כמעט כולם יודעים מהו טיב הרבנות הרשעית של המדינה, אבל תמיד טוב להמחיש בסיפור קונקרטי.
הנה מעשה עליו שמעתי כעת:
דיין אחד בבית הדין למשפחה שאל את הבעל במה עיסוקו, וכמה מרויח (עבור הכרעת סכום תשלום מזונות, ואכמ”ל מצד ההלכה). הבעל השיב בנתונים, אך הדיין החל להתוכח עמו והאשים אותו בשקר, עד שהאשה בעצמה (שגם פתחה תחילה ברצונה לגירושין) נאלצה להגן עליו. כידוע וכמפורסם, המשפט האנטי-יהודי הרשמי (קרי, בתי המשפח) ואף הלא-רשמי (קרי, הרבנות הראשית) נוטה לפמניזם.
בשלב זה שאל הבעל ריטורית את הדיין אם הוא ה”טוען רבני” של אשתו.
הדיין התנצל בקרירות: אני מתנצל.
ושוב הבעל מעיר שרק כעת התחוורו לו דברי רש”י בביאור “לא תכירו פנים במשפט”, לפי שכשרואה שהדיין מכבד את חבירו מסתתמין טענותיו…
ושוב הדיין: אני מתנצל שנית.
ולמה כל זה נצרך לנו? ראו זה פלא, כל הדו שיח הנ”ל הושמט מהפרוטוקול.
מדוע?! “מפאת קוצר הזמן“, כך דברי המזכיר של ה”בית דין”.
[הערה: אולי כדאי להקליט הכל בסתר?]
אותו דיין, אגב, נתפס מאוחר יותר בלקיחת שוחד (או ליתר דיוק, נתפס בעוון ההיתפסות בלקיחת שוחד [ר”ל, שוחד לא רשמי ומובנה]), אבל החברים שלו ממשיכים עוד בשלהם.