כותרת טורו האחרון של הרב גרילק הייתה: ‘מכתבו של מיואש‘, כשהכותב מקדים שהמכתב מצביע על מצוקה שחלק מהציבור שלנו שרוי בה.
אמת, רבים בציבור החרדי חשים בלחץ הזה שאולי השם הנכון לו הוא ‘זעם אין אונים’, כי אין באפשרותנו – כיחידים לעשות משהו לשיפור המצב.
השאלה היא: מי מכניס אותנו למצוקה הזאת? מי הכריח אותנו לדעת מה כותבת עלינו העיתונות החילונית ומה חושבים עלינו הפוליטיקאים שלהם או אפילו כלל הציבור? האם הידיעות האלו מועילות למישהו? הלא בוודאי איש מאיתנו אינו קורא את העיתונות החילונית, רובנו אף לא גרים בשכונות חילוניות, ואפילו מקומות העבודה ברובם אינם חילוניים. אולי ראוי שהעיתונות החרדית שיודעת לא לכתוב דברים שרב בהם הנזק על התועלת [כפי שהוסבר במדורו המשובח של יוסי אליטוב בחדשות] תפסיק לעסוק בנושא הזה שחוץ מלחץ וחרדות אינו מוסיף לאיש מאומה. כל ההתפלמסות סביב הנושא הזה רק מגבירה את הכוח של החילונים ללחוץ אותנו, וברור שאינה משכנעת אף אחד מהם.
החיפוש אחר ‘המסבירן החרדי’ יהיה יותר אפקטיבי אם יתקיים לא על גב העיתון, זאת בשביל ‘דע מה שתשיב’. לאלו מבינינו שנפגשים איתם יותר, אפשר לעשות מדור קטן, לא שהוא יכול להועיל הרבה, אלא רק בשביל התחושה הטובה. זאת למרות שלדעתי נראה שתגובה אמיתית של ‘אני לא יודע על מה אתה מדבר’ תהיה אפקטיבית הרבה יותר. בכך היא תראה שאיננו מתרגשים מדעתם, ותוציא להם את הרוח מהמפרשים.
מה יוצא לנו מהררי המלל שנשפכים בעיתונות החרדים על ראשם? לי נראה שעדיף להפסיק ‘לספור’ אותם ולהראות להם ש’הכלבים נובחים והשיירה עוברת’. אני יודע שהגישה הזו מוזרה ולא מקובלת, אך אם תחשבו לעומק בודאי תסכימו איתי שהיא הרבה יותר יעילה.
מכתב למערכת עיתון “משפחה” מאת ש. ב. צפת כ”ה כסלו תשע”א 2.12.10 גליון 983