ההפגנות נגד ה”שחיתות” דומות להפגנות 2011 “נגד היוקר”. האם יש מישהו “בעד שחיתות”? האם במדרכה הנגדית מפגינה קבוצה אחרת “בעד שחיתות”? האם יש מישהו “בעד יוקר מחייה”? זעם שמחטיא את הכתובת הנכונה.
הנה רעיון: כל חבר כנסת, או ראש עיר חדש, ייכנס לכלא מיד עם היבחרו לתקופת מאסר של שלושה חודשים. יהיה זה תנאי להמשך הכהונה. כך ילמד הח”כ הטרי על בשרו את טעם הכלא ואת הצפוי לו אם יסטה מדרך הישר.
למרות שהאפקט הרתעתי ורב עוצמה – אין לסמוך רק עליו. לכן, במהלך אותם שלושת חודשי כליאה יצטרך הנבחר לשכנע פנל של 3 שופטים בדימוס כי אין עוול בכפו. יצליח לשכנע – ימשיך לכהונת חבר כנסת או ראש עיר, ייכשל בשכנוע – ימשיך לשבת. השכנוע צריך להיות מעבר לכל ספק סביר.
מיד עם הכניסה לכלא ייקרא הציבור להגיש התנגדויות מנומקות לשחרור הח”כ הטרי. הנחת היסוד עליה מתבססת ההצעה היא שכל פוליטיקאי מושחת, אלא אם יוכיח ההפך. ברור לכל ישראלי שגם אם לא תימצא אשמה נקודתית ברת הוכחה כנגד הח”כ הטרי – חזקה עלינו שהח”כ ש”יושב” זמנית, יודע בברור מדוע מגיע לו לשבת.
ח”כ חדש שיאלץ להמשיך לבלות בכלא מעבר ל-6 חודשים יפנה את מקומו בכנסת לטובת הבא אחריו ברשימה, כך יחזרו לכהן בכנסת ובעירייה ח”כים לשעבר שנדחקו בפריימריס למקום לא-ריאלי. וזה התמריץ להשגת הרוב הנדרש להעברת החוק בכנסת. תעודת ביטוח לשועלים הוותיקים שמגדילה את הסיכוי שישובו אל הכיסא המיוחל. כך יאושר חוק ראשית כהונה תכל”א שיסדיר את ההצעה פורצת הדרך…
הזוי?
ההפגנות נגד ה”שחיתות” הזויות לא פחות מהצעת החוק. האם יש מישהו “בעד שחיתות”? האם במדרכה הנגדית מפגינה קבוצה אחרת “בעד שחיתות”? “מושחתים נמאסתם” היא סיסמה ותיקה בישראל, מידי עשור היא מופנית נגד שלטון אחר.
האידיאולוגיה השלטת של המפגינים, ולמעשה של רוב הציבור בישראל, היא הגורם העיקרי לפריחת “שחיתות”. ככל שמדינה ופוליטיקאים יהיו מעורבים יותר בכלכלה ובחברה כן תגבר השחיתות. ככל שיצומצם חופש הפרט והוא יזדקק ליותר רישיונות והיתרים מהשלטון – יגדל כוחו ותרבה השחיתות של הפוליטיקאי שאחראי על חלוקת רישיונות והיתרים.
מי שמצדד (כולם) במציאות בה לעירייה יש זכות וכוח להחליט מה וכמה ייבנה על קרקע שבבעלות פרטית – שלא יתפלא ממצעד ראשי הערים המורשעים ב”שחיתות” על רקע חלוקת היתרי בנייה. מאהוד אולמרט ועד לח”כ דוד ביטן (החשוד התורן).
הציבור בישראל רוצה דבר והיפוכו. אנחנו מפקידים את מונופול הבריאות בידי המדינה, מייללים על התור הארוך במיון ולניתוח, אבל “מסתדרים” בעזרת רפואת הקשרים, הפרוטקציה ותשלומים לרופא פרטי. זו השחיתות העממית… המקובלת, זו הרפואה הציבורית. הציבור בטוח שהמדינה יכולה “להגן” עליו באמצעות עשרות אלפי חוקים, תקנות ואישורים – אבל מתפלא כאשר השגת האישור עוברת דרך קשרים עם הפוליטיקאי.
במדינה עם כל כך הרבה חוקים, מגבלות ותלות של האזרח בשלטון – החיים באופן בלתי נמנע יקרים ומושחתים. הפלא הישראלי הוא כיצד, למרות זאת, ישראל נמנית עם המדינות הפחות מושחתות בעולם!