מדוע יוצאים היום לתרבות רעה – על פי חז”ל

השואה ובני ט’ מידות

הרקע והמשמעות של הפסוק “וּבָרוֹתִי מִכֶּם הַמֹּרְדִים וְהַפּוֹשְׁעִים בִּי”

כתיב בנביא יחזקאל (פרק כ ל): “לָכֵן אֱמֹר אֶל בֵּית יִשְׂרָאֵל כֹּה אָמַר אֲ-דֹנָי יְקֹוִק הַבְּדֶרֶךְ אֲבוֹתֵיכֶם אַתֶּם נִטְמְאִים וְאַחֲרֵי שִׁקּוּצֵיהֶם אַתֶּם זֹנִים:    (לא) וּבִשְׂאֵת מַתְּנֹתֵיכֶם בְּהַעֲבִיר בְּנֵיכֶם בָּאֵשׁ אַתֶּם נִטְמְאִים לְכָל גִּלּוּלֵיכֶם עַד הַיּוֹם וַאֲנִי אִדָּרֵשׁ לָכֶם בֵּית יִשְׂרָאֵל חַי אָנִי נְאֻם אֲ-דֹנָי יְקֹוִק אִם אִדָּרֵשׁ לָכֶם:    (לב) וְהָעֹלָה עַל רוּחֲכֶם הָיוֹ לֹא תִהְיֶה אֲשֶׁר אַתֶּם אֹמְרִים נִהְיֶה כַגּוֹיִם כְּמִשְׁפְּחוֹת הָאֲרָצוֹת לְשָׁרֵת עֵץ וָאָבֶן:    (לג) חַי אָנִי נְאֻם אֲ-דֹנָי יְקֹוִק אִם לֹא בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְחֵמָה שְׁפוּכָה אֶמְלוֹךְ עֲלֵיכֶם:    (לד) וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִן הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר נְפוֹצֹתֶם בָּם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְחֵמָה שְׁפוּכָה:    (לה) וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל מִדְבַּר הָעַמִּים וְנִשְׁפַּטְתִי אִתְּכֶם שָׁם פָּנִים אֶל פָּנִים:    (לו) כַּאֲשֶׁר נִשְׁפַּטְתִּי אֶת אֲבוֹתֵיכֶם בְּמִדְבַּר אֶרֶץ מִצְרָיִם כֵּן אִשָּׁפֵט אִתְּכֶם נְאֻם א-דני יְקֹוִק:    (לז) וְהַעֲבַרְתִּי אֶתְכֶם תַּחַת הַשָּׁבֶט וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם בְּמָסֹרֶת הַבְּרִית:    (לח) וּבָרוֹתִי מִכֶּם הַמֹּרְדִים וְהַפּוֹשְׁעִים בִּי מֵאֶרֶץ מְגוּרֵיהֶם אוֹצִיא אוֹתָם וְאֶל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל לֹא יָבוֹא וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְקֹוָק:    (לט) וְאַתֶּם בֵּית יִשְׂרָאֵל כֹּה אָמַר א-דני יְקֹוִק אִישׁ גִּלּוּלָיו לְכוּ עֲבֹדוּ וְאַחַר אִם אֵינְכֶם שֹׁמְעִים אֵלָי וְאֶת שֵׁם קָדְשִׁי לֹא תְחַלְּלוּ עוֹד בְּמַתְּנוֹתֵיכֶם וּבְגִלּוּלֵיכֶם:    (מ) כִּי בְהַר קָדְשִׁי בְּהַר מְרוֹם יִשְׂרָאֵל נְאֻם א-דני יְקֹוִק שָׁם יַעַבְדֻנִי כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל כֻּלֹּה בָּאָרֶץ שָׁם אֶרְצֵם וְשָׁם אֶדְרוֹשׁ אֶת תְּרוּמֹתֵיכֶם וְאֶת רֵאשִׁית מַשְׂאוֹתֵיכֶם בְּכָל קָדְשֵׁיכֶם:    (מא) בְּרֵיחַ נִיחֹחַ אֶרְצֶה אֶתְכֶם בְּהוֹצִיאִי אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִן הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר נְפֹצֹתֶם בָּם וְנִקְדַּשְׁתִּי בָכֶם לְעֵינֵי הַגּוֹיִם:    (מב) וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְקֹוָק בַּהֲבִיאִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לָתֵת אוֹתָה לַאֲבוֹתֵיכֶם:    (מג) וּזְכַרְתֶּם שָׁם אֶת דַּרְכֵיכֶם וְאֵת כָּל עֲלִילוֹתֵיכֶם אֲשֶׁר נִטְמֵאתֶם בָּם וּנְקֹטֹתֶם בִּפְנֵיכֶם בְּכָל רָעוֹתֵיכֶם אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם:    (מד) וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְקֹוָק בַּעֲשׂוֹתִי אִתְּכֶם לְמַעַן שְׁמִי לֹא כְדַרְכֵיכֶם הָרָעִים וְכַעֲלִילוֹתֵיכֶם הַנִּשְׁחָתוֹת בֵּית יִשְׂרָאֵל נְאֻם אֲ-דֹנָי יְקֹוִק”.

ואיתא בנדרים (דף כ ע”ב): “‘וְלֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם’ (במדבר טו לט) – מכאן אמר רבי: אל ישתה אדם בכוס זה ויתן עיניו בכוס אחר. אמר רבינא: לא נצרכא אלא דאפילו ב’ נשיו. (יחזקאל כ לח) ‘וּבָרוֹתִי מִכֶּם הַמֹּרְדִים וְהַפּוֹשְׁעִים בִּי’ – אמר רבי לוי: אלו בני תשע מדות, בני אסנ”ת משגע”ח: בני אימה, בני אנוסה, בני שנואה, בני נידוי, בני תמורה, בני מריבה, בני שכרות, בני גרושת הלב, בני ערבוביא, בני חצופה.

“איני? והאמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: כל אדם שאשתו תובעתו – הויין לו בנים שאפילו בדורו של משה רבינו לא היו כמותם. שנאמר: (דברים א יג) ‘הָבוּ לָכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וּנְבֹנִים’, וכתיב (שם א טו) ‘וָאֶקַּח אֶת רָאשֵׁי שִׁבְטֵיכֶם [אֲנָשִׁים חֲכָמִים וִידֻעִים וָאֶתֵּן אֹתָם רָאשִׁים עֲלֵיכֶם]’, ולא כתיב ‘נבונים’, וכתיב: (בראשית מט יד) ‘יִשָּׂשכָר חֲמֹר גָּרֶם’, וכתיב: (דברי הימים א, יב לג) ‘וּמִבְּנֵי יִשָּׂשכָר יוֹדְעֵי בִינָה לַעִתִּים’? ההיא דמרציא ארצויי”. ע”כ.

הנה בפסוקים הנ”ל ביחזקאל מבואר כל מה שקרה בשואה, וזה מתאים מאוד למה שנאמר שם(לד) “וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִן הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר נְפוֹצֹתֶם בָּם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְחֵמָה שְׁפוּכָה: (לה) וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל מִדְבַּר הָעַמִּים וְנִשְׁפַּטְתִי אִתְּכֶם שָׁם פָּנִים אֶל פָּנִים”. “מדבר העמים” זה אושוויץ ושאר מחנות ההשמדה, שנקבצו מן הארצות במקום הסתר בגדר “מדבר העמים” ולא הגיעו לאדמת ישראל, והרי אף שהיו הרבה צרות ושמדות על כלל ישראל בכל הדורות ונשמדו קהילות שלימות, מ”מ תמיד כשהרגו את היהודים, הרגו אותם במקומם, ולא היה דבר כזה שמקבצים יהודים מהרבה ארצות למקום אחד ושם הורגים אותם, וזה נתקיים אך ורק בשואה.

וכן מה שנאמר כאן (לז) “וְהַעֲבַרְתִּי אֶתְכֶם תַּחַת הַשָּׁבֶט”, שזה ענין ספירה מדויקת כמו שנא’ במעשר בהמה (ויקרא כז לב) “וְכָל מַעְשַׂר בָּקָר וָצֹאן כֹּל אֲשֶׁר יַעֲבֹר תַּחַת הַשָּׁבֶט”, זה נתקיים במלואו במחנות הריכוז שספרו את היהודים כל יום בצורה אכזריות, וא”כ ברור שנבואת יחזקאל כאן מדבר על השואה.

וכן מבואר בפסוקים אלו שני סוגי קיבוץ גליות, אחד למדבר העמים בחימה שפוכה, שזה בצנעה, כדי לכלות המורדים והפושעים, ואח”כ קיבוץ גליות לא”י בפרהסיא לעיני כל הגוים, ושני הדברים נתקיימו בדורנו עכ”פ חלקית.

הנה יסוד החטא המבואר בפסוק הוא (לב) “נִהְיֶה כַגּוֹיִם כְּמִשְׁפְּחוֹת הָאֲרָצוֹת לְשָׁרֵת עֵץ וָאָבֶן”, וזה התבוללות ועזיבת הדת, והם אלו הפסוקים עד “וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם בְּמָסֹרֶת הַבְּרִית”.

אולם כשמגיעים לפסוק (לח) “וברותי מכם”, הוסיפו חז”ל עוד ענין אחד ובסוד, והיינו שזה בא מאנשים שנולדו מכח ט’ מידות, אף שיתכן שזה לא כל הפירוש ויש עוד פירושים, וכן לכאורה זה לא פשטיה דקרא אלא בגדר דרש, אבל מספיק לנו שחז”ל אומרים לנו זה, ולא מצאתי כעת בחז”ל רמז נוסף בפסוק וברותי מכם, ועכ”פ רואים מכאן חומר הענין, שענין זה צירפו חז”ל שבעידנא ריתחא ששורה מידת הדין בחימה שפוכה, על כללות עזיבת הדת, נידונים גם על הענין של בני ט’ מידות.

וכעת נדבר על ענין בני ט’ מדות, והיינו שרוב בני הט’ מידות יסודו, שבשעת החיבור לא היתה שורה האהבה הנצרך בין איש לאשתו, לפעמים העיכוב מצד האיש ולפעמים העיכוב מצד האשה.

בני אימה ובני אנוסה העיכוב מצד האשה שהיא לא היתה מרוצה מן המעשה, בני שנואה היינו שהאיש שונא אותה, בני גרושת הלב שדעתו לגרשה, בני ערבוביה, יש מפרשים שדעתו על אחרת [עי’ בעל הנפש להראב”ד, ובטור (סי’ ר”מ)].

והנה ילדים אלו שנהרגו בשעת השואה, המבוארים בפסוק ע”פ ביאור חז”ל, ובודאי שמלבד ששאר הפסוקים מדברים על עזיבת כללות התורה בגדר “נהיה ככל הגוים”, גם פסוק זה בפשטות כולל גם הרבה דברים אחרים שהם בגדר “מורדים ופושעים בי”, אבל אנו נדון כעת כפי מה שרמזו לנו חז”ל כאן. וגם בגלל פגם בנשמה, הרבה מהם יוצאים לתרבות רעה וזה ענין של מורדים ופושעים בי, ולפעמים כבר יצא ולפעמים זה עלול להיות, אם לא שהילד מתקן את עצמו מן הפגם שקיבל ע”י מולידיו.

למה רמזו חז”ל בפסוק דוקא על בני ט’ מידות

ומ”מ צריך לדעת מה ראו חז”ל על ככה ומה הגיע עליהם לרמז בפסוק הזה באופן מיוחד על בני ט’ מידות ולא על דברים אחרים. ואף שכל המידע הזה אינו לעיכובא, שנאמנים לנו דברי חז”ל בזה שבפסוק הזה נרמזו בני ט’ מדות, מ”מ יותר טוב שניתן פירוש מאיפה ראו חז”ל למצוא רמז לענין הזה.

ויש לומר, מכיון שלשון הפסוק הוא “וברותי מכם” שהוא לשון ברירה, והיינו דבר שאך־ורק הקב”ה יודע, וזה מתאים ביותר על ענין של ט’ מידות שנעשים בצינעה, ורק הקב”ה יודע.

ועוד נראה לומר, שכאן הנביא לא אמר באופן מפורש שיהרגו אותם רק שיוציא אותם מארצות של חו”ל ולא יביא אותם לא”י וממילא נשמע שימותו, וא”כ מבואר מכאן שעיקר הבעיה הוא שלא ראוים לבא לא”י. והיינו, שהגיע הזמן באופן עקרוני שעיקר יישוב של עם ישראל אין לו עוד מקום בחו”ל, כי נגמר התיקון שם, אולם אילו היו ראויים לבוא לא”י היו מביאים אותם לשם, אבל מכיון שאינם ראוים לבוא לא”י, ממילא הם ימותו במדבר העמים, והיינו שאינם חייבים מיתה בעצם, רק שאר עונשים, אבל מכיון שאין להם עוד מקום בעולם, ממילא ימותו.

ולכן חיפשו חז”ל איזה חטא ופגם שקשור ישר שאין אפשרות לבוא לא”י.

למה נחלת בני גד ובני ראובן היה בעבר הירדן

והנה  מצאנו בספר מגלה עמוקות [מאת הגאון הקדוש רבי נתן נטע שפירא אב”ד קרקא, נולד שנת שמ”ה] שכתב לבאר (פר’ מטות דרוש ד, אות ב, הועתק בנספח) למה בני גד ובני ראובן לא לקחו חלק בארץ ישראל המערבי, שהוא עיקר ארץ ישראל. שהטעם הוא משום שבשעת ביאת יעקב ללאה היה מחשבתו ברחל והיה מבני ט’ מידות. וכן גד לא נכנס משום שיעקב אבינו לקח את אימו זילפה בלי שידוכין, ועל־כן נכתב “בא גד” במילה אחת “בגד”, שהיה בגידה אצל יעקב אבינו בביאת זילפה, ולא נאמר שם שום הכנה, משא”כ בבלהה נאמר הכנה.

וע”ע מעין זה בזוהר (כרך א בראשית פרשת ויחי דף רלו עמוד א) וז”ל: “ ’פַּחַז כַּמַּיִם אַל תּוֹתַר כִּי עָלִיתָ מִשְׁכְּבֵי אָבִיךָ’ (בראשית מט ד), הָכָא אִתְרְמִיז עַל הִרְהוּרָא קַדְמָאָה דְּהֲוָה לֵיהּ לְיַעֲקֹב בְּהַאי טִפָּה קַדְמָאָה בְּרָחֵל, דְּאִלְמָלֵא הִרְהוּרָא דְהַהִיא טִפָּה הֲוָה בְּאַתְרָהּ, אִשְׁתָּאַר רְאוּבֵן בְּכֹלָּא. אֲבָל פַּחַז כַּמַּיִם אַל תּוֹתַר כִּי עָלִיתָ מִשְׁכְּבֵי אָבִיךָ, עָלִיתָ, בְּהִרְהוּרָא אָחֳרָא, אָז חִלַּלְתָּ וְגו’. ע”כ. ועי’ באור החיים על הפסוק(בראשית פרק מט פסוק ג) “רְאוּבֵן בְּכֹרִי אַתָּה”. ע”כ.

וחצי שבט מנשה שלקח בעבר הירדן, משום שאסנת לא היתה באמת בת פוטיפר אלא בת דינה משכם, והובאה לשם ופוטיפר גידל אותה, וממילא יצא שלידת אפרים ומנשה היו מצד יוסף כולו בקדושה, ומצד אסנת חצי בקדושה וחצי שלא בקדושה, והיינו שלושת־רבעי בקדושה ורבע שלא בקדושה, ועל כן ניתנה שלושת־רבעי של יוסף בארץ ישראל ורבע בעבר הירדן, וזה ענין של חצי שבט מנשה. ע”כ תוכן דברי המגלה עמוקות.

וע”פ זה מובן כאן למה פירשו חז”ל את הפסוק “וברותי מכם המורדים והפושעים” על בני ט’ מידות, מכיון שכאן עיקר הנקודה לא היה חיוב מיתה בעצם, אלא שאין אפשרות לבוא לא”י, וזה נעשה ע”י פגם של בני ט’ מידות, כמו שמצאנו אצל בני גד ובני ראובן וחצי שבט מנשה ע”פ המגלה עמוקות.

ואה”נ שאר היסורים שהוזכרו שם בפסוק (לה) “וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל מִדְבַּר הָעַמִּים וְנִשְׁפַּטְתִי אִתְּכֶם שָׁם פָּנִים אֶל פָּנִים: (לו) כַּאֲשֶׁר נִשְׁפַּטְתִּי אֶת אֲבוֹתֵיכֶם בְּמִדְבַּר אֶרֶץ מִצְרָיִם כֵּן אִשָּׁפֵט אִתְּכֶם נְאֻם א-דני: (לז) וְהַעֲבַרְתִּי אֶתְכֶם תַּחַת הַשָּׁבֶט וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם בְּמָסֹרֶת הַבְּרִית”. אלו אין קשורים דוקא לחסרון חיבה, אבל בענין “וברותי מכם” וכו’ ששם הוזכר מפורש ענין של חסרון ביאה לא”י, “וּבָרוֹתִי מִכֶּם הַמֹּרְדִים וְהַפּוֹשְׁעִים בִּי מֵאֶרֶץ מְגוּרֵיהֶם אוֹצִיא אוֹתָם וְאֶל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל לֹא יָבוֹא וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְקֹוָק”, שם תלו חז”ל את הענין של לידת בנים שלא מתוך חיבה.

למה בני ט’ מידות קשור לעיכוב כניסה לא”י

ועדיין צריך לברר הא גופא, למה באמת ענין ביאת א”י קשור דוקא שלא יהיו שם מבני ט’ מידות.

קיבוץ גליות הוא אהבת הקב”ה לעם ישראל

ונראה שכל ענין של קיבוץ גליות הוא ביסוד של אהבת הקב”ה לעם ישראל, ואהבה צריך להיות משני צדדים, וכן אהבת א”י, ומצאנו שיסוד קיבוץ גליות הוא ביסוד של אהבה כמו שנאמר (שיר השירים פרק ב ז) “הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלִַם בִּצְבָאוֹת אוֹ בְּאַיְלוֹת הַשָּׂדֶה אִם תָּעִירוּ וְאִם תְּעוֹרְרוּ אֶת הָאַהֲבָה עַד שֶׁתֶּחְפָּץ”.

ועי’ כתובות (דף קיא ע”א) “ההוא מיבעי ליה לכדרבי יוסי ברבי חנינא, דאמר: ג’ שבועות הללו למה? אחת, שלא יעלו ישראל בחומה; ואחת, שהשביע הקדוש ברוך הוא את ישראל שלא ימרדו באומות העולם; ואחת, שהשביע הקדוש ברוך הוא את העובדי כוכבים שלא ישתעבדו בהן בישראל יותר מדאי”.

ומבואר מזה שכל ענין של קיבוץ גליות הוא ענין של אהבה בין הקב”ה לכלל ישראל, וכל זמן שלא הגיע הזמן אין לעורר את האהבה, אבל כשהגיע הזמן, היינו בגדר שתחפץ, אז זה ביסודו של אהבה, [באסיפת חבר האומות בסן־רעמא שנת תר”פ שהסכימו על הצהרת בלפור לבנות בית ליהודים בא”י, סר פחד השבועות, כמו שכתוב במכתב של הגאון בעל אור שמח, עי’ במאמר ביטול ג’ שבועות]. ואף שהקב”ה אוהב את עמו ישראל בכל דור, אבל כאן מדובר על אהבה מיוחדת שנקרא “האהבה”, בה”א הידיעה, וזה דוקא בקיבוץ גליות.

וכן מצאנו בברכת “אהבה רבה” או “אהבת עולם” בשחרית לפני קריאת שמע, שמתפללים על קיבוץ גליות, ומזה רואים ברור שיסוד של קיבוץ גליות הוא באהבה.

וכן בתפילה שנתיסדה ע”י אליהו הנביא שאומרים בכל יום ומתחיל “לעולם יהא אדם” ששם הוזכר כל ענין של אהבת הקב”ה לעם ישראל, כמו שאומרים “מֵּאַהֲבָתְךָ שֶׁאָהַבְתָּ אוֹתוֹ”, וכן “וְאוֹמְרִים פַּעֲמַיִם בְּאַהֲבָה שְׁמַע יִשְׂרָאֵל”, ושם מסיים בתפילה על קיבוץ גליות, “וְקַיֶּם לָנוּ ה’ אֱ-לֹקֵינוּ מַה שֶׁכָּתוּב (צפניה פרק ג כ) בָּעֵת הַהִיא אָבִיא אֶתְכֶם וּבָעֵת קַבְּצִי אֶתְכֶם כִּי אֶתֵּן אֶתְכֶם לְשֵׁם וְלִתְהִלָּה בְּכֹל עַמֵּי הָאָרֶץ בְּשׁוּבִי אֶת שְׁבוּתֵיכֶם לְעֵינֵיכֶם אָמַר ה'”.

וידוע שכל ענין של שיר השירים הוא משל ונמשל, המשל הוא חיבת איש לאשתו, והנמשל הוא חיבת הקב”ה לכנסת ישראל, וכן הרבה פעמים בתנ”ך וביותר בירור ביחזקאל כל פרק ט”ז. וממילא במקום שאין שורה חיבה בין איש לאשתו, שזה המשל, אז אין חיבה שלימה בין הקב”ה לכנסת ישראל שזה הנמשל, וממילא בנים שנולדו מחסרון אהבה בין איש לאשתו לא יכולים להגיע לא”י.

ארץ ישראל הוא אהבת הקב”ה לעם ישראל

וכן כל היסוד של ארץ ישראל הוא בחיבת הארץ, כמו שמצאנו בתורה ובתהילים ובחז”ל, וההיפוך הוא מאיסה בארץ חמדה, כמו שנאמר (במדבר פרק יד לא) “וְטַפְּכֶם אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם לָבַז יִהְיֶה וְהֵבֵיאתִי אֹתָם וְיָדְעוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר מְאַסְתֶּם בָּהּ”. ובתהלים (פרק קו כד): “וַיִּמְאֲסוּ בְּאֶרֶץ חֶמְדָּה לֹא הֶאֱמִינוּ לִדְבָרוֹ”.

ואיתא ברש”י (בראשית פרק יב) “אל הארץ אשר אראך – לא גלה לו הארץ מיד, כדי לחבבה בעיניו”.

ועוד ברש”י (במדבר פרק כז א): “למשפחת מנשה בן יוסף – למה נאמר, והלא כבר נאמר בן מנשה, אלא לומר לך יוסף חבב את הארץ, שנאמר (בראשית נ כה) והעליתם את עצמותי וגו’, ובנותיו חבבו את הארץ, שנאמר (במדבר כז, ד) תנה לנו אחוזה. וללמדך שהיו כולם צדיקים”.

וא”י נקראה “ארץ חמדה” שהוא ענין של חיבה, כמו שנאמר בירמיהו (פרק ג פסוק יט) “וְאָנֹכִי אָמַרְתִּי אֵיךְ אֲשִׁיתֵךְ בַּבָּנִים וְאֶתֶּן לָךְ אֶרֶץ חֶמְדָּה נַחֲלַת צְבִי צִבְאוֹת גּוֹיִם”.

מלאכי (פרק א ב) “אָהַבְתִּי אֶתְכֶם אָמַר ה’ וַאֲמַרְתֶּם בַּמָּה אֲהַבְתָּנוּ הֲלוֹא אָח עֵשָׂו לְיַעֲקֹב נְאֻם ה’ וָאֹהַב אֶת יַעֲקֹב:    (ג) וְאֶת עֵשָׂו שָׂנֵאתִי וָאָשִׂים אֶת הָרָיו שְׁמָמָה וְאֶת נַחֲלָתוֹ לְתַנּוֹת מִדְבָּר:”.

ופירש רש”י (שם): “ואוהב את יעקב – לתת לו את אֶרֶץ חֶמְדָּה צְבִי צִבְאוֹת גּוֹיִם (ע”פ ירמיה ג יט), ארץ שצבין כל צבאות העכו”ם בה: (ג) ואת עשו שנאתי – לדוחפו אל ארץ שעיר מפני יעקב אחיו ומנהג שבעולם מי שיש לו שני בנים לבכור הוא בורר לו מנה יפה”. עכ”ל רש”י.

וזה גם סיבה שמי שנולד מחוסר חיבה בין איש לאשתו חסר לו ענין של חיבה, וממילא אין לו מקום בא”י. ובזה מובן גם הדק היטב הדרש של המגלה עמוקות, שיסוד הרעיון שלו של חסרון ביאת א”י של בני גד וראובן, מבואר כאן בחז”ל בענין ט’ מידות.

וכן כל עולם הקבלה בענין עשר ספירות וחמשה פרצופים, בעולמות העליונים, בנוי על יסוד של זיווגים, וזה מושפע מן הזיווגים בעולם המעשה.

דברים הגורמים לחסרון אהבה בין איש לאשתו

הנה דברים אלו מה שאדם חושב בשעת מעשה, הם בגדר דברים מוסתרים שלכאורה אף אדם לא יכול לדעת חוץ מבעל דבר בעצמו, אולם בכל זאת ניתן להבין קצת ע”פ הנהגת הציבור איך מגיעים לדברים אלו.

ויש הרבה סיבות למה אדם שונא את אשתו או שרוצה לגרשה, או שחושב על אחרת, ובפשטות בדרך כלל זה ענין פרטי שצריך טיפול לכל זוג בפני עצמו.

אולם כאן אנו נדבר על דברים שהונהגו הנהגה ציבורית, שהנהגה ציבורית זו יכול להגיע לידי דברים כאלה.

הנה צריך לחפש האם יש לנו מקורות בחז”ל איך זה מגיע שאדם שונא את אשתו ורוצה לגרשה או שחושב על אחרת, והידיעה הזאת חשוב לנו כדי שנדע איך להתנהג ואיך לא להתנהג. ואם זה הנהגה ציבורית, צריך לטפל בהנהגה הציבורית.

גילוח הראש

אחד מן המקורות הוא בפרשת יפת תואר, שנא’ (דברים כא יב) “וַהֲבֵאתָהּ אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ וְגִלְּחָה אֶת רֹאשָׁהּ וְעָשְׂתָה אֶת צִפָּרְנֶיהָ”.

והנה גילוח הראש הוא ניוול לכל הדעות, כמבואר ביבמות (דף מח עמוד א): “תנו רבנן: ‘וְגִלְּחָה אֶת רֹאשָׁהּ וְעָשְׂתָה אֶת צִפָּרְנֶיהָ’ (דברים כא יב) – רבי אליעזר אומר: תקוץ, רבי עקיבא אומר: תגדיל. אמר רבי אליעזר: נאמרה עשיה בראש ונאמרה עשיה בצפרנים, מה להלן העברה, אף כאן העברה; רבי עקיבא אומר: נאמר עשיה בראש ונאמר עשיה בצפרנים, מה להלן ניוול, אף כאן ניוול”. ע”כ. וכתב הרמב”ן (בפירושו לחומש) “ותגלח את ראשה שהוא ניוול גדול”.

ומטרת הניוול הוא כדי שתתגנה בעיניו וישלח אותה החוצה, כמ”ש רש”י (דברים פרק כא): “וישבה בביתך – בבית שמשתמש בו, נכנס ונתקל בה, יוצא ונתקל בה, רואה בבכייתה, רואה בנוולה, כדי שתתגנה עליו. ובכתה את אביה – כל כך למה, כדי שתהא בת ישראל שמחה וזו עצבה, בת ישראל מתקשטת וזו מתנוולת”. עכ”ל רש”י.

א”כ ע”פ הנחיה זו של התורה, מה התוצאה שאמור לצאת אם מתנהגים בבת ישראל כמו שמתנהגים ביפת תואר הגויה, ואומרים לה לגלח את ראשה, אז היא מתגנה בעיניו. והתוצאה היא או שבאמת מגרשה, או אם יש לו מספיק סיבות שאינו מגרשה [עי’ למשל עירובין (דף מא ע”ב)שיש לו ילדים ממנה, וכ”ש כשיש הנהגה ציבורית בענין זה, אז השניה לא תהיה יותר טובה מן הראשונה], אבל יכול להגיע לידי גרושת הלב או לידי שנואה או לידי מריבה או לידי ערבוב שחושב על אחרת.

והתוצאה מזה בני ט’ מידות שחז”ל הגדירו אותם כמורדים ופושעים, שבעת ששולט חימה שפוכה בגלל עזיבה כללית של הדת, נהרגים גם אלו במדבר העמים.

ואמנם יש יחידים שגילוח שער לא מפריע להם, אבל בלתי אפשרי לתת הנהגה ציבורית שאשה נשואה תגלח את שערה, שבזה פוגעים חזק באלו שהטבע שלהם דומה כפי שהתורה קבעה באופן כללי.

עוד בענין גילוח, וגילוי השער בבית

הנה יש עוד מקור שגילוח השערות מפריע לאיש, והתורה נותנת לו זכות של הפרת נדרים אם היא נדרה כך, עי’ נזיר (דף כח ע”ב) באשה שנדרה בנזירות כשבעלה לא היה כאן ולא שמע, וכבר השלימה ימי נזירתה, והקריבה קרבנות באופן שהותר לה לשתות יין אבל עדיין חסר גילוח, ואז בעלה הגיע ושמע מזה ורוצה להפר הנזירות, ופליגי תנאים אם יכול להפר הנזירות.

דאמרינן (שם): “ר”מ אומר: אפי’ בתגלחת טהרה יפר, מפני שיכול לומר אי אפשי באשה מגלחת. ות”ק? אמר לך: אפשר בפאה נכרית. ור”מ סבר: בפאה נכרית, איידי דזוהמא לא ניחא ליה”. ע”כ.

ומבואר מכאן שאין שום עצה להשלים את הנאת השער של האיש אלא ע”י פאה נכרית שהוא מראה שער, ולא ע”י מטפחת יפה, כי רק פאה נכרית דומה לשער.

ולומדים מכאן שרשות לאיש שיראה שער אשתו בבית, ואין רשות לתקן שלא יראה שערה, ורק אם לובשת פאה נכרית ניתן לתקן זה. אבל אם לפי המציאות האשה לא מוכנה להיות בפאה נכרית כל זמן שבעלה איתה, לא שייך לומר לה שתגלח שערות, וצריכה לבטל כל הנזירות. וכן מבואר מכאן שאשה שאינה נזירה, מראה שערה לבעלה, וכל ענין של פאה נכרית נאמרה רק באופן זמני לנזירה או למי שבטבע אין לה שערות או שיש שערות מעטות או לבנות.

ולדעת רבי מאיר גם פאה נכרית לא שייך, ובעלה יכול להפר הנזירות, וזה כולל גם אם האשה נדרה בנזירות בגלל מצוה של הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין (כדאמרינן בסוטה דף ב ע”א), שמ”מ אין לה הזכות לזה בזמן שמפריע לבעלה.

ומצוות הפרת נדרים הוא יסוד של הנהגה בין איש לאשתו, כדי שהאשה לא תעשה דברים שמפריעים לשלום בית, כמו שנאמר (במדבר ל יז) “אֵלֶּה הַחֻקִּים אֲשֶׁר צִוָּה ה’ אֶת מֹשֶׁה בֵּין אִישׁ לְאִשְׁתּוֹ”.

ופרשת הפרת נדרים מתחיל (במדבר פרק ל ב) “אֶל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל”, שראשי המטות צריכים לדאוג שיתקיים הפרת נדרים, ואם מאיזה סיבה לא התקיים, אז הם ידאגו לעשות התרת נדרים, ועיקר הענין שלא יקרה חסרון שלום בית בין איש לאשתו בעקבות הנהגת חומרות ופרישות של האשה, זה עיקרו של פרשה זו.

ועכ”פ רואים שאשה מראה שערה לבעלה בבית, ומה שנאמר מידת צניעות שתכסה גם בבית, זה לא כל השערות רק חלקית, כך יוצא ברור מן הבית שמואל (אה”ע סי’ קטו) שהועתק לקמן, וכן לא כתוב שם חיוב כיסוי בחדרה אלא בחצרה.

ובבית יש מנהג ע”פ הרמב”ם (בהל’ סוטה פ”ג הל’ ה) שמכסים את השערות, אבל לא כל השערות, וז”ל: “והיא עומדת ביניהן בלא רדיד ובלא מטפחת אלא בבגדיה וכופח שעל ראשה כמו שהאשה בתוך ביתה”. ע”כ.

וכן בעת שמגלה לפניו עוד חלקי הגוף, זה כולל גם השערות, והם לא יותר חמורים משאר חלקי הגוף. וע”ע ילקוט שמעוני (פרשת בראשית רמז כז) “ומגדלת שער כלילית ואינה מגלה ראשה כי אם בלילות”.

וז”ל תורת האדם (שער האבל ענין האבלות) בענין היתר גילוח לנשואה אחרי ז’: “ויש מחכמי הצרפתים ז”ל שפירשו נטילת שער זה שהתירו באשה במעברת סרק על פניה וטופלתו בסיד, וכן במעברת סכין על פניה של מטה, אבל תספורת ממש לשער ראשה אסור כל שלשים אפילו באשה, שהרי אין דרכן כל ימות השנה בתספורת אלא מגדלות הן שער כלילית ולמה יתירו להן בימי אבלות, ודברי טעם הם ונראין הם”. עכ”ל. והובא להלכה ברמ”א (יו”ד סי’ שצ סע’ ה).

פאה נכרית

עוד מבואר מכאן, שפאה נכרית הוא בשביל שימוש ותחליף שער, ולא בשביל שימוש ותחליף כיסוי שער. וממילא ברחוב שאסור לגלות השער, אסור לגלות פאה נכרית, כי פאה נכרית הוא לא שימוש של כיסוי שער אלא שימוש של שער.

ודברי השלטי גיבורים [ר’ יהושע בועז, חי בתקופת הבית יוסף והרמ”א, (בגליון נזיר כח ע”ב, ובגליון הרי”ף שבת דפי הרי”ף כט ע”א)] שמפרש שפ”נ הוא בשימוש כיסוי שער, הם תמוהין ביותר, ולצערנו הועתק זה ברמ”א (סי’ עה) והסכים אותו המג”א ועוד אחרונים, אבל הדברים תמוהין ביותר.

וכן כל הראשונים מפרשים שפאה נכרית הוא שימוש של שער ולא שימוש כיסוי שער, עי’ ערוך(ערך פאה), והברטנורא (שבת פ”ו מ”ה), וחידושי המאירי וחידושי הר”ן (שבת דף סד ע”א), והרשב”א והריטב”א (שבת דף סה ע”ב), ורש”י (ערכין דף ז ע”ב), ועוד הרבה. וראיה ברורה לזה מן הגמרא (נזיר דף כח ע”ב) וכבר השיג הבאר שבע על זה (כמבואר שם בגליון), וכבר הארכנו בזה הרבה בפרטי דינים אלו, במאמר “האם פאה נכרית בשביל הבית או בשביל הרחוב?”.

חז”ל התירו פאה נכרית בשבת בחצר, כדי שלא תתגנה על בעלה

ועוד ראיה שחז”ל הקפידו שאשה תגלה חלקית שערה לבעלה במקום שאין רבים מצוין, כדי שלא תתגנה עליו. דאמרינן בשבת (דף סד ע”ב) “אמר רב: כל שאסרו חכמים לצאת בו לרשות הרבים [=בשבת] – אסור לצאת בו לחצר, חוץ מכבול ופאה נכרית. ורב, מאי שנא הני? – אמר עולא: כדי שלא תתגנה על בעלה. כדתניא: (ויקרא טו לג) ‘וְהַדָּוָה בְּנִדָּתָהּ’, זקנים הראשונים אמרו: שלא תכחול ולא תפקוס ולא תתקשט בבגדי צבעונין, עד שבא רבי עקיבא ולימד: אם כן אתה מגנה על בעלה, ונמצא בעלה מגרשה. אלא מה תלמוד לומר ‘וְהַדָּוָה בְּנִדָּתָהּ’ – בנדתה תהא עד שתבא במים”. ע”כ.

היינו שחז”ל התירו פאה נכרית, שהפירוש האמיתי לכל הראשונים הוא בשביל אשה שחסר לו שערות או שיש לה שערות לבנות, להשלים את החסרון ע”י פאה נכרית, והיינו בחצר שמותר לגלות עכ”פ חלק של השערות, ואם אשה יש לה מספיק שערות, אין לה צורך בפאה כמבואר בכל הראשונים, וחז”ל הקפידו בשביל אשה שאין לה שערות שתיקח פאה נכרית, על אף שהיה מקום לגזור משום חשש הוצאה וחילול שבת, והקפידו שלא לחשוש לזה, כדי שלא תתגנה על בעלה. ואם ח”ו תתגנה על בעלה, אז יש סכנה שתתגרש כמבואר בגמרא, וממילא אף אם המצב הוא שלא מביא לידי גרושין ממש, אבל יכול להביא לידי חסרון אהבה שהתוצאות הנהגת ט’ מידות ובנים בני ט’ מידות, בין כך ובין כך יש קלקול בזוג ויותר מזה בילדים כידוע, בין אם הוא מגרשה ובין אם לא מגרשה אבל אין שלום בבית.

ראיה נוספת

וכן מבואר יסוד זה בקידושין (דף מא ע”א) “אמר רב יהודה אמר רב: אסור לאדם שיקדש את האשה עד שיראנה, שמא יראה בה דבר מגונה ותתגנה עליו, ורחמנא אמר (ויקרא יט יח) וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ”. ע”כ. ולכאורה קשה, איך מהני שיראה אותה לפני שמקדשה, הרי כשהוא רואה אותה היא הולכת בשערה, ואחר הנשואין היא מכסה שערה, ושוב יש חשש שתתגנה בעיניו ועובר על ‘וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ’. אלא ודאי שרשאי האיש לראות שערות אשתו כשהוא בביתו איתה.

הנהגת הפוסקים לכסות השער בבית

אולם חלק מגאוני עולם שהם גדולי הפוסקים הנהיגו הפוך מזה, שהמג”א הנהיג הנהגה ציבורית שאשה לא תגלה כלל השערות ע”פ הזוהר, אפילו בבית, ואפילו במקום שאין איש רואה.

וז”ל המגן אברהם (סימן עה ס”ק ד): “אבל בזוהר פ’ נשא (עמ’ רלט) החמיר מאוד שלא יראה שום שער מאשה וכן ראוי לנהוג”. עכ”ל.

ואחריו כתב המשנה ברורה (סימן עה) וז”ל: “ובזוהר (פרשה נשא) החמיר מאוד שלא יתראה שום שער מאשה דגרמא מסכנותא לביתא וגרמא לבנהא דלא יתחשבון בדרא וסטרא אחרא לשרות בביתא וכ”ש אם הולכות בשוקא כך ע”כ בעאי איתתא דאפילו קורות ביתה לא יחמון שערה חדא מרישאה ואי עבדית כן מה כתיב (תהלים קכח ג) ‘בָּנֶיךָ כִּשְׁתִלֵי זֵיתִים’ מה זית וכו’ בנהא יסתלקון בחשובין על שאר בני עלמא ולא עוד אלא דבעלה מתברך בכל ברכאן דלעילא וברכאן דלתתא בעותרא בבנין ובני בנין עכ”ל בקיצור וכתב המ”א דראוי לנהוג כהזוהר, וביומא איתא במעשה דקמחית בזכות הצניעות היתירה שהיתה בה שלא ראו קורות ביתה אמרי חלוקה יצאו ממנה כהנים גדולים”. עכ”ל.

והוסף להרעיש עולמות לומר שזה מעיקר הדין ומחייב את כולם להתנהג כך, בביאור הלכה (סימן עה) וז”ל: “אולם אפילו עיקר הדין לענין גילוי שער שהביא בשם התוספות לא ברירא דהנה הסמ”ג כתב בשם הירושלמי לאיסור וכן דעת הטור שם והב”ח כתב שם שכן דעת הרמב”ם ומפרש גם הש”ס שלנו כן שבגלוי ממש אפילו בחדרה אסור ובעל הבית שמואל (בסימן קט”ו) כתב דלפי מנהגינו הוי דת יהודית בגלוי ממש אפילו בחצרה וחדרה ואפילו אי תימא שלא תצא עבור זה בלי כתובה עכ”פ איסורא איכא וכ”כ בתשובת ח”ס (סימן ל”ו) דכיון דכבר קבלו עלייהו אבות אבותינו בכל מקום ששמענו שנפוצים ישראל לאסור בזה א”כ ה”ל דין גמור שקיבלו עלייהו כהך דיעה האוסרת וכמש”כ המ”א (סימן תקנ”א סק”ז) ועי”ש שהאריך הרבה בזה וכתב לבסוף דבארצותינו שנתפשט המנהג ע”פ הזוהר איסור גמור הוא ויש לחוש לרביצת האלה האמור בזוהר [ומובא במ”ב] ומי שחפץ בברכה ירחיק ממנו עכ”ל”. עכ”ל הבה”ל.

ראיות הביאור הלכה לאסור בבית צע”ג

מה שכתב מן הבית שמואל וסמ”ג וירושלמי שגם בבית אסור, צע”ג, שהבית שמואל והסמ”ג והירושלמי מדברים בחצר ולא בבית, וגם לא כל השערות, כי קצת כן מגלים בחצר, וכבר הקשה כן באגרות משה (אה”ע ח”א סי’ נח) על החת”ס, עי”ש. ולומדים זה מפאה נכרית שמגלות בחצר שנעשה לאשה שאין לה שערות (בשבת דף סד ע”ב) שמזה למדנו שאשה שיש לה שערות מגלה קצת שערות.

וז”ל הבית שמואל (סימן קטו ט): “וראשה פרוע – הכלל הוא ברשות הרבים וראשה פרוע לגמרי הוי ד”מ [=דת משה] ואם ראשה מכוסה בקלתה או בשאר דבר אלא דאינה מכוסה כדרך הנשים אז הוי ד”י [=דת יהודית], ובחצר שאין רבים בוקעים לפרש”י ותוס’ ליכא איסור אפילו פרוע לגמרי ומחצר לחצר דרך מבוי ופרוע לגמרי הוי ד”י וקלתה מותר אבל בסמ”ג הביא ירושלמי אפי’ בחצר יש איסור אם ראשה פרוע לגמרי וכ”כ בשלטי גבורים, ולכאורה משמע דיש ד”י ויוצאה בלא כתובה דהא תני’ היוצאת בקפלוטות היינו רדיד אין בו משום פריעת הראש בחצר אבל במבוי יש בו משום פ”ה [=פריעת הראש] היינו ד”י א”כ בחצר אי לאו משום כסוי יש בו ג”כ משום פ”ה והוי ד”י ואפשר לענין כתובה קי”ל כסוגי’ שלנו מיהו לענין איסור י”ל אף סוגי’ שלנו ס”ל דאסור וקושית המקשן לא הנחת בת לאברהם אבינו וכו’ י”ל כמ”ש בב”ח וכן הוא דעת הטור ועיין בדרכי משה ועיין לקמן”. עכ”ל.

הנה לא הוזכר בבית שמואל איסור בבית, רק בחצר, ובבית יש רק מנהג לכסות.

וכן מפורש בסמ”ג ובירושלמי שרק בחצר מדברים, וגם שם לא מדובר על כיסוי כל השערות. וז”ל הירושלמי (מסכת כתובות פרק ז דף לא טור ב ה”א): “וראשה פרוע, לחצר אמרו ק”ו למבוי ר’ חייה בשם ר’ יוחנן היוצאה בקפלטין שלה אין בה משום ראשה פרוע הדא דתימ’ לחצר אבל למבוי יש בה משום יוצאה וראשה פרוע, יש חצר שהוא כמבוי ויש מבוי שהוא כחצר חצר שהרבים בוקעין בתוכה הרי הוא כמבוי ומבוי שאין הרבים בוקעין בתוכו הרי הוא כחצר”. ע”כ.

וז”ל הסמ”ג (עשין סימן מח): “ואילו הן הדברים שאם עשתה אחת מהן עברה על דת יהודית, היוצאה מחצר לחצר דרך מבוי וראשה פרועה ואין עליה [רדיד, רדיד תרגום ירושלמי (בראשית כד, סה) של] צעיף, כשאר כל הנשים אע”פ ששערה מכוסה במטפחת (עי’ רמב”ם הי”ב). ואין בזה פרועת ראש לגמרי דהא אמרינן בירושלמי היוצאה בקפליטין שלה אין בה משום פריעת ראש, ומה שאומר שם הדא דאת אמר בחצר אבל למבוי יש בה משום פריעת ראש התם כשרוצה לשהות במבוי, ופירוש קפליטין לעז הוא”. עכ”ל.

וא”כ גדולי האחרונים ז”ל הוסיפו כאן לאסור מה שמבואר בתורה וחז”ל שהקפידו שלא לאסור.

הדרכי משה (אה”ע ס’ קט”ו) הזכיר הנהגת קמחית בתור מידת צניעות, ולא מעיקר הדין.

ויש נפקא מינה גדולה בין אם זה מעיקר הדין או מצד מידת צניעות, שאם זה רק מידת צניעות, אז אם אדם מרגיש שזה מפריע לו או שיבוא לידי הרהור באחרות, אין מקום להתנהג במידה זו.

סיבות לתקנה זו

מהו פאה נכרית

יש קצת לימוד זכות על המג”א שהביא דברי הזוהר להנהגה ציבורית, שלא הבין מכוח המשנה (בשבת דף סד ע”ב) בפאה נכרית שחז”ל הקפידו שתגלה קצת שערות לבעלה, שהרי המג”א (סי’ עה ס”ק ה) ס”ל כדעת השלטי גבורים שפאה נכרית הוא שימוש כיסוי שער ולא שימוש שער, וא”כ אין ראיה מכאן שיש ענין לגלות את השער. אבל לפי הפירוש האמיתי של כל הראשונים מכח הגמרא בנזיר שפ”נ הוא שימוש שער, וא”כ מוכרח מן המשנה בשבת שחז”ל הקפידו שלא לאסור לאשה לגלות השער, לאשה שיש לה שער, ואין מושג כזה של פ”נ בשביל כיסוי שער. וכל מה שנאמר במשנה בשבת פ”נ, זה בשביל אשה שחסר לה שערות.

אמירת דברים שבקדושה

הנה המ”ב (סי’ עה ס”ק י) כתב שלגבי איסור לקרות דברים שבקדושה שאסור לקרות נגד שערות אשתו בבית, כיון שבחוץ דרכה לכסות, והביא בשם היד אפרים שעשה פלפול כזה במ”א. והחפץ חיים בספרו גדר עולם (פ”ו) הרעיש עולמות על זה, וטוען שזה גורם קלקול לגבי הברכות שהבעל מברך.

אולם לא מצאתי מקור לזה, והרי בזמן הגמרא לדעת הרבה ראשונים הלכו בגילוי ראש בבית, וכמו שהעיד התוס’ (כתובות דף עב ע”ב) בביאור הגמרא, ואיך עשו בקביעות בענין דברים שבקדושה, והמג”א איירי בפשטות ברחוב או לגבי אנשים אחרים, אבל לבעלה בביתה כיון שמותרת לגלות ורגילה בכך, נחשבת כבתולה לענין זה. וגם אם מגלה פחות מטפח גם להמ”ב אין איסור לברך.

מידת חסידות

ובבית יש מידת חסידות לכסות ולא לכסות לגמרי, וגם לא בזמנים שמגלים עוד חלקי הגוף.

ומעין הנהגה זו של הזוהר יש לכאורה בהנהגת האשה קמחית, שיצאו ממנה כהנים גדולים. כמו דאיתא ביומא (דף מז ע”א) “תנו רבנן: שבעה בנים היו לה לקמחית וכולן שמשו בכהונה גדולה. אמרו לה חכמים: מה עשית שזכית לכך? – אמרה להם: מימי לא ראו קורות ביתי קלעי שערי. – אמרו לה: הרבה עשו כן, ולא הועילו”. ע”כ.

תקנת ארבע ארצות

כעת שמעתי שגילוח האשה היה תקנת ועד ארבע ארצות שבאו בעקבות המג”א, וכן הנהיגו החת”ס ותלמידיו.

עי’ בהגהות של הרב מנשה קליין זצ”ל (על שו”ת בית שערים חלק יורה דעה סימן רעו) שכתב: “ובאמת כי ממו”ר כ”ק אדמו”ר מצאנז קלויזנבורג זצ”ל שמעתי פעם שזה הי’ מתקנת ועד ארבע ארצות, וכן שמעתי עוד מקובל כן”. עכ”ל.

[מה שהביא שם גם בשם התשב”ץ (ח”ג סי’ רצט) שהיה מנהג הבנות אחרי הנשואין לקצוץ הפיאות, אין ראיה כלל, ששם מדובר רק על שער הצדעים שזה מקום פיאות אבל לא על כללות השערות].

חשש סחיטה

ובנצי”ב בהעמק שאלה (שאילתא צו אות ז) כתב שהמנהג הוא בגלל חשש סחיטה בשער בטבילה בשבת. וז”ל: “ובאמת בזמן הפוסקים האחרונים ז”ל הנהיגו הנשים לגלח שערן להכי הקילו בדבר לטבול בשבת. וקרוב לומר דעיקר מה שהנהיגו רבותינו תגלחת שיער נשים נשואות מה שלא היה כן בימי המשנה כדמוכח בנזיר (דף כ”ח ובכ”מ), היינו משום דאז בימי המשנה שהיו גם הבתולות טובלות עצמן לטהרות בע”כ היו נהיגין לטבול בשערות ארוכות והיו יודעות להזהר מסחיטת השיער מש”ה נהגו גם נשואות כן והשתא שאין בתולות טובלות יותר טוב שלא יהיו שערות לנשואות ולא יבואו לידי חילול שבת ח”ו וכו’ ע”ש”. עכ”ל.

[טעמו צע”ג, שהרי חז”ל הקפידו שלא לאסור פאה נכרית בחצר בשביל אשה שחסר לה שערות כדי שלא תתגנה על בעלה אף שהיה מקום לחשוש שתבוא לידי חילול שבת, ומזה לומדים שלא לאסור גילוי שערות של אשה, עי’ לעיל לפירוש האמיתי שפ”נ נעשה לשימוש שער].

מסקנא דמילתא

הנה מה שיצא מזה, שנוהגים באשה נשואה כמו שנוהגים ביפת תואר שהתורה רוצה שתתגנה בעיניו, והגינוי בעיניו מביא לידי שנאה וגרושת הלב ושאר ט’ מידות, כמבואר בחז”ל, והילדים מזה הם בני ט’ מידות שהמקרא מכנה אותם מורדים ופושעים, ולא כמו שנאמר בזוהר שיזכו לבנים צדיקים.

וא”כ לכאורה יש לנו כאן סתירה גדולה מן הקצה אל הקצה, בין החומש והמשנה והגמרא ושאר מקומות בחז”ל והראשונים, ובין הזוהר ואלו שהעתיקו אותו והנהיגו אותו הנהגת ציבור בתקיפות גדולה ובחיוב גמור, והפחדת עונשים חמורים של רביצת קללה. שבתורה ובמשנה וכו’ כתוב שאם לא נותנים לאדם לראות שער אשתו, יצא קלקול גדול עד שמגרשה או קרוב לגרשה, ויצא כל הקלקולים מזה ובני ט’ מידות, שהם אלו שנספים בשואה, ובזוהר כתב שאם אשה כן מגלה שערה, אז יש תוצאות חמורות לילדים והרבה צרות, ומאידך אם מכסה שערותיה יצא הרבה תיקונים וברכות.

וא”כ איך אנו מיישבים הסתירה הנוראה הזו.

וצריך לדעת שאם אין תירוץ הוגן לסתירה זו, אז הלכה כמו המשנה והגמרא וכמו שיוצא מן הפסוקים, ולא מתחשבים עם הזוהר וגם לא עם סיפורים של מעשה בגמרא של יחידים, להנהגה כללית.

וצ”ל שיש מצבים שזה לא מפריע להבעל, ואז יש מידת צניעות של הנהגת הזוהר, או שגם הזוהר מדבר באופן שרק שלא בפניו עושה כן, אבל כשבעל רואה אותה בבית מגלה שערה כדי שלא תתגנה בעיניו.

אבל מה שברור לכל, שזה אחריות עצומה לתת הנהגה כללית שגורמת לגנות אשה לבעלה, והנהגה כללית בזה מביא לידי חורבן בתים בגרושין או במריבות ושאר קלקולים של ט’ מידות ובני ט’ מידות, ואף שגאוני עולם הנהיגו זה, זה לא מסיר את הקלקול.

קלקול לענין היתר פאה נכרית ברחוב

הקלקול לא נעצר כאן, והרי אלו שהנהיגו הנהגה כללית שאסור לגלות את השערות בבית, מאידך התירו את הפאה נכרית ברחוב, וזה בא באותו טעות של הפירוש התמוה של השלטי גבורים, שמפרש שפ”נ בכל מקום הוא לשימוש כיסוי שער, וזה נגד כל הראשונים שמפרשים שזה לשם שימוש שער. ונמצא, שמכיון שאשה קשה לה ללכת בבית בפאה ורק בחוץ הולכת, והרי באמת פאה נכרית הוא אותו יופי כמו שערות ולפעמים עוד יותר יפה, נמצא שחיוב כיסוי ראש נתהפך לרועץ בין בבית ובין ברחוב: בבית מתגנה על בעלה מכיון ששם מכסה כל שערותיה במטפחת, ובחוץ מגרה אנשים אחרים. וכל ענין כסוי ראש של אשה נתהפך לענין מיסטי של איסור ראית קורות הבית שלא יראו שערות, אבל במקום שיש הרחקה מעריות כלפי אנשים אחרים, וזה באמת עיקר הענין כמבואר בכל מקום, עי’ תרומת הדשן (סי’ י) וז”ל: “י”ל דודאי איסור גילוי הראש דהתם, איננו אלא משום פריצות דגברי, והיכא דלא שכיחא רבים, כגון בחצר אין קפידא”, וברא”ש (כתובות פ”ז סי’ ט), וכן מבואר בשו”ע (אה”ע סי’ כא סע’ ב) שכל חיוב כיסוי הוא משום הרחקה מעריות, אז מצוה זו מבטלים לגמרי, שכלפי אחרים היא לובשת פאה נכרית שלגבי זה לא תיקנה כלום או קלקלה עוד יותר. ונמצא שחיוב כיסוי לאשה נשואה שמטרתה להרחיק מאנשים זרים ולקרבה לבעלה, נתהפך לקירוב לאנשים אחרים ולהרחיקה מבעלה. וגם זה מוסיף על ט’ מידות, שאדם יכול ח”ו להתענין עי”ז יותר באשת חבירו מבאשתו [עי’ במאמר על פאה נכרית יותר פרטים בזה].

ויש להסביר זה גם באופן כזה, שמה שנשים כיום לא מבינות חומר איסור פ”נ ברחוב, על אף שכל אדם פשוט אפילו גוי מבין שפ”נ הוא כמו שער מבחינת כח היופי, ובפרט בפאות של זמננו, עיקר הסיבה משום שהרי טעם שחיוב כיסוי הוא רק להתרחק מעריות של אנשים אחרים, למד התרומת הדשן ממה שכל החיוב הוא רק ברחוב, ולא בבית, כנ”ל דבריו, וממילא כשעשו חיוב גמור גם בבית, אז שכחו שטעם כיסוי ראש הוא מצד הרחקה מעריות, וחושבות שעיקר הענין הוא שלא יראו קורות ביתה את שערותיה שאין לזה שום קשר עם הרחקה מעריות, וממילא גם ברחוב חושבות שהעיקר שלא יראו השמים את שערותיה או ענין גילוי שער שאין לזה שום קשר להרחקה מעריות, וממילא חושבות שלזה מהני גם פ”נ, העיקר ששער עצמה יהיו מכוסים, ואין נפ”מ באיזה כיסוי, וזה כולל גם דברים שהם שימוש גמור של שער, וא”כ נמצא שעשיית חיוב גמור בבית הוא שגרם באופן ישיר היתר פ”נ.

קלקול של יציאה מן הדת

וכן כמדומני שהקלקולים לא נעצרו כאן, שהיה מקומות, שמי שלא יכול לעמוד בהנהגות האלה, לכסות את כל השערות בבית, או מצד האיש או מצד האשה, נפלט והורחק מן החברה, מה שגורם שיצאו לתרבות רעה, וא”כ הנהיגו כאן הנהגת פרישות שמצד עצמו היה לגמרי נגד התורה, ועוד גרמו להרחיק בני אדם שלא היה מוכנים להתנהג כך אלא רצו להתנהג ע”פ תורה, ועי”ז נפלטו מן החברה ויצאו לתרבות רעה.

וכן יש שמצד עצמם מאסו בתורה, בגלל שאלו שדבקו בתורה הסירו מהם את ה”פת בסלו” של היתר, או מצד האיש או מצד האשה, וחיפשו את ה”פת בסלו” במקומות אסורים, ואח”כ זה כבר גרם לבני נדה שהוא גם לכמה דעות בכלל בני ט’ מידות, וכל שאר הקלקולים, שהם עזיבת הדת לגמרי.

וכן עצם דבר שזה גורם לבני ט’ מידות שהפסוק קורא להם מורדים ופושעים, היינו שבגלל זה עלולים להתקלקל, וא”כ אם באמת בגלל זה נתקלקלו, זה אחריות על מי שהנהיג הנהגה של פרישות והנהגת יפת תואר גויה לבנות ישראל הכשרות, שהתורה הקפידה שלא להתנהג כך.

ועזרא הסופר עשה תקנות למען זה, כדאמרינן בב”ק (דף פב ע”ב) “ושיהו רוכלין מחזרין בעיירות – משום תכשיטי נשים, כדי שלא יתגנו על בעליהם”. וזה נאמר בזמנו ע”י הנביא מלאכי. [יש דעה בחז”ל שעזרא הוא מלאכי].

ועזרא היה בזמן שהיה נישואי תערובת בגלל שנשים יהודיות נתפחמו ברעב ובגולה ונתגנו עליהם, ולקחו נשים נכריות, כמבואר ברש”י (פסוק יג), ועזרא תיקן תקנה שלא יתגנו בנות ישראל על בעליהן וכן למנוע נישואי נכרית.

מלאכי (פרק ב):    (יא) בָּגְדָה יְהוּדָה וְתוֹעֵבָה נֶעֶשְׂתָה בְיִשְׂרָאֵל וּבִירוּשָׁלִָם כִּי חִלֵּל יְהוּדָה קֹדֶשׁ יְקֹוָק אֲשֶׁר אָהֵב וּבָעַל בַּת אֵל נֵכָר:    (יב) יַכְרֵת יְקֹוָק לָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂנָּה עֵר וְעֹנֶה מֵאָהֳלֵי יַעֲקֹב וּמַגִּישׁ מִנְחָה לַיקֹוָק צְ-בָאוֹת:    (יג) וְזֹאת שֵׁנִית תַּעֲשׂוּ כַּסּוֹת דִּמְעָה אֶת מִזְבַּח יְקֹוָק בְּכִי וַאֲנָקָה מֵאֵין עוֹד פְּנוֹת אֶל הַמִּנְחָה וְלָקַחַת רָצוֹן מִיֶּדְכֶם:    (יד) וַאֲמַרְתֶּם עַל מָה עַל כִּי יְקֹוָק הֵעִיד בֵּינְךָ וּבֵין אֵשֶׁת נְעוּרֶיךָ אֲשֶׁר אַתָּה בָּגַדְתָּה בָּהּ וְהִיא חֲבֶרְתְּךָ וְאֵשֶׁת בְּרִיתֶךָ:    (טו) וְלֹא אֶחָד עָשָׂה וּשְׁאָר רוּחַ לוֹ וּמָה הָאֶחָד מְבַקֵּשׁ זֶרַע אֱ-לֹהִים וְנִשְׁמַרְתֶּם בְּרוּחֲכֶם וּבְאֵשֶׁת נְעוּרֶיךָ אַל יִבְגֹּד:    (טז) כִּי שָׂנֵא שַׁלַּח אָמַר יְקֹוָק אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְכִסָּה חָמָס עַל לְבוּשׁוֹ אָמַר יְקֹוָק צְ-בָאוֹת וְנִשְׁמַרְתֶּם בְּרוּחֲכֶם וְלֹא תִבְגֹּדוּ”.

ואמרינן בגיטין (דף צ ע”ב) “אמר ר’ אלעזר: כל המגרש אשתו ראשונה – אפילו מזבח מוריד עליו דמעות, שנאמר: (מלאכי ב יד) וזאת שנית תעשו כסות דמעה את מזבח ה’ בכי ואנקה מאין [עוד] פנות אל המנחה ולקחת רצון מידכם, ואמרתם על מה על כי ה’ העיד בינך ובין אשת נעוריך אשר אתה בגדתה בה והיא חברתך ואשת בריתך”.

וא”כ אם עושים תקנות בכיוון הפוך, היינו דברים שגורמים שיתגנו נשים על בעליהן, זה יכול להביא ח”ו לנשואי בת אל נכר.

מצאנו מצבים שיש ענין זהירות ליחידים ואסור להנהיג זה לרבים

מצאנו דברים שכתוב בשו”ע שבעל נפש יזהר בזה, ומאידך אם זה מפריע לאשה, עובר על איסור תורה, ואיסור גמור להתנהג כך, והיינו ענין של שארה לא יגרע, עי’ רמב”ן (שמות פרק כא) וז”ל: “כך אמרו חכמים (כתובות דף מח ע”א) ‘שְׁאֵרָהּ’ (שמות כא י) זו קרוב בשר, שלא ינהג בה כמנהג פרסיים שמשמשין מטותיהן בלבושיהן. ע”כ.

וז”ל הגמ’ הנ”ל בכתובות (דף מח ע”א) “תני רב יוסף: ‘שְׁאֵרָהּ’ (שמות כא י) – זו קרוב בשר, שלא ינהג בה מנהג פרסיים, שמשמשין מטותיהן בלבושיהן. מסייע ליה לרב הונא, דאמר רב הונא: האומר אי אפשי אלא אני בבגדי והיא בבגדה – יוציא ונותן כתובה”. ע”כ.

ומאידך כתוב בשו”ע (ר”מ סימן רמ סעיף ח) “שאף בשעת תשמיש היה מצריכה לחגרה, ומגלה רק טפח ממנה”.

והקשה המג”א (סימן רמ) “היה מצריכה לחוגרו – צ”ע דבא”ע (ס”ס ע”ו) איתא האומר אי אפשי אלא אני בבגדי והיא בבגדה יוציא ויתן כתובה, דבעי’ דוקא קירוב בשר. ובספר חסידים (סי’ תקע) איתא שחסיד א’ היה משמש ערום מה”ט, גם שלא ידבק זרע בבגד. וי”ל דסינר שאני, דאינו כ”כ מכוסה. ועוד י”ל דבשניהם מרוצים הוי מדת צניעות”. עכ”ל.

וא”כ רואים בתירוץ השני, שאף שכתוב בשו”ע ש”צריך בעל נפש ליזהר בהם”, אולם אסור להתנהג כך כשאין הסכמה ברורה לזה, שעובר על איסור תורה של שארה לא יגרע. ובודאי שאיסור גמור לתת כזו הנהגה כללית, ומי שנותן כזו הנהגה כללית לציבור בא לעקור איסור מן התורה. [התירוץ ראשון של המג”א לא הבנתי כלל].

בענין אחד מט’ מידות הם בני אימה ובני אנוסה, שהבעיה מצד האשה, עי’ במאמר “שלום בית” מה שכתבנו בענין זה.

השואה

הנה ביאור סיבת השואה, בגודלה שאין לספור, לא שייך להסביר הכל, לא במאמר אחד ולא באלף מאמרים, ובכל זאת לפוטרה בלא כלום אי אפשר. ועכ”פ אנו מתחילים לבאר ממה שברור שהפסוקים ביחזקאל הנ”ל מתאימים בבירור גמור שמדובר על השואה, ומאידך אין לנו כעת בחז”ל ביאור אחר של הפסוק “המורדים והפושעים בי”, אלא מה שנמצא כאן בחז”ל שמדובר על בני ט’ מידות, וא”כ אנו מצווים עכ”פ לפרש כאן איך הגיעו לידי ט’ מידות, ע”פ מה שרואים בחז”ל דברים שיכולים להגיע לידי בני ט’ מידות.

ובודאי שיש עוד הרבה דברים שיכולים לגרום לחסרון שלום בית ולבני ט’ מידות, אבל כאן כתבנו בענין זה, ולא לאפוקי דברים אחרים.

ובזה מיושב קושיה שנשאלה ע”י הרבה בני אדם, איך הגיע שגם גדולים וצדיקים נספו בשואה, ויש על זה הרבה תירוצים, או שאומרים שהכל בגדר סוד.

אולם עכ”פ ממה שנתבאר כאן נראה שהיו מעורבים גם גדולי עולם, ונתבאר הפסוק (דברים פרק לב פסוק ד) “הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט אֵ-ל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא”. והנה נכשלו בזה גדולי עולם שכולם קודש קדשים ולשם שמים, אולם הקלקולים נעשים, וזה לא משנה אף שאלו שהנהיגו זה כיוונו לשם שמים. ואין כאן מטרה להתקיף הנהגת גדולים על מה שכבר קרה, אלא כדי לתקן שלא ימשיכו מנהג זה וצריך לבטלו.

ובודאי שאין כאן הכוונה שכל השואה הגיע רק בגלל בני ט’ מידות, שכבר כתבנו שהעיקר הוא משום עזיבת דת כללית, וכן יש עוד הרבה דברים אחרים. וגם יש דברים שנשארים בגדר סוד, עי’ העמק דבר של הנצי”ב על הפסוק (דברים פרק כט פסוק כח) “הַנִּסְתָּרֹת לַיקֹוָק אֱ-לֹהֵינוּ וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ עַד עוֹלָם לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת”. ורק כאן כתבנו ע”פ מה שמצאנו באופן מפורש שחז”ל התייחסו לאחד מסיבת השואה.

הקושי לתקן

ולמעשה איני יודע איך בפועל ניתן לתקן זה, היינו לומר שבבית אין חיוב כיסוי רק מצד מנהג, וכן לא כל השערות, ועיקר החיוב ברחוב, רק בכל זאת כתבנו אולי יבוא מישהו שיכול לתקן.

ואחד מן הבעיות שקשה מאוד לתקן אף למי שמוכן להקשיב, הוא, שאלו שהתירו פ”נ ברחוב, הרי הם מרגישים שלכאורה הם לא המדקדקים הכי גדולים במצוות ויש קצת נקיפת מצפון, וכדי להסיר נקיפת מצפון, צריך לתת פיצוי לזה, והיינו ע”י שמחשיבין עצמן כדרגת קמחית, ומכסים לגמרי בבית, ועל אף שאין לזה שום שייכות עם קמחית, שהיא עשתה מקודם עיקר הדין ברחוב, והוסיפה בצניעות גם בבית, והם עוקרים לגמרי עיקר החיוב ברחוב שהרי פ”נ אינו כיסוי כלל למטרת הרחקה מזרים, אבל עכ”פ מדמין עצמן כאילו עשו משהו, וזה מספיק להסיר נקיפת מצפון, וממילא זה מעכב כפלי כפליים לתקן הדברים.

תיקון שניתן לעשות

אם זה מפריע לבעל תלבש פ”נ בבית, זה כבר יכולים יותר בקלות לתקן, וזה מהני גם למי שבצדק אוסר פ”נ ברחוב, כיון שבבית אין חיוב כלל מעיקר הדין לכסות. ומי שאינה מכסה בבית יש לה על מי לסמוך, ומשמעות הדברים שדיני בית נאמרו גם אם נכנס אורח, כיון שאין זה מקום לרבים.

ונמצאנו לומדים שראוי לאשה לכסות השערות בבית כמש”כ ברמב”ם, אבל לא לגמרי, ובחוץ צריך לכסות לגמרי, ורק בשערות היוצאות מחוץ לצמתן מותרת לגלות במקום שנהגו כך.

ובבית בינו לבינה בזמנים מיוחדים, אין כלל חיוב לכסות, ומי שרוצה להתנהג ע”פ מידת צניעות, זה רק אם אין הבעל מקפיד בזה.

פאה נכרית בחוץ הוא איסור גמור מדאורייתא ואין שום נפ”מ בין פאה לשער עצמה, כמבואר בנזיר (דף כח ע”ב). וכן יוצא מביאור כל הראשונים, שפ”נ היא שימוש שער, ודברי המתירין שפ”נ הוא שימוש כיסוי שער, הם צע”ג, ובבית מותרת בפאה נכרית מכיון שגם שער עצמה מותרת לגלות.

עצה איך לתקן הדברים

שאלתי אשה חשובה, מאיפה מגיע המנהג הזה שנשים מכסות את הראש ברחוב בפ”נ ובבית במטפחת, הרי אפילו מי שמתיר פ”נ ברחוב בודאי מתיר בבית ולמה שם דוקא לא מקפידות לכסות בפ”נ, ובאופן כללי לא מקפידות על ההופעה בבית אלא ברחוב.

ואמרה, שטעם החילוק הוא, משום שברחוב פוגשת הרבה חברות וכשהיא נראית יפה אז היא מקבלת הרבה שבחים על הופעתה היפה, משא”כ בבית, בדרך כלל הבעל אינו משבח אותה, וממילא אינן מקפידות על ההופעה. ולפי”ז יוצא שאם באמת אשה מקבלת שבחים על הופעתה בבית מפי הבעל, היא כן מטפחת עצמה בבית.

בשבח השבחים

ובפשטות ספר שיר השירים בכמה חלקים שלה מראה כדרך הזה, שהוזכר שם הרבה פעמים שבחים בין הרעיה לדודה וכן הפוך, והמשל הוא ג”כ אמת וזה מגיע לידי הנמשל.

וכן מצאנו שגם כלפי הקב”ה זה נכון, שאם הקב”ה עוזר לעם ישראל ומשבחים אותו על זה ממשיך לעזור, ואם לאו, לפעמים דוקא משום זה אינו ממשיך לעזור.

עי’ סנהדרין (דף צד ע”א): “לְםַרְבֵּה [=קרי לְמַרְבֵּה] הַמִּשְׂרָה וּלְשָׁלוֹם אֵין קֵץ וגו’ (ישעיהו ט ו) אמר רבי תנחום, דרש בר קפרא בציפורי: מפני מה כל מ”ם שבאמצע תיבה פתוח, וזה סתום? ביקש הקדוש ברוך הוא לעשות חזקיהו משיח, וסנחריב גוג ומגוג. אמרה מדת הדין לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם! ומה דוד מלך ישראל שאמר כמה שירות ותשבחות לפניך – לא עשיתו משיח, חזקיה שעשית לו כל הנסים הללו ולא אמר שירה לפניך – תעשהו משיח? לכך נסתתם”. ע”כ.

והיינו שאילו חזקיה היה משבח הקב”ה על הנס, היה הקב”ה כבר ממשיך לעשות נסים ויתקן כל העולם, ובגלל שלא אמר שירה, נדחה הכל ונחרבו בית ראשון ושני וכל צרות הגלות ושמדות, כולל השואה, וגם כשאנו באנו בס”ד לא”י, עדיין יש הרבה צרות, וכל הישועה היא רק חלקית. [הדמיון בין המשל להנמשל אינו דומה לגמרי שבנמשל הוצרך מידת הדין לקטרג אבל עכ”פ קצת הוא דומה].

ולומדים מזה להנהגה בדורנו, שהרי גם בדורינו עשה הקב”ה הרבה נסים וישועות, ואם משבחים אותו על זה, יש סיכוי גדול שימשיך לעזור. ונזכה עי”ז לגאולה שלימה בב”א. הקב”ה יזכה אותנו שכולנו נחזור בתשובה שלימה.

נספח

כתב בשו”ת אגרות משה (אורח חיים חלק ה סימן לז יב) וז”ל: “כיסוי הראש בפני בעלה, אינה צריכה. דהאיסור פרועת ראש הוא רק בשוק. ואפילו בשעת נידותה ליכא שום איסור בביתה בפני בעלה ובניה. והידור איכא אפילו לעשות כקמחית (יומא מ”ז ע”א), אבל לא שמענו שאיכא צנועות כאלו ואפילו בדורות הקודמים. ובזמן התנאים לא היו נשותיהן נוהגות כן אלא יחידות כקמחית”. עכ”ל.

ועוד כתב בשו”ת אגרות משה (אבן העזר חלק א סימן נט) וז”ל: “ולכן גם בעובדא זו כיון שניסת לבעל שמנהג מקומו הוא שאין הנשים מגלחות שערותיהן רשאה לנהוג כמנהגי מקום בעלה שלא לגלח. וממילא אם הבעל מקפיד ואינו רוצה שתגלח אסור לה לגלח דמחוייבת לעשות רצון בעלה בדבר שמקפיד. ומפורש בנזיר (דף כ”ח) שדרך אנשים להקפיד שלא יגלחו הנשים את שערותיהן ולרבי הוא מדברים שבינו לבינה שיכול להפר אף כשיש מזה הפסד קדשים ואף שהוא רק פעם אחת. ומסתבר שגם רבנן לא פליגי עליה דרבי אלא בגלוח פעם אחת ובשביל הפסד קדשים דאין לבעל להקפיד באופן זה בפאה נכרית אבל בנשבעה לגלח שליכא הפסד קדשים וכ”ש בנשבעה לגלח הרבה זמן גם לדידהו הוא מדברים שבינו לבינה ויכול להפר, דלא מסתבר שיפלגו בפלוגתא רחוקה שיאמרו שא”צ הבעל להקפיד על זה כלל. וגם הא חייבה תורה ביפת תאר שתגלח את ראשה ומפורש ביבמות (דף מ”ח) שהוא לנוולה וכתב הרמב”ן בפירושו לחומש ותגלח את ראשה שהוא ניוול גדול, וא”כ ודאי שרשות הבעל להקפיד ע”ז והיא מחוייבת לעשות רצונו שלא תתגנה עליו וכשנשבעה לגלח שמתגנית עליו הוא ודאי מדברים שבינו לבינה שיכול להפר גם לרבנן, דלא מצינו שתהא היפת תאר אסורה בפאה נכרית אלא ודאי דגם בזה נחשב ניוול. ולכן מוכרחין לומר דרק לפעם אחת ובשביל הפסד קדשים פליגי רבנן שאין לו להקפיד כשתלבש פאה נכרית אבל בנשבעה לגלח ובפרט לזמן רב גם הם יודו שיכול להפר. וממילא אסור לה לגלח כשהבעל מקפיד.

“ואין להחשיב את הבעל שאינו רוצה שתגלח לאדם קל שאינו רוצה בגדרים וסייגים כיון שמצינו שגם חז”ל הקפידו על זה. וגם הא איכא גדר וסייג גם לאידך גיסא כדי שלא תתגנה עליו ולא ליתן עיניו באשה אחרת שחשו ע”ז חסידי עולם כהא דאבא חלקיה בר בריה דחוני המעגל (בתענית דף כ”ג)שהקפיד שתהא אשתו מיקשטא כדי שלא יתן עיניו באשה אחרת ונמצא שאיכא מעליותא גם לצד זה ולכן מה שמקפיד הוא כדין ויש גם מעלה בזה ואין להזניחו על זה, ידידו, משה פיינשטיין”.

עכ”ל האגרות משה.

נכתב בעזהי”ת ע”י מורנו הרב שליט”א

מהדורא ראשונה כ’ אייר תשע”ג

מהדורה חדשה כעת ניסן תשע”ו 

מאתר בריתי יצחק – הרב יצחק ברנד שליט”א, כאן.