הר הבית בידינו? – נחום אבניאל מסביר על הפולמוס סביב העלייה להר הבית
איך זה שיש דתיים שעולים להר הבית? – 50 שנה אחרי שהכריזו “הר הבית בידינו” והוויכוח על עליית יהודים להר הבית ער מתמיד. הרבנות אוסרת על עלייה להר מטעמים הלכתיים אך מספר היהודים העולים אליו רק הולך וגדל. איך זה מסתדר? נחום אבניאל מסביר
מה שנקרא היום ‘הר הבית’ – הוא בכלל לא הר, אלא מתחם ששטחו מאה וארבעים דונם. יצר אותו המלך הורדוס במאה הראשונה לפני הספירה סביב הר המוריה. השטח המקודש עמד על 60 דונם בלבד – או 500 על 500 אמה – וּמי שרצה להיכנס אליו היה חייב להיטהר במקווה מים.
גם בתוך השטח ההלכתי הזה היו דרגות קדושה שונות. באזור מצומצם שנקרא ‘החֵיל’ הותרה הכניסה לַיהודים שעברו תהליך טהרה מורכב יותר, ואילו למבנה המקדש ולִסביבתו – הותרה הכניסה לַכוהנים בלבד. בתוך עזרת הכוהנים שכן קודש הקודשים שבו ארון הברית, וּלתוכו רק הכוהן הגדול יכול היה להיכנס פעם בשנה בלבד – ביום הכיפורים. אף על פי שבית המקדש כבר מזמן לא עומד על הר המוריה, לרוב הדעות – הגבלות הכניסה החמורות עדיין תקפות.
העניין הוא שאין ודאות למקום המדויק שבו עמד בית המקדש. אחרי מלחמת ששת הימים פותחו לא פחות מ-12 שיטות בעניין, כשחלקן מיקמו את האזור המקודש בִּדרום הר הבית, חלקן בַּצפון וַאחרות במרכז. עד היום, מרבית הרבנים מהזרם האורתודוקסי מעדיפים שלא להסתמך על השערות וּלהסתכן בַּעברה על איסור חמור, ולכן אוסרים כליל עלייה למתחם הר הבית.
אבל… יש גם דעה מנוגדת. מי שהוביל אותה במשך שנים הוא הרב שלמה גורן, שהיה הרב הצבאי הראשי בִּשנת 67, ואחר כך הרב הראשי לישראל. הרב גורן טען שאין איסור בַּעלייה למתחם הר הבית – בסך הכול צריך להבין איפה בדיוק ממוקם הר המוריה, ואז אפשר ללכת מסביבו.
הבעיה היא שבגלל הרגישות הדתית אי אפשר לערוך במתחם חפירות ארכיאולוגיות, שהיו יכולות לגלות שרידים נוספים ממבנה המקדש, וּלשרטט את גבולות הר המוריה. גם גודל השטח ההלכתי – לא באמת ברור. יש מספר שיטות לקבוע מהו גודל האמה, והן נעות מֵ-40 סֶנטימטר בערך לִסביבות 60 סֶנטימטר. הבדל משמעותי.
הבעיות האלו אינן מפריעות לאסכולת הרב גורן, שבה חברים, למשל, ‘נאמְני הר הבית’ וּ’מְכון המקדש’. לשיטתם, קודש הקודשים עמד במקומה של אבן השתייה – סלע גדול משטח הר המוריה המקורי, שנמצא תחת כיפת הסלע. בהסתמך על מקורות היסטוריים, הם מזהים את המפלס העליון של הר הבית כִּגבולות החֵיל, האזור המצומצם והקדוש יותר.
ולא מדובר רק בִּמקורות היסטוריים יהודיים. בתֵיאוריו של ‘הנוסע מבורדו’, למשל, חוקר נוצרי אלמוני שכתב במאה הרביעית יומן על מסעו בארץ ישראל. הוא מציין “אבן מנוקבת שאליה היהודים באים בכל שנה”, וּמתאר איך הם מושחים אותה בשמן וּמתאבלים עליה. אפילו המסורת המוסלמית הקדומה התייחסה לאבן השתייה: היא כינתה את המתחם שנבנה כדי להגן עליה, כיפת הסלע, ‘בית אל מקדס’. נוסף על המקורות האלה, תומכי העלייה להר בטוחים בזיהוי הזה משום שההיגיון אומר שהמקום הקדוש ביותר יהיה הבולט ביותר, כלומר, במיקום הכי גבוה. לשיטתם, קודש הקודשים עמד במקום שבו נמצאת אבן השתייה, ולכן אפשר להיכנס להר הבית אחרי טבילה במקווה, וללכת במסלול היקפי במרחק בטוח מה’חֵיל’ שבמרכז ההר.