מלכה ושריה בגוים – האם אין לנו תורה בגלות?
שמא יש לבאר את דברי הנביא על-פי דברי הרב יחיאל יעקב ויינברג זצ”ל (בעל ה’שרידי אש’), במאמרו “תורת חיים” (פורסם בשנת תשכ”ב).
הרב ויינברג פותח וקובע כי “הדת היהודית לא ראתה את החיים בעיניים זועמות ולא חשבה אותם לאויבים לה”. “הדת עצמה”, הוא ממשיך, “היא תוך-תוכה של פעולת חיים אמיצה ובריאה”. מכאן שאין דת ישראל יכולה “להצטמצם בגבולות הפולחן בלבד”, ושהיא
“בהכרח שאפה להקיף את כל תחומי החיים ולהשתלט עליהם שלטון גמור”.
בציטוט מדברי הרב שמשון רפאל הירש זצ”ל, הוא מבאר בסיכום כי “יהדות פירושה אנושות מושלמת ומשוכללת, אנושיות יהודית”.
ואולם, לאורך שנות גלות קשות, השתנו פני הדברים. “הרדיפות הנוראות, הרחקת העם מתחומי חיים שונים, שלילת האוויר לנשימה והגבלת חופש התנועה פגעו פגיעה קשה גם בכוחו הדתי של האדם מישראל והחלישוהו”. תנאי הגלות צמצמו את היקף תחולת הדת על החיים, באופן ש”שטחי חיים רחבים וחשובים הוצאו באכזריות-רשע מיד האומה ומיד דתה”.
בנסיבות עגומות אלו “פסקה הדת להיות דבר שבחיים ועל-כן חדלו החיים בהכרח להיות דבר שבדת”, שהופרדו מתחום הקדושה “ונעשו דבר שבחולין”. “רוח ישראל”, לדברי הרב ויינברג, “התעטפה שחורים”.