חכמים הוא האמונה בדברי החכם עצמו אף שהוא נגד השכל ולא מפי ה’ אעפ”כ נהנין ממנו עצה ותושיה וכאשר יגזר אומר כן יקום בכל דבריו גם בדברי עוה”ז ועצות אנשים בעוה”ז במו”מ וכיוצא.
ובדרך הזה יהיה הגאולה ב”ב כימי צאתך מאמ”צ (מיכה ז, טו) ומי שאינו מאמין בכל זה הנה הוא מעכב הגאולה וגורם גלות כו’ ע”כ כאשר הוצרכו בנ”י לעבור כו’ לזכות לגאולה על ידי דרכי האמונה נתן הש”י להם ע”י משה הנסיון שלא ע”ד השכל הישר ויצום משרע”ה וישובו ויחנו וגו’ אשר לכאו’ נראה דבר זה זר בעיניהם. כי איך נתקרב אל רודפינו. אעפ”כ נתחזקו ישראל באמונתם ואמרו אין לנו אלא דברי בן עמרם. ר”ל דברי בן עמרם אע”פ שאינו משה רבן של כל הנביאים ואף אם יאמר דבר זה מלבו ולא על פי נבואה נשמע לו וזהו ויאמינו בה’ ובמשה עבדו בשתי האמונות האלו עברו וזכו לקריעת ים סוף לנס הגדול הזה השייך לקבלת התורה וגם שם נאמר (שמות יט, ט) וגם בך יאמינו לעולם וזה דרך קניות התורה באמונת חכמים כנ”ל
כולם יודעים שבמהלך הגלות הארוכה, הגויים ערכו ויכוחים פומביים עם חכמי ישראל כדי לשכנע אותם בצדקתם ולגרום ליהודים להמיר את דתם. מתברר שהישג אחד חשוב ומשמעותי היה להם: הם הצליחו להחליף את החלוקה היהודית המקורית של התנ”ך בחלוקה חדשה, המוכרת לכולנו כחלוקת הפרקים.
כל אחד שמצטט פרק ופסוק משתמש ללא ידיעתו בחלוקה שהגויים הכניסו לתנ”ך. חלוקה זו נכנסה לתנ”ך עם המצאת הדפוס בעקבות העובדה שכל המדפיסים היו נוכרים.
בחלוקת הפרקים יש שיבושים רבים- שיבושים שנובעים מטעות בהבנת הפסוקים ושיבושים שמטרתם להכניס רעיונות ודעות נוצריים, הדוגמאות רבות (פרקים א’ וב’ בספר בראשית, רוב פרקי ספר שופטים וספר הושע ועוד). מי שמתעניין בכך יכול לעיין בהקדמה לתנ”ך קורן.
עורך החומש החדש, בצלאל אריאל מסביר ששלילת חלוקת הפרקים אינה העניין המרכזי: “הרעיון הוא לשוב להשתמש בחלוקה יהודית מקורית. חלוקה המבטאת את ערכי היהדות, חלוקה שלימודה הוא בעצמו לימוד תורה”.
האם הייתה בשימוש חלוקה יהודית מקורית? אריאל מפתיע: “בהחלט כן. כיום אנו נוהגים לקרוא בתורה לפי מנהג בבל שמסיימים את התורה פעם בשנה, אך מנהג ארץ ישראל היה שונה ולפיו סיימו את הקריאה בתורה בשלוש שנים.”
“חלוקה זו נמצאת בשולי תנ”ך קורן, תנ”ך מוסד הרב קוק ותנ”ך כתר ירושלים ובעוד הוצאות, אך היא החלוקה היחידה שמופיעה בכתבי היד היהודיים לפני המצאת הדפוס.”
עושים לייק לסרוגים ונשארים מעודכנים!
חלוקה אופטימית
כאמור, חלוקה זו מלמדת אותנו ערכים והשקפת עולם יהודית. דוגמאות? בבקשה.
סדר א’ של חומש בראשית כולל בתוכו את יום השבת, היום המסיים את השבוע, היום הקדוש ביותר בשבוע. סדר ב’ מתחיל בתיאור המקביל של הבריאה. לעומת זאת, בחלוקה המופיעה כיום בתנ”כים פרק א’ מסתיים בסוף יום שישי.
סדרי ארץ ישראל עוסקים בחיים ואינם מדגישים את המוות. ולכן מות שרה [ויהיו חיי שרה], מותו של יעקב אבינו [ויחי יעקב] וגם מות משה [וילך משה] אינם התחלת סדר אלא חלק מסדר גדול יותר.
סדרי ארץ ישראל מלמדים שהקורבנות הם צורכו של המקריב! בניגוד לתפיסה האלילית שהם צורכו של האל. כמו שירמיהו מדגיש [בהפטרת פרשת צו]: כִּי לֹא דִבַּרְתִּי אֶת-אֲבוֹתֵיכֶם, וְלֹא צִוִּיתִים, בְּיוֹם הוֹצִיאִי אוֹתָם, מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם עַל דִּבְרֵי עוֹלָה וָזָבַח.כִּי אִם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה צִוִּיתִי אוֹתָם לֵאמֹר, שִׁמְעוּ בְקוֹלִי וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹקים, וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי לְעָם, וַהֲלַכְתֶּם בְּכָל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אֲצַוֶּה אֶתְכֶם, לְמַעַן יִיטַב לָכֶם.
ולכן אין סדר הפותח בציווי להביא קורבן! למעט קורבן חטאת בו ברור לכל שהוא צורך המקריב ולא צורך גבוה.
ולסיום, פרשת ויצא היא פרשה [סתומה] ארוכה מאוד. יש בה 148 פסוקים! גם החלוקה הנוכרית וגם החלוקה היהודית חילקו אותה למספר חלקים. הפסוקים הפותחים את הסדרים שלנו הם פסוקי חמלה ורחמים, השגחת ה’ והגנתו את החלשים! במה פותחים הפרקים? חפשו בעצמכם.
מימין חלוקת הפרקים והפסוקים היהודית. משמאל חלוקת הפרשיות היהודית
לגאול את התנ”ך
ומה משמעות השם ‘שיבה לביצרון’? אריאל מצטט את דברי הנביא זכריה שאומר: “שׁוּבוּ לְבִצָּרוֹן אֲסִירֵי הַתִּקְוָה גַּם הַיּוֹם מַגִּיד מִשְׁנֶה אָשִׁיב לָךְ” ומסביר על פי רש”י שמדובר בפסוק שקורא לנו לחזור לכוחנו ולכבודנו, ולחדש את משנה התורה ששכחנו.
לפי תפיסתו של אריאל קריאתו של הנביא אלינו מתממשת גם על ידי שנחזיר למקומה את החלוקה היהודית – חלוקת הסדרים.
ויש לו על מי לסמוך, הוא מציין כי “הרב יהודה קרויזר והרב זלמן מלמד אמרו לי שמדובר בנדבך נוסף בגאולת ישראל”.
באתר ניתן למצוא את ברכות הרבנים שמברכים על המהלך, תוכנה להמרה בין החלוקה הקיימת בתנ”כים והחלוקה היהודית, פורום שאלות והצעות וכן מאמרים נוספים שנכתבו על הנושא.
קיבלתם תיאבון? כנסו לאתר “שיבה לביצרון” ולדף הפייסבוק וגם אתם תוכלו לומר שהייתם בין הראשונים שהניעו את משק כנפי הפרפר.
In the summer of 1776, Benjamin Franklin proposed that the Great Seal of the United States should depict Moshe Rabbeinu at the Yam Suf, his staff lifted high and the Mitzriyim drowning in the sea. Jefferson urged a different design: Klal Yisrael marching through the Midbar, led by amud ha’eish and amud he’anan, the pillar of fire and the pillar of smoke.
American slaves in the 19th century famously adopted the imagery and language of Yetzias Mitzrayim to express the hopes they harbored to one day be free. In one famous spiritual, they sang of “When Israel was in Egypt land… oppressed so hard they could not stand,” punctuating each phrase with the refrain “Let My people go.”
Similar references to our ancestors’ liberation from Mitzrayim informed the American labor and civil rights movements as well. In his celebrated “I’ve Been to the Mountaintop” speech, Martin Luther King pined to “watch G-d’s children in their magnificent trek from the dark dungeons of Egypt… on toward the promised land.” And he sought to assure American blacks that “the Israelites” suffered much before gaining their freedom, and so neither should his listeners give up hope.
It says much that so many have modeled their aspirations on the Divine extraction of goy mikerev goy, “a nation from the midst of a nation” (Devarim 4:34). To the Western world, the account of our ancestors’ release from slavery is the mother of all liberation movements. And, at least in a way, one supposes, it is.
But the reading of freedom as mere release from repression is sorely incomplete. Because after Shalach es ami, “Let my people go,” comes a most important additional word: viyaavduni – “so that they may serve Me” (Shmos 9:1). Klal Yisrael wasn’t merely taken from slavery to “freedom,” in the word’s simplest sense. We were taken from meaningless, onerous oppression to… a different servitude, the most meaningful kind imaginable: serving Hashem.
The Hebrew word for freedom, of course, is cheirus, evoking the word charus, “inscribed,” the word the Torah uses to describe the etching of the words on the Luchos, the “Tablets of the Law.” Chazal see a profound truth in the two words’ similarity, and teach us: “The only free person is the one immersed in Torah.”
What in the world, others might ask us, does immersion in an intellectually taxing corpus of abstruse texts, subtle ideas and legal/ritual minutiae have to do with freedom?
They would claim to feel most free lying on beach chairs in their back yards on a day off from work, sunshine on their faces and cold beverages within reach, with nothing, absolutely nothing, to do. And, to be sure, there are in fact times when we all need to relax, to recharge. But that’s not the meaning of freedom, at least not in the Torah’s view.
In the words of Iyov, adam l’amal yulad, “Man is born to toil” (5:7). What we simplemindedly think of as “freedom” is not true cherus. We’re here to labor, to study, to control ourselves, to apply ourselves, to accomplish things. Our “freedom” is release from the meaningless servitude some pledge to a master like money, chemicals, or this or that transient pleasure; and entry into meaningful servitude to something transcendent.
Truth be told, the freedom touted by “the velt” doesn’t even yield the fulfillment it promises. Or even happiness. Winning the lottery and moving to Monaco to indulge one’s whims may be a common daydream, but, as countless accounts have borne witness, release from economic straits and the embrace of hedonism have yielded more suicides than serenity.
True freedom, ironically, comes from hard work. Applying ourselves to our Divine mandate liberates us from the limitations of our inner Egypts, and brings true fulfillment, true joy.
Yesh chachmah bagoyim, Chazal tell us. Listen to the words of the Indian poet and Nobel laureate Rabindranath Tagore:
“I have on my table a violin string. It is free to move in any direction I like. If I twist one end, it responds; it is free.
“But it is not free to sing. So I take it and fix it into my violin. I bind it, and when it is bound, it is free for the first time to sing.”
What a perceptive mashal, and how inadvertently apt.
