במדינת ניו יורק בארה”ב העבירו חוק שכר המינימום בשיעור 15 דולר לשעה. זו המדינה השנייה שמאמצת חוק “מתקדם” וחברתי זה, אחרי שקליפורניה העבירה חוק דומה שעות ספורות קודם. שכר המינימום הנוכחי הוא 9 דולר לשעה, והוא יעלה, בהדרגה, בעיר ניו יורק עצמה, עד 15 דולר בשנת 2018. בשאר המחוזות במדינת ניו יורק העלייה תהיה איטית יותר ותגיע רק ל- 12.5 דולר לשעה. בעיר ניו יורק יתחשבו בעסקים קטנים שמעסיקים פחות מ- 10 עובדים, ויאפשרו להם להגיע לשכר של 15 דולר לשעה עד 2020 (במקום 2018).
בריטניה העלתה אף היא את שכר המינימום ל- 7.20 שטרלינג לשעה (10.36 דולר), ותמשיך להעלותו ל- 9 שטרלינג עד 2020. 25 ערים בארה”ב העלו את שכר המינימום מאז 2014, וכך עשתה גם גרמניה.
בשביל מה צריך שכר מינימום? ולמה הוא כל כך פופולארי (בייחוד אצל ה”חברתיים”)? לכאורה זה ברור לחלוטין. כי יוקר המחייה גואה ועולה והפועלים המסכנים כבר לא יכולים להתקיים “בכבוד” משכר של 9 דולר לשעה. נטיב עם העם, ונעלה את שכר המינימום ובא לציון הגואל, ולפוליטיקאי הקול בבחירות.
עניין שכר המינימום הוא הונאה ענקית. האיגודים המקצועיים בארה”ב מצאו פטנט – הם הצמידו את שכר העובדים המאוגדים לשכר המינימום החוקי. כאשר מעלים את שכר המינימום בעצם מעלים את שכר כל העובדים המאוגדים – הווה אומר – שכר העובדים בכול הגופים ציבוריים. מיותר לציין שיש בלי סוף גופים ציבוריים – העיריות, המשטרה (שהיא עירונית בארה”ב), תחבורה ציבורית, שרותי הבריאות והחינוך, שירותי הרווחה – חלק מהאוניברסיטאות, הדואר ומה לא. העלאת שכר מינימום פירושה העלאה כללית של כל השכר במגזר הציבורי. והעלאה מ- 9 דולר ל- 15 היא העלאה רצינית של 66% בשכר. זו לא העלאה רק עבור הפועלים המסכנים, מזי הרעב, שמרוויחים שכר מינימום של 9 דולר לשעה, זו העלאה לכוווולם!
מן המפורסמות הוא שהשכר ותנאי העבודה במגזר הציבורי הם גבוהים עד כדי שערורייתיים. במשך השנים ידעו האיגודים המקצועיים במגזר הציבורי לסחוט עוד ועוד הטבות, וכיום הם נהנים גם משכר גבוה, בשמיים, גם מתנאים מפליגים כמו חופשה שנתית גדולה, פרישה לפנסיה מלאה בגיל מוקדם (55 או 60), פנסיות נדיבות, ביטוחי בריאות ומה לא. אילו דנו על העלאה כללית בשכר במגזר הציבורי היה ציבור הבוחרים מתרעם על הפרות השמנות, על האיגודים החזיריים שלא יודעים שובע וסוחטים עוד ועוד הטבות על חשבון שאר הציבור (באמצעות איומי שביתה). אז מצאו פטנט. פטנט נהדר! לא מעלים את השכר במגזר הציבורי, “רק” מצמידים אותו לשכר המינימום. יא-עני – עכשיו לא נאבקים על העלאת שכר אלא רק על שכר המינימום, רק לטובת המסכנים, רק לטובת הפועלים מזי הרעב…
הבלוף הזה הוא שעומד מאחורי המאבק של האיגודים המקצועיים ושל הפוליטיקאים הפופוליסטים וה”חברתיים” למען העלאת שכר המינימום. כנאמר במקורות “בתחבולות תגנוב מהציבור”.
כמובן, העלאת שכר המינימום בחוק גוררת אחריה עלייה בכל המחירים של כל השירותים, כלומר עלייה ביוקר החיים, שנגדו, כביכול, בא שכר המינימום להלחם.
תוצאה נוספת היא סגירת עסקים, בעיקר עסקים קטנים, שלא יכולים לעמוד בנטל הנוסף (העלאה של 66% בשכר העבודה). גם עסקים גדולים סובלים, וחברות שרק יכולות בורחות (עם מפעליהן) למדינות אחרות (בתוך ארה”ב או מחוצה לה) בהן אין תולים על צווארן אבן ריחיים זו. בריחת מקומות עבודה פירושה – גידול באבטלה. יותר ויותר אנשים שרוצים לעבוד (בעיקר צעירים) לא מוצאים עבודה כי למעסיקים לא משתלם להעסיקם בשכר המינימום הגבוה.
העלאות שכר המינימום מאד אופנתיות… זה מעניק לכאורה הטבה לאנשים (שכר יותר גבוה) ללא עלות לכאורה – כלומר ללא עלייה בהוצאות הממשלה – כמו במקרה של מתן קצבאות. ללא העלאת מיסים או יצירת גירעונות. אבל, כמו שאמרו חז”ל, אין ארוחות חינם. מישהו משלם בסוף עבור ההטבות… כי העלאת שכר המינימום מעלה את עלות כל המוצרים והשירותים והנה, לכן, דומה למס המוטל על כלל האנשים – אבל מס שמוטל בסתר, בהיחבא, ברמייה, ללא דיון או הצבעה מפורשת.
מי שאין לו עבודה – שכר המינימום שלו הוא אפס. זהו שכר המינימום האמיתי.
In an editorial in the print edition of Reason, Matt Welch takes me to task for “celebrating” the candidacy of Donald Trump, who he calls a “false prophet of anti-interventionism.” Reason’s editor cites one of my more hopeful predictions about the beneficial consequences of the Trump Effect on American politics:
“’If Trump gets the Republican nomination the neocons are through as a viable political force on the Right,’ Antiwar.com’s Justin Raimondo enthused at the end of February. ‘And if Trump actually wins the White House, the military-industrial complex is finished, along with the globalists who dominate foreign policy circles in Washington.’”
A few hours of pure delight at the Biblical Museum of Natural History was one of the dividends of my recent trip to Israel. Open since 2014 and housed, at least for the time being, in a warehouse in the industrial section of Beit Shemesh, the museum kept children and adults equally fascinated. (Full disclosure: I serve on the museum’s Board in a voluntary capacity.) The installation houses lots of animals, live and preserved, and is hugely interactive. The large python in the photo may be the star of the show, but he is far from the only act.
The museum is the brainchild of Rabbi Dr. Natan Slifkin. Or maybe not. Some of us suspect that his wife, Tali, grew tired of their backyard housing a growing menagerie of specimens and made him upgrade. If so, the public is the clear winner. It has shown its appreciation by coming in droves: secular, dati-leumi, haredi. Tours can be tailor-made to suit the needs of different groups. One element that is totally absent, however, is controversy. While Rabbi Slifkin does not avoid that in some of his writings, none of it enters the museum.
If anything, the opposite is the case. The one bit of preparation needed for a visit to the museum is the recitation of birkas ha-Torah! The tour is a non-stop Torah learning experience, explaining passages in Tanach and maamarei Chazal at every station along the way. It is overflowing with Torah content, presented through a vehicle of interaction with animals, something that always works with kids. All visitors learn about animals that appear in Tanach – and why, as well as which ones lived in Israel during different periods of our history.
I took two families of my grandchildren along, and every one loved the experience. A week or so later, I participated in the Museum of the Bible (DC) tour of Israel and Rome, and told one of the participants about it. She then took her family (not Orthodox affiliated), which had an equally enthusiastic reaction.
With Chol ha-Moed approaching, families search for activities that are entertaining, but fit the Yom Tov mood by offering more than distraction. It is hard to imagine a more suitable Chol ha-Moed family outing for those in Israel than a few hours at the Biblical Museum of Natural History.
This week, SU-24 fighter-bombers buzzed a U.S. destroyer in the Baltic Sea. The Russian planes carried no missiles or bombs.
Message: What are you Americans doing here?
In the South China Sea, U.S. planes overfly, and U.S. warships sail inside, the territorial limits of islets claimed by Beijing.
In South Korea, U.S. forces conduct annual military exercises as warnings to a North Korea that is testing nuclear warheads and long-range missiles that can reach the United States.
U.S. warships based in Bahrain confront Iranian subs and missile boats in the Gulf. In January, a U.S. Navy skiff ran aground on an Iranian island. Iran let the 10 U.S. sailors go within 24 hours.
But bellicose demands for U.S. retaliation had already begun.
Yet, in each of these regions, it is not U.S. vital interests that are threatened, but the interests of allies who will not man up to their own defense duties, preferring to lay them off on Uncle Sam.
And America is beginning to buckle under the weight of its global obligations.
And as we have no claim to rocks or reefs in the South China Sea — Vietnam, Taiwan, Malaysia, Brunei and the Philippines do — why is this our quarrel?
If these rocks and reefs are so vital they are worth risking a military clash with China, why not, instead, impose tariffs on Chinese goods? Let U.S. companies and consumers pay the price of battling Beijing, rather than U.S. soldiers, sailors, and airmen.
Let South Korea and Japan build up their forces to deal with the North, and put Beijing on notice: If China will not halt Kim Jong Un’s nuclear weapons program, South Korea, and Japan will build their own nuclear deterrents. Half a century ago, Britain and France did.
Why must we forever deter and, if need be, fight North Korea?
And why is the defense of the Baltic republics and East Europe our responsibility, 5,000 miles away, not Germany’s, whose economy is far larger than that of Russia?
Even during the darkest days of the Cold War, U.S. presidents refused to take military action in Hungary, Czechoslovakia or Poland.
When Moscow intervened there, the U.S. did nothing. When did the independence of Eastern Europe become so vital an interest that we would now risk war with a nuclear-armed Russia to ensure it?
Under Article 5 of NATO, an attack upon any of 28 allied nations is to be regarded as an attack upon all.
But is this the kind of blank check we should give Turkey’s Recep Tayyip Erdogan, who, a few months back, ordered a Russian fighter plane that crossed into Turkish territory for 15 seconds be shot down?
Do we really want to leave to this erratic autocrat the ability to drag us into a war with Russia?
When Neville Chamberlain in 1939 handed a war guarantee to a junta of Polish colonels, who also had an exaggerated opinion of their own military power and prowess, how did that work out for the Brits?
America should not write off the Baltic Republics or Eastern Europe. But we should rule out any U.S.-Russian war in Eastern Europe and restrict a U.S. response to Russian actions there to the economic and diplomatic. For the one certain loser of a U.S.-Russian conflict in Eastern Europe — would be Eastern Europe.
As for Iran, the U.S. intelligence community, in 2007 and 2011, declared with high confidence that it had no nuclear weapons program.
Since the Iran nuclear treaty was signed, 98 percent of Iran’s enriched uranium has been shipped out of the country; no more 20 percent enriched uranium is being produced; the Arak reactor that could have produced plutonium has been scuttled and reconfigured; and nuclear inspectors are crawling all over every facility.
Talk of Iran having a secret nuclear-bomb program and testing intercontinental missiles comes, unsurprisingly, from the same folks who assured us that Iraq had weapons of mass destruction.
The goal is the same: Stampede America into fighting another war, far away, against a nation they want to see smashed.
Since the end of the Cold War in 1991, this country has been steadily bled and slowly bankrupted. We are now as overextended as was the British Empire in the 1940s.
And like that empire, we, too, are being challenged by nations that seek to enlarge their place in the sun — a resurrected Russia, China, Iran. And we are being bedeviled by fanatics who want us out of their part of the world, which they wish to remake according to the visions of their own faiths and ideologies.
Time for a reappraisal of all of the war guarantees this nation has issued since the beginning of the Cold War, to determine which, if any, still serve U.S. national interests in 2016. Alliances, after all, are the transmission belts of war.
This is not isolationism. It is putting our country first, and staying out of other people’s wars. It used to be called patriotism.
A few hours of pure delight at the Biblical Museum of Natural History was one of the dividends of my recent trip to Israel. Open since 2014 and housed, at least for the time being, in a warehouse in the industrial section of Beit Shemesh, the museum kept children and adults equally fascinated. (Full disclosure: I serve on the museum’s Board in a voluntary capacity.) The installation houses lots of animals, live and preserved, and is hugely interactive. The large python in the photo may be the star of the show, but he is far from the only act.