הנה אנשי בריסק עושים כל התורה כחוקים ללא שום טעם דוקא, וכלשונם שכל דבר הוא אך “גזירת הכתוב“. אבל בתורה עצמה למדים לא כן, שמסמיך דינים רבים להיסטוריה הקשורה אליהם. לא רק אכילת מצות ומרור ליציאת מצרים, או גיד הנשה למעשה יעקב עם המלאך, אלא אף טהרת פרה אדומה נסמכה למות מרים וכיו”ב, אף שאינו הוראה ישירה לעוסקים בעצמות מרים, ואפשר שכבר למדו דינים אלו מקודם, שאין מוקדם ומאוחר בתורה. וכ”ז בכונה תחילה כדי לתת טוב טעם ודעת לדברי התורה, שלא יהיו כמשפטי הגויים היבשים.
וזאת מלבד כל המקומות שאומר בפירוש איזה טעם הקרוב ללב כמו אהבת וחמלת ונתינת מתנות לגר “כי גרים הייתם כו'” וכן תלה איסורי כישוף וע”ז וכו’ ביושבי מצרים וכנען, אף שכמובן לא נתגלו כאן טעמי תורה, אפילו לחומרא, ומכ”ש שלא לקולא (אבל יש כמה מקומות שהטעם נ”מ גדולה לחומרא, ואכ”מ).
ואולי זהו מ”ש “הסכת ושמע” דברים כ”ז ט’. “הסכת”, כלומר התבונן בשקט נפשי (פירוש המילה “הסכת”) להרגיש ולהבין בשמיעת הלב את מצוות התורה, ע”ד “לשמוע בקול”, כמ”ש הרש”ר הירש זצ”ל. ולא ציוה רחמנא בשום מקום על “ציות” במובן המודרני, דהיינו קיום עיוור (כגון בהקשר צבאי).
ועיין פירוש רלב”ג דברים י”ד שתורתנו שכלית היא, ועד”ז כתוב גם בספר מורה הנבוכים. שמע מינה שיש לנו ללמוד את התורה בצורה אנושית ואינטואיטיבית. ואם התורה לא משתנה לעד ולע”ע, א”כ גם זה עדיין קיים, למרות “ירידת הדורות”, ורק כך יש ללמוד את התורה.
וגם אני יודע שלא יכנע לבבם הערל בזאת, רק ישיבו שגם לשונות המקרא הנ”ל וסדרי המקראות והטעמים הרבים בו הם אך “גזירת הכתוב” בלבד…