אפליה מתקנת: אסון בקנה מידה עולמי
הממשלה תתקן? ד”ר תומס סואל, כלכלן ותיאורטיקן מהחשובים שבדורנו, מפרק את מיתוס האפליה המתקנת ממסד ועד טפחות באופן אמפירי ושיטתי.
להורדת המאמר בגרסת PDF להדפסה ללא תמונות לחצו כאן
מאנגלית: צור ארליך
טיעונים בעד ונגד “אפליה מתקנת” מתגוששים על בימת הוויכוח הציבורי בארצות הברית זה כעשרים שנה. טיעונים דומים נשמעים גם בחברות אחרות, בארבע כנפות תבל, בחלקן רק באחרונה ובחלקן כבר מזה זמן, והם מציתים מחלוקות ולעתים אפילו מחוללים שפיכות דמים. הודו, ניגריה, אוסטרליה, גויאנה, מלזיה, סרי-לנקה, פקיסטן ואינדונזיה הן רק אחדות מן הארצות שבהן קבוצות מסוימות זוכות להעדפה רשמית, הנאכפת בידי השלטונות. המונח האמריקני לאפליה מתקנת הוא Affirmative action, פעולה מאשרת, והוא נהוג גם באוסטרליה ובקנדה; אך במדינות אחרות נהוגים מונחים שונים ומשונים, כגון “אפליה חיובית” (הודו), העדפת “בני האדמה” (אינדונזיה, מלזיה), “סטנדרטיזציה” (סרי-לנקה) או “שיקוף אופייה הפדרלי” של המדינה (ניגריה). עיקרון זה, הקצאה ממשלתית של משרות נחשקות לקבוצות אוכלוסייה מסוימות, תוך עקיפת התחרות הטבעית של השוק או של האקדמיה, התגלם כמובן גם בחוקי הנומרוס קלאוזוס שנהגו עד עשוריה הראשונים של המאה העשרים במרכז אירופה ובמזרחה, ואשר נועדו להגביל את ההזדמנויות הניתנות ליהודים.
בין המדינות המנהיגות מדיניות העדפה יש הבדלים עצומים – תרבותיים, פוליטיים, כלכליים ועוד. גם הקבוצות הזוכות להעדפה שונות מאוד במעמדן. לעתים מדובר בהעדפתן של קבוצות דומיננטיות מבחינה מקומית או לאומית, ולעתים בהעדפת קבוצות עניות ודחויות, כגון בני הקאסטות הטמאות בהודו. דווקא השונוּת האדירה הזו בהקשרים, במטרות ובאנשים מבליטה עד להדהים את המשותף לכל ההעדפות הללו: קווי דמיון עמוקים, שיש להם השלכות מרחיקות לכת על מדיניות ה”העדפה המתקנת” בארצות הברית. הנה כמה מקווי הדמיון הללו:
• גם כאשר תכניות העדפה מוגדרות במפורש פעם אחר פעם כ”זמניות”, יש להן נטייה להתמיד ואף להתרחב: לקבוצות נוספות, לתחומי חיים נוספים, או שניהם גם יחד. אפילו כאשר החוק המכונן את ההעדפה קבע לה תאריך סיום, כגון בהודו ובפקיסטן, היא נמשכה אחריו והתרחבה.
• בתוך הקבוצות שהממשלות סומנו כזכאיות לטיפול מועדף, פירות ההעדפה מגיעים בדרך כלל לאלה שהם במילא מצליחנים יותר.
• מתחים בין קבוצות אוכלוסייה נוטים להחריף בעקבות תכניות העדפה, משום שקבוצות לא מועדפות מגיבות בעוינות – בכל מנעד התגובות שבין תמרון פוליטי לבין התפרעויות אלימות ומלחמות אזרחים.
• תופעה נפוצה במדינות רבות ובצורות שונות היא מצגי שווא של אנשים המתחזים כשייכים לקבוצה הנהנית מאפליה מתקנת.
בארצות הברית, כמו גם במדינות אחרות מסביב לעולם, התוצאות האמפיריות של מדיניות ההעדפה זכו לתשומת לב פחותה לאין ערוך מזו שזכו לה הצידוקים והמטרות של המדיניות הזו. לעתים קרובות מדי, צידוקים ומטרות אלה נשארים בבלעדיותם הן בשיח הפוליטי הן באולמות המשפט. בהיעדר כל ניסיון להערכה אמפירית של עלות מול תועלת, ולזיהוי מדויק של המפסידים או המרוויחים, הדיונים על מדיניות העדפה הם לא פעם מעין תרגול של נוהל-הקרב טענה–טענת-נגד–אישום. באווירה כזו האשליות פורחות. וכך גם האכזבות והמרירות, סופו של כל בלון אשלייתי.
מלכת האשליות הללו היא האמונה ש”הבדלים” ב”ייצוג” הם אנומליות שהממשלה יכולה לתקנן באמצעות הקצאה זמנית של מקומות על בסיס השתייכות קבוצתית. כל אחד ואחד מהיבטיה של אמונה זו מתפורר במבחן המציאות, במדינה אחר מדינה. האשליה המוסרית העיקרית היא שמדיניות העדפה מפצה על אי-צדק שנעשה. הבסיס לאמונה זו אינו אלא קליפה דקה של רטוריקה רגשית, שהשמעתה תדירה אך בחינתה נדירה.